המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן נ״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 53
א׳ועי' בספרנו דרכי הקנינים ח"ב (שמעתתא ח פ' כג) שביארנו שם את ההבדל בין המושג איגלאי מלתא למפרע, שבזה לית מאן דפליג, ובין המושג ברירה, שבזה יש מחלוקת עתיקה גם של התנאים וגם של האמוראים614הגהמ"ח כתב כמה חילוקים בין גדר אגלאי מילתא לגדר ברירה, ראה: דרכי הקנינים (שמעתתא ז פי"ז); מדת 'מציאות ודין' (מדה יא אות קיא); מדת 'חיוב ושלילה' (מדה יב אות כא); מדת 'בעצם ובפועל' (מדה יד אות נה). וראה שם בהערות שהכוונה היא לחילוק שבכאן.. שההבדל הוא בזה, שהמושג הראשון הוא מן המאוחר אל המוקדם, המושג השני הוא מן המוקדם אל המאוחר, כלומר, שאמרינן אגלאי מלתא למפרע, הנה אפילו אם לא יחול הדבר למפרע בכ"ז יחול הדבר מעכשיו והחלות העכשוית ממשיכה לפעול גם אלמפרע, משא"כ המושג ברירה ששם הוא להיפך מן המוקדם אל המאוחר, משום דאם לא יחול הדבר למפרע אז זה לא חל אף עכשיו, וכל החלות של עכשיו באה רק ע"י החלות של למפרע615וכבר רמז לזה הגהמ"ח לעיל שם (שמעתתא ב פרק י) וע"ע שם (שמעתתא ה פרק יא), וראה גם במדה יד (שם), ושם בהערות הובאה תשובת הרשב"א (ח"ב סי' פב) זה לשונו: אבל מה שהשוות את הדברים בדיני הברירה, והקשית מזה לזה, אינו נראה כן, דאין דין יש ברירה ואין ברירה, אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה, או חל מעיקרא. שאילו לא נאמר הוברר הדבר - אין לו קיום. והגהמ"ח ציין תשובה זו באות הבאה (אות נד)..
1
ב׳דוגמא להמושג הראשון של אגלאי מלתא למפרע זהו: "בע"ח, אביי אומר למפרע הוא גובה" וככה היא ההלכה616כך כתב הגהמ"ח בספרו שם, ואף הביא את טעמו של אביי "משום דכיון דמטי זמניה ולא פרעיה אגלאי מלתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי", וכן נוקט בפשיטות להלן (אות נה). אלא שדברי הגהמ"ח טעונים ביאור, משום דקיימא לן להלכה כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה, דזה אינו אחד מיע"ל קג"ם (ראה תוס' גיטין לז, ב), וכן מבואר בכל הראשונים והפוסקים (ראה טוש"ע או"ח סי' תמא ס"א). אכן עצם קושית הגהמ"ח במקומה עומדת והיא על אביי גופיה היאך ס"ל למפרע הוא גובה הא קיי"ל אין ברירה, וכן הקשו רבים מהאחרונים. ועיין מש"כ הגר"ש שקופ במערכת הקנינים (סי' יג) ובשערי יושר (שער ז פרק יח)., אע"פ שבכל מקום אנו פוסקין דאין ברירה617נקודה זו במחלוקת שנויה; מדברי הרמב"ם בכמה מקומות (ראה לדוגמה, הל' גירושין פ"ג ה"ג) משמע לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ודעת רבים שהוא מדין ספק (ראה כס"מ על הרמב"ם שם, וכן דעת רבים מהראשונים ומהאחרונים, ואכמ"ל), וא"כ בממון יש לומר דהמוציא מחבירו עליו הראיה ובכל מצב יש לדון לכאן או לכאן (ועיין שו"ת ויען יוסף או"ח סי' רכ, ומה שהקשה מחמץ דזה הוי דאורייתא). אמנם ראה יש"ש (ב"ק פ"ה בדיני ברירה) שהחילוק בין דאורייתא לדרבנן הוא מדין ודאי. מלבד זאת יש ראשונים הסוברים דפסקינן יש ברירה (ראה תוס' תמורה ל, א; רא"ש נדרים פ"ה סי' א בשם ר"י; רמב"ן ב"ב קז, א; הגהות אשר"י עירובין פ"ג סי' ו). ואמנם ראה שעה"מ (עירובין פ"ח ה"ז) שהביא דעת המרדכי דבכל גוונא אמרינן אין ברירה אלא שתמה עליו, ואכמ"ל., מפני שבכל האופנים אף אם לא נאמר דלמפרע הוא גובה ואף רבא שחולק על זה הוא סובר ג"כ דמכאן ולהבא הוא גובה, ובכן גם אביי סובר שלמפרע הוא גובה, הנה זהו מן המאוחר אל המוקדם, שכיון שבכל האופנים תבוא החלות מכאן ולהבא ממילא הוקבעה החלות גם למפרע, משא"כ בכ"מ שאמרינן אין ברירה, שם אם לא נאמר הוברר הדבר למפרע אין חלות אף עכשיו, כמו למשל לענין שאני עתיד להפריש, שכמובן אי אפשר שרק עכשיו יחול השם תרומה על הטבל שכבר שתה, דאין חלות תרומה רק על הטבל שעוד ישנו במציאות - וכן בלאיזה שארצה אגרש דאין ציור של חלות הלשמה בגיטין רק כשזה הוה בשעת הכתיבה ממש - וכן הא "דאם בא חכם למזרח ערובי למזרח ואם בא חכם למערב ערובי למערב", שמובן כל ענין ערוב הוא רק כשזה מתהוה בין השמשות ולא אחרי זה, ודוק ותראה שככה הוא בכל עניני ברירה, - וגם באחין שחלקו שלמדס"ל יש ברירה המה יורשין כל אחד בחלקו, שגם שמה אי אפשר שיהיו יורשין רק מכאן ולהבא כי אין המושג ירושה אלא כשהוא מתהוה תיכף בשעת מיתת המוריש618עיין מש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה טו אות נח) שביאר כנ"ל דגדר ברירה הוא רק אם מוכרחים שהחלות תחול למפרע, ועל זה הוסיף, דאם נימא דמושג ירושה ישנו לאו דוקא מהתחלת הפעולה, פעולת המיתה של המוריש, אלא זהו דבר המתהוה בכל רגע ורגע ממה שהמוריש אינו חי, לא שייך כלל בזה המושג של אין ברירה, דהא ס"ס אפילו אם לא הובררה הירושה למפרע, הנה היא הובררה עכשיו בשעת החלוקה וממילא היינו צריכים לומר ג"כ הוברר למפרע כהנ"ל, וש"מ שירושה היא רק מושג של שעת המיתה. עכ"ל. ועיין שם שהקשה מהא דנולד המוריש לאחר מיתה שאנו רואים את המושג ירושה גם לא ברגע המיתה, אשר מזה יהיה משמע שהירושה אינה באה כתוצאת מפעולת המיתה אלא ממציאות המיתה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. ויישב דבאמת גם על העובר יש דין 'נוחל', וראה שם בהערות שאין הדבר מוסכם שיש לעובר מציאות של ירושה ותלוי במחלוקת הקדמונים, דיש סוברים שגם כשנולד אינו יורש למפרע (משעת היותו עובר) אלא משעת לידה ולהלן. וביותר יש להעיר לדעת הפוסקים שאפילו בגוונא שאין עובר כלל והוא חוץ לרחם אמו, כשיוולד ירש את הנכסים (ראה מנחת שלמה ח"ב סי' קיד, ע"פ דברי האחרונים בנזרע במעי אמו אחר מיתה, ואכמ"ל).
עוד יש להקשות דקושית הגהמ"ח הנ"ל הקשה הרמ"ה (בבא בתרא קמב, ב סוף אות כט), זה לשונו: "וכי תימא כיון דעובר לית ליה זכייה עד שיולד, אם כן בן שנולד לאחר מיתת אביו אמאי ירית ליה לאבוה כלל, הא ליתיה בשעת מיתת אביו דליקני". ויישב הרמ"ה דילפינן לה מהא דממעט חלק בכורה מכלל דגבי חלק פשוט אף על גב דנולד לאחר מיתת אביו נמי שקיל, והוסיף על זה: "ועוד דגבי חלק פשוט איש כי ימות ובן אין לו אמר רחמנא מכל מקום בן קודם, אלמא גבי ירושה גרידתא לאו בדאיתיה בשעת מיתה תלא רחמנא, אלא כל היכא דאיתיה ליורש לאחר מיתת מורישו ירית ליה למורישו", עכ"ל. ולכאורה מבואר דעצם מציאות המיתה פועלת הירושה.
אמנם יש לומר, דהנה גבי אתרוג דתפוסת הבית איתא בגמ' דיוצא רק אם יכול לאכלו ומשמע דאף למ"ד יש ברירה הדין הוא כן, ולכאורה קשה, הא למ"ד יש ברירה אגלאי מלתא למפרע דשלו היה מזמן המיתה וא"כ קשה בתרתי, חדא, שאותו שזכה בו יצא למפרע גם אם הקפידו אז על אכילה, וכן להיפך אותו שלא זכה בו, התברר למפרע שלא היה שלו כלל. ומבואר מזה דכל ענין ברירה נהי שהוא אלמפרע, מכל מקום אינו אלא מכאן ולהבא שאנו דנים מכאן ולהבא שהוא 'יורש' חלק זה, אבל באמת קודם חלוקה היו כל הנכסים בגדר תפוסת הבית אשר יש להם דינים בפני עצמם, ועיין קובץ שיעורים (ב"ב אות תד) שחילק כך בין תפוסת הבית לשותפין אלא שהקשה ממ"ד יש ברירה, אכן הדברים מפורשים בגר"ח (הל' שכנים פ"ב הי"א) שגם למ"ד יש ברירה אין זה מלמפרע אלא שחל הדבר על ידי חלוקה. והנה ב'תפוסת הבית' אין שינוי בתוספת האנשים, ודומה בזה ל'ציבור' שאינו מציאות של אנשים רבים אלא מציאות בפני עצמה, וכבר האריך בזה הגהמ"ח לעיל (מדה יב אות יב-טו) עיי"ש בהערות.
ולפי"ז יש לומר עוד, שאף שלא מציאות המיתה פועלת את הירושה, מכל מקום אין צורך דוקא בפעולת המיתה כדי להוריש לכל יורש ויורש, אלא שפעולת המיתה מכניסה את הנכסים לתפוסת הבית, וכל אחד שהוא 'יורש' יכול להתחלק בנכסים, ושם 'יורש' נקבע מעת היותו 'בר ירושה'. וכן נמי בהיה לו בן ומת, אין הכוונה שהבן לא היה 'יורש' כלל ולא יצא ידי חובת אתרוג שנטל בהיותו חי, אלא שהיה שינוי ביורשים המרכיבים את תפוסת הבית.
ומעתה, לא מבעיא בנולד קודם שחילקו שהוא נכנס ל'תפוסת הבית', אלא אפילו בנולד לאחר שחילקו, אגלאי מילתא דגם הוא היה חלק מ'תפוסת הבית' והחלוקה בטעות היתה. ונפק"מ לפי"ז דאף אי נימא שעובר שלא היה בעולם יורש, מ"מ שפיר מה שכתב המהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' מא) שמומר שחזר בתשובה אינו יורש למפרע, דהתם היה 'בר ירושה' בשעת מיתה ואפ"ה לא ירש, לכן לא מהני מה שירש אחר כך.
וממילא אתי שפיר דברי הגהמ"ח, דלענין ברירה אנו צריכים לדון אם יש לו כח ירושה למפרע ולא מכאן ולהבא, אע"פ שבפועל הירושה חלה רק מכאן ולהבא וקודם לכן היה תפוסת הבית, ודו"ק..
עוד יש להקשות דקושית הגהמ"ח הנ"ל הקשה הרמ"ה (בבא בתרא קמב, ב סוף אות כט), זה לשונו: "וכי תימא כיון דעובר לית ליה זכייה עד שיולד, אם כן בן שנולד לאחר מיתת אביו אמאי ירית ליה לאבוה כלל, הא ליתיה בשעת מיתת אביו דליקני". ויישב הרמ"ה דילפינן לה מהא דממעט חלק בכורה מכלל דגבי חלק פשוט אף על גב דנולד לאחר מיתת אביו נמי שקיל, והוסיף על זה: "ועוד דגבי חלק פשוט איש כי ימות ובן אין לו אמר רחמנא מכל מקום בן קודם, אלמא גבי ירושה גרידתא לאו בדאיתיה בשעת מיתה תלא רחמנא, אלא כל היכא דאיתיה ליורש לאחר מיתת מורישו ירית ליה למורישו", עכ"ל. ולכאורה מבואר דעצם מציאות המיתה פועלת הירושה.
אמנם יש לומר, דהנה גבי אתרוג דתפוסת הבית איתא בגמ' דיוצא רק אם יכול לאכלו ומשמע דאף למ"ד יש ברירה הדין הוא כן, ולכאורה קשה, הא למ"ד יש ברירה אגלאי מלתא למפרע דשלו היה מזמן המיתה וא"כ קשה בתרתי, חדא, שאותו שזכה בו יצא למפרע גם אם הקפידו אז על אכילה, וכן להיפך אותו שלא זכה בו, התברר למפרע שלא היה שלו כלל. ומבואר מזה דכל ענין ברירה נהי שהוא אלמפרע, מכל מקום אינו אלא מכאן ולהבא שאנו דנים מכאן ולהבא שהוא 'יורש' חלק זה, אבל באמת קודם חלוקה היו כל הנכסים בגדר תפוסת הבית אשר יש להם דינים בפני עצמם, ועיין קובץ שיעורים (ב"ב אות תד) שחילק כך בין תפוסת הבית לשותפין אלא שהקשה ממ"ד יש ברירה, אכן הדברים מפורשים בגר"ח (הל' שכנים פ"ב הי"א) שגם למ"ד יש ברירה אין זה מלמפרע אלא שחל הדבר על ידי חלוקה. והנה ב'תפוסת הבית' אין שינוי בתוספת האנשים, ודומה בזה ל'ציבור' שאינו מציאות של אנשים רבים אלא מציאות בפני עצמה, וכבר האריך בזה הגהמ"ח לעיל (מדה יב אות יב-טו) עיי"ש בהערות.
ולפי"ז יש לומר עוד, שאף שלא מציאות המיתה פועלת את הירושה, מכל מקום אין צורך דוקא בפעולת המיתה כדי להוריש לכל יורש ויורש, אלא שפעולת המיתה מכניסה את הנכסים לתפוסת הבית, וכל אחד שהוא 'יורש' יכול להתחלק בנכסים, ושם 'יורש' נקבע מעת היותו 'בר ירושה'. וכן נמי בהיה לו בן ומת, אין הכוונה שהבן לא היה 'יורש' כלל ולא יצא ידי חובת אתרוג שנטל בהיותו חי, אלא שהיה שינוי ביורשים המרכיבים את תפוסת הבית.
ומעתה, לא מבעיא בנולד קודם שחילקו שהוא נכנס ל'תפוסת הבית', אלא אפילו בנולד לאחר שחילקו, אגלאי מילתא דגם הוא היה חלק מ'תפוסת הבית' והחלוקה בטעות היתה. ונפק"מ לפי"ז דאף אי נימא שעובר שלא היה בעולם יורש, מ"מ שפיר מה שכתב המהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' מא) שמומר שחזר בתשובה אינו יורש למפרע, דהתם היה 'בר ירושה' בשעת מיתה ואפ"ה לא ירש, לכן לא מהני מה שירש אחר כך.
וממילא אתי שפיר דברי הגהמ"ח, דלענין ברירה אנו צריכים לדון אם יש לו כח ירושה למפרע ולא מכאן ולהבא, אע"פ שבפועל הירושה חלה רק מכאן ולהבא וקודם לכן היה תפוסת הבית, ודו"ק..
2
ג׳ועיין מה שכתבתי במדה א' "סבה ומסובב"619אות טז. שיש ברירה שייך דוקא שבכל האופנים הדבר מבורר עכשיו שזהו משמש לנו בתור סבה שע"י זה אנו אומרים שעמד להתברר גם למפרע, אבל מובן שאין מזה סתירה למה שאנו אומרים כאן, כי כאן אין אנו מדברים בנוגע להברור אלא בנוגע להחלות, וזה אי אפשר לצייר בכל המקומות שאנו אומרים ברירה רק באופן של למפרע כנ"ל, ועי"ש שהארכנו בזה שם בספרנו הנ"ל הרבה וע"י זה ישבנו הרבה סתירות620ולבאר יותר, זה לשון הגהמ"ח שם: בהגדר ברירה יש סבה עיונית, כלומר, דאמרינן דע"י הברירה של עכשיו איגלאי מילתא למפרע שככה עמד להתברר גם מקודם, והבירור של עכשיו הוא סבה עיונית להאיגלאי מילתא למפרע שהוא מסובב בזה. וכמובן שאת זה אפשר לכנות רק בשם סבה עיונית, דאילו סבה מציאותית הנה הסימן העיקרי הוא שהסבה קדמה בזמן להמסובב, ובכאן הציור הוא ממש להיפך, דהבירור של עכשיו הוא סבה להאיגלאי מילתא למפרע של העבר, אבל בסבה עיונית יצוייר גם זה שהמסובב קדם בזמן להסבה. ומזה יוצא לנו חדשות דאפשר להשתמש בהגדר ברירה רק אז כשבכל האופנים יש ברור של עכשיו, אבל אם יהיה ציור שיהיה הא בהא תליא, כלומר, שהברור של עכשיו מתלי תלי בהאיגלאי מילתא למפרע, שוב נכנס זה לה"נקודה הנפלאה" של הרמב"ם, שאי אפשר לתלות את הסבה בהמסובב המתהוה ממנה. ועיי"ש מה שכתב ליישב..
3