המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן נ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 52

א׳כל גדר תנאי בא ג"כ על היסוד הנ"ל שאין המחשבה מתחשבת עם הזמנים⁶⁰⁸לעיל (אות מז ואות מט), וראה מש"נ בהערות (שם, וכן בהערות לאות נא)., ועל כן בעושה מעשה על תנאי, אם אין החלות באה ע"י המעשה גרידא אלא ע"י המעשה והמחשבה ביחד, אז אע"פ שבנוגע להמעשה כאמור, אי אפשר שהעתיד ישפיע על העבר ואי אפשר ע"י אי קיום התנאי שבעתיד לבטל את המעשה שנעשה בעבר, אבל אפשר למחשבה שבעבר להתבטל ע"י אי קיום התנאי שבעתיד - וכן שנתקיים התנאי לבסוף כשאומר מעכשיו, אז ע"י קיום התנאי לבסוף איגלאי למפרע שמחשבתו היתה החלטית ופעלה את החלות⁶⁰⁹צ"ב, דגם נדון זה של הגהמ"ח אינו ענין לכאורה לכל הנדונים דלעיל, דבכל המקרים לעיל הענין הוא כי מחשבה או דיבור בזמן מסויים היא שתשנה את המציאות הנוגעת לזמן אחר. משא"כ בתנאי, המציאות נקבעת בזמן הקנין אלא שהרצון (או כפי שמכנה אותו הגהמ"ח ה'מחשבה') היה מוגבל לאופן מסויים, נמצא שאין האופן ההוא אלא גילוי מילתא כלפי העבר והחלות חלה מיד (ובפרט בתנאי של מעכשיו, וגם בתנאי דלאחר זמן שדנו בו האחרונים הא התם באמת עוד לא נקבעה המציאות וכדלעיל). ואמנם הגהמ"ח מחלק לקמיה בין ברירה לגילוי מילתא, אבל לכאורה אין צורך השתא לחילוק שבין מחשבה לכוונה (רצון), אם כי גם חילוק זה נובע מאותה נקודה וכדלקמיה..

ב׳ויש הבדל בין מחשבה ובין כוונה, שהכוונה כל עיקרה היא כוונת הפעולה, באופן שאי אפשר לצייר כוונה בלי הפעולה - ולא כן מחשבה שאפשר לצייר אותה גם בלי הפעולה, ועל כן כמו שאי אפשר לבטל למפרע את המעשה של העבר, כך אי אפשר לבטל למפרע את הכוונה של העבר, ולא כן במה שנוגע למחשבה שכאמור יש בזה הציור של בטול למפרע⁶¹⁰והביאור בזה נראה, כי הכוונה מגדירה את המעשה, וכגון אדם שמשך חפץ לרשותו, הכוונה - כוונת הקנין - מגדירה אם היה כאן מעשה קנין או משיכה גרידא, וזה אי אפשר שייקבע מהעתיד על העבר, דאו שנעשה זה או שנעשה זה (ולהגדרת הגהמ"ח הוא ביותר, שהמעשה מוכרח להתחשב בזמנים). לא כן המחשבה - כלומר הרצון - שאינה אלא בגדר מחשבה, והיא יכולה להשתנות מהעתיד אל העבר, אם היא באה בתורת ביטול ולא בתורת קיום.
ולדברינו לעיל, יש לחלק באופן אחר בין כוונה למחשבה (רצון), כי נהי שגם רצון לא יכול להקבע מהעתיד על העבר, אולם הרצון יכול להיות תלוי ומוגבל לפי אירוע שיקרה בעתיד, לא שהעתיד הנ"ל 'משנה' את הרצון ואפילו לא 'מגלה' אותו, אלא שבשעה שהעתיד מתגלה - ממילא מתגלה ומתברר הספק אם אכן היה רצון מעיקרא. ובאופן כזה אין חסרון בהשפעה מהעתיד על העבר, כי באמת אין כאן השפעה או שינוי, אלא גילוי הנסתר. משא"כ ב'ברירה' דלהלן, שם העתיד פועל חלות למפרע, ואין זה רק גילוי סביל אלא גילוי פעיל, ודו"ק..

ג׳ומכאן ההנחה המוסכמת שכבר הארכנו ע"ז במק"א⁶¹¹ראה במבוא לספרינו 'המונחים והמושגים' (פרק ח אות יד); מדת 'סבה והעדר סבה' (מדה ב אות לב); מדת 'שתי סיבות' (מדה ג אות לב); מדת 'שתי סבות המתנגדות' (מדה ה אות לב); מדת 'פועל ופעולה' (מדה טו אות ג ואות טו); דרכי הקנינים (שמעתתא ד פרק יט, ובאריכות בשמעתתא ו פרק יז ושם פרק כא על גדר הכוונה בחליצה), ועוד מקומות. שבזה ההבדל בין חליצה ובין גיטין וקדושין, שבזו הראשונה, בחליצה, הנה אפילו אם לא נתקיים התנאי ג"כ היא מותרת להנשא מפני שבחליצה אין אנו זקוקים למחשבה אלא לכוונה בעלמא⁶¹²וכפי שהגדיר הגהמ"ח בקיצור (מדה ג שם), ובחליצה ג"כ לא בעינן רצון, והראיה דגם חליצה על תנאי, תנאי בטל ומעשה קיים, אע"ג דאין כאן רצון, ואם כי בעינן בה כוונה, אבל זהו ההבדל בין רצון ובין כוונה, דרצון הוא בחלות הדבר, שהוא דבר בפני עצמו נוסף על המעשה, משא"כ כוונה, שזהו רק אופן של המעשה, כלומר, שיכוון בפעולתו, עיין שם על הנפק"מ בזה בענין עדות, וע"ע במראי מקומות הנ"ל היבטים נוספים לחילוק זה..

ד׳ועלינו להוסיף, שאע"פ שכאמור מועילה מחשבה למפרע רק לבטל ולא לקיים, ובתנאי אם נתקיים התנאי הרי מועילה המחשבה לקיום הדבר למפרע? דכמובן ששם ג"כ זהו ענין בטול ולא ענין קיום, דהא לעצם הדבר הרי היתה מחשבה בשעת המעשה אלא שביחד עם זה היתה מחשבת התנאי המעכבת את מחשבת המעשה, ומועיל אח"כ ע"י קיום התנאי לבטל למפרע את מחשבת התנאי המעכבת, ונשארה מחשבת התנאי בשלימותה⁶¹³והיינו לשיטתו, שבמחשבה שבאה לבטל ולא לקיים, אין המחשבה מתחשבת עם הזמנים וניתן לפעול מנקודת זמן אחת על נקודת זמן אחרת..