המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ע״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 72
א׳כמו שחיוב במשך זמן ידוע פירוש הוא, שבכל רגע ורגע מתחדש החיוב, כאמור, ככה ג"כ עבירה במשך זמן ידוע, הנה בכל רגע ורגע יש עבירה חדשה - ציור לזה, עבירה של בל יראה ובל ימצא, בחמץ בפסח, שבכל רגע ורגע בימות הפסח הוא עובר מחדש על זה.
1
ב׳אכן יש הבדל בין עבירה במשך זמן ידוע כנ"ל ובין עבירה על הזמן שכל העבירה הוא מה שעבר על הזמן המוגבל, כמו למשל, העבירה של נותר שעבר על הלאו של "לא תותירו ממנו עד בוקר", שאין העבירה באה רק ברגע האחרון של סוף הלילה, וכבר הארכנו בזה במק"א706ראה לעיל (אות לב) ומה שצויין שם..
2
ג׳ובזה אפשר לנמק מה שהרמב"ם פוסק707הל' חמץ ומצה פ"א ה"ג., בקונה חמץ בפסח שלוקה, ולא כמו אלה שאומרים שזהו הוי לאו הניתק לעשה - מפני המצוה של תשביתו, ומהו ההבדל בין זה ובין העבירה של נותר או העבירה של גזילה שכו"ע מודים שהם לאווים הניתקים למצוות עשה?
3
ד׳אכן זהו ההבדל, כי לאו הניתק לעשה הוא במקום שהלאו הוא חד פעמי - כמו למשל, הל"ת של "לא תגזול" או הל"ת של "לא תקח האם על הבנים" וגם הל"ת של "לא תותירו ממנו עד בוקר" כנ"ל, אבל בבל יראה ובל ימצא הלא בכל רגע ורגע יש עבירה חדשה, ואם ישבית באמצע החג אז ינתק העבירה מכאן ולהבא, אבל לא מנתק את העבירות של העבר, שכבר אין להשיב708ראה שער המלך (הל' חו"מ שם) ע"פ דברי הרמב"ן מכות (טו, ב) ליישב הא דנכנס למקדש לא הוי לאו הניתק לעשה אף שמוזהר לצאת, וכתב הרמב"ן, דטמא שנכנס למקדש שהוא לוקה דכיון דעשה שבו ליכא לקיומי, מההיא שעתא דעבר עליה דלאו אבטיל עשה שבו באותה ביאה שנכנס למקדש, ואף על גב דמוזהר הוא לקיים עשה, מצוה באפי נפשה היא כדי שלא יוסיף טומאה אבל אין יציאתו תקון לכניסתו מכיון שנכנס עבר על לאו וביטל עשה, והו"ל כלאו שניתק לעשה שביטל עשה שבו. וכתב השעה"מ לפי"ז דדוקא בלא יוכל לשלחה כל ימיו דקפיד קרא שתהיה אשתו משום קנסא והילכך כשמחזירה לבסוף הרי אשתו היא עכשיו ונמצא חזרתו תקון יציאתו היא, מה שאין כן גבי טומאה דמאי דקפיד קרא הוא על ביאת המקדש ונמצא דביציאתו אינו מתקן כניסתו א"כ היא גופה איכא למימר נמי הכא גבי לא יראה לפי דעת רבי' ז"ל שסובר שאפי' שדעתו לבערו אחר כך עבר על לא יראה משום אותה שהייה פורתא דמה"ט לקי שפיר משום דבאותה שהיה כבר עבר על לאו והעשה דהעשה דאך ביום הראשון הוי מחצות י"ד קודם כניסת הפסח ומאי דקפיד קרא הוא על הראיה, וא"כ באותה שעה כבר עבר על הלאו והעשה שהרי ראה אותו הלכך אפילו שמבערו אח"כ אינו מתקן הראיה שראה וכמו טמא שנכנס למקדש. ועיין שם בשעה"מ שהקשה מגזילה, ותירץ שא"א לעבור על העשה קודם הגזילה.
ואע"פ שהסברת קרובות אין כוונת הגהמ"ח להבנת השער המלך, שהוא הבין שעיקר התירוץ הוא שעבר גם על העשה, ובכה"ג לא מהני לאו הניתק לעשה, ואילו לדברי הגהמ"ח עיקר התירוץ (וגם הרמב"ן אפשר שכוונתו לזה) הוא שבאופן זה שהעבירה היא למפרע בכל הזמן אין העשה יכול תקן את הלאו, אלא מונע ממנו מלעבור עוד. ולפי"ז לא קשיא כלל מגזילה, ששם אין העבירה בהמשך החזקת החפץ אלא בנטילתו הראשונה, והיא עבירה חד פעמית ולכן ההשבה מתקנת לאו זה. וע"ע בהערה שבאות הבאה..
ואע"פ שהסברת קרובות אין כוונת הגהמ"ח להבנת השער המלך, שהוא הבין שעיקר התירוץ הוא שעבר גם על העשה, ובכה"ג לא מהני לאו הניתק לעשה, ואילו לדברי הגהמ"ח עיקר התירוץ (וגם הרמב"ן אפשר שכוונתו לזה) הוא שבאופן זה שהעבירה היא למפרע בכל הזמן אין העשה יכול תקן את הלאו, אלא מונע ממנו מלעבור עוד. ולפי"ז לא קשיא כלל מגזילה, ששם אין העבירה בהמשך החזקת החפץ אלא בנטילתו הראשונה, והיא עבירה חד פעמית ולכן ההשבה מתקנת לאו זה. וע"ע בהערה שבאות הבאה..
4
ה׳ועיין במדת "אמצעי ותכלית"709מדה י (אות ג והלאה; אות כז; אות לד). ששם ביארנו שיש סברא שגם מצות עשה של תשביתו היא ג"כ בכל רגע ורגע, אם אנו סוברים שה"תשביתו" הוא רק אמצעי והתכלית היא שלא יהיה לו חמץ, שלסברא זו בודאי ניחא, שלא שייך בזה לבוא מצד ניתוק לעשה, אכן באמת אפילו אם נימא שהמ"ע של "תשביתו" היא חד פעמי, נמי לא שייך בזה לאו הניתק לעשה כנ"ל710ראה מש"כ הגהמ"ח לעיל במדת 'פועל פעולה ופועל יוצא' (מדה טו אות כד-כו), בגדרי איסור נותר וחיוב השריפה, וכן באיסור בל יראה ובל ימצא וחיוב תשביתו אם החיוב נובע מפעולת העבירה או רק מהפועל יוצא שלה, ודן שם גם מדין לאו שיש בו מעשה, וראה שם בהערות שהגם שהגהמ"ח משתמש שם במושגים של 'מיד' ו'אחר כך' מכל מקום אין כוונתו לציר הזמן אלא לסיבה ומסובב. אמנם כאן נדון הגהמ"ח הוא על משך זמן העבירה (והחיוב שבא לאחריו) אם היא עבירה מתמשכת או חד פעמית..
5