המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ע״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 74

א׳דברנו על חיוב שנמשך זמן ידוע, ועכשיו עלינו לדבר על חיוב הבא אחרי זמן ידוע, שעלינו להסתפק, אם לפני הזמן אין חיוב אף בכח, והזמן הוא המהוה את עצם החיוב, או שעצם החיוב ישנו גם מקודם והזמן רק מוציא את החיוב מכח אל הפועל.

ב׳והספק הזה נופל בעיקר בחיובי ממונות שיש להם זמן קבוע לפרעון, כי בחיובי מעשים שבודאי מצות עשה שהזמן גרמא שכל חיובם בא מחמת הזמן, אך הספק הוא כאמור בחיובי ממונות⁷¹⁴גם בחיובי מצוות שייך לדון באופן עקרוני אם מוטל חיוב גם קודם הגעת הזמן, ויש בזה נפק"מ לענין מכניס עצמו לאונס, כפי שדנו הראשונים לחלק בין היכא שכבר נתחייב להיכא שעדיין לא נתחייב, וכן יש בהלכה לענין מפליג ג' ימים בספינה קודם שבת, שכבר חל עליו חיוב שבת ג' ימים קודם (ראה בעל המאור שבת ז, ב מדה"ר, ואכמ"ל), ועוד. אבל האמת היא שאין זה דומה לנדון הגהמ"ח, כי בדאי שלא חל החיוב גם לא 'בכח' קודם הזמן, אלא שהנדון הוא ברמת החיוב אותה יש לאדם לדאוג על מנת שיוכל לקיים את המצוות או על מנת שלא יבוא לידי אונס (בעבירה או במצוה)..

ג׳והספק הוא בזה, כי בודאי כל חיוב הבא מאיזה מקרה שהוא, פירוש הדבר, שלפני המקרה אין כל חיוב כי הלא המקרה הוא סבת החיוב, אבל חיוב הבא מחמת זמן ו"זמן ממילא קא אתי" יותר קרוב לומר, שגם לפני שבא הזמן ישנו החיוב בעצם, והזמן רק מוציא את החיוב אל הפועל כנ"ל.

ד׳והנה למשל, לענין פריעת חוב בזמנו, שם ודאי שהזמן הוא רק בהפרעון, אבל לא על החוב כשהוא לעצמו, שבודאי ישנו מקודם⁷¹⁵והחילוק הוא שה'ממוני גבך' קיים כבר משעת ההלוואה, ואילו חיוב הפעולה ל'סיים' את הממון בשביל לפרוע את החוב אינו קיים לפני תום התקופה. ועם כל זה עדיין יש שייכות לסוגי' זו עם נדון הגהמ"ח לפי מה שדימתה הגמ' ענין סתם הלואה שלושים יום לשמיטה (לשי' הב"ח סי' סז, הובא בקצוה"ח שם סק"ד), ואינו דומה למלוה את חבירו לעשר שנים דלא שייך ביה כלל לא יגוש, יעויין בחי' הגרנ"פ גיטין (סי' יז אות ד) דחוב שלא נקבע לו זמן, זמן הפרעון הוא מיד אלא שאין יכול לנגשו ועל זה קאי פרשת השמטת כספים, משא"כ הלואה לעשר שנים שעדיין לא הגיע זמן החוב. וע"ע בדרך זו בחילוק שבין סתם הלואה ל' יום לקובע זמן לחבירו במש"כ התומים (סי' עח ס"ק יב); דבר אברהם (ח"א סי' לב); חי' מרן רי"ז הלוי (הל' מלוה ולוה פכ"ו ה"ב). - וכן הדין של לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, שם כבר אין הדבר תלוי בזמן גרידא, אלא במקרה ידוע, מקרה של מיתת הבעל או הגירושין, ובזה כאשר כבר הבאנו במק"א⁷¹⁶ראה ב'מבוא' פרק 'הנתוח ההגיוני' (פ"ז אות ז), וכן בדרכי הקנינים (שמעתתא ב פרק ד). יש מחלוקת אם זהו ג"כ כמו פרעון חוב בזמנו, שגם לפני הזמן ישנו החיוב בעצם, זאת אומרת שהחיוב כשהוא לעצמו מתהוה בשעת הנשואין, והמיתה או הגירושין מוציאין את החיוב אל הפועל - או שלפני המיתה או הגרושין אין בכלל חיוב - אך כמובן שמחלוקת זו לא נכנסת במדת זמן, כי שם כאמור החיוב קשור באיזה מקרה⁷¹⁷וראה שם מש"כ הגהמ"ח שכבר עמדו בזה האחרונים, ראה בענין זה: תומים (סי' עה ס"ק כב); קצוה"ח (סי' מא סק"ג); נתיה"מ (סי' עה סק"ה); חי' הגר"ח על הש"ס (סי' קכו); חזון איש (אה"ע סי' נו ס"ק טז), וזה לשון חי' הגר"ח שם: האחרונים מקשים דיש סתירות בחיוב כתובה, דבכמה מקומות מוכח דהא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים היינו רק דלא ניתנה לגבות אבל החיוב חל מיד עם הנישואין, ומכמה דוכתי מוכח שגם החיוב אינו חל אלא לאחר גירושין או מיתה ולא מחיים. ואמר הגר"ח ז"ל דחיוב כתובה הוא בגדר חוב של חוב דבאמת נתחייב עם הנישואין אבל אינו 'חיוב של ממון' אלא 'של חוב', והחיוב ממון ממש אינו מחיים. וע"ע קובץ שיעורים (בבא בתרא אות שפב); ברכת שמואל (כתובות סי' נ אות ז)..

ה׳אכן אנו מוצאים ציור של חוב ממוני הקשור בזמן ואיננו בסוג של הלואה שהפרעון הוא לזמן ידוע כנ"ל, וזהו פדיון הבן לשלשים יום - ושם נופל ספקנו הנ"ל.

ו׳ואנו מוצאים בזה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן⁷¹⁸רמב"ם הל' בכורים (פי"א ה"כ) ובנושאי כלים; רמב"ן בכורות (פרק ח); וראה מהרי"ט אלגאזי שם (אות סט) באריכות. ולעיל (אות כו) שצויינו גם דברי הזכר יצחק ושאר אחרונים. שהראשון פסק שאפילו אם מת האב לפני ל' יום ג"כ אישתעבדו הנכסים, והרמב"ן חולק על זה, כאשר הבאנו את זה ב"המבוא" פרק ז' (אות ז) ומובן שהמחלוקת היא על היסוד הנ"ל⁷¹⁹עיין לעיל (אות כו) וציין גם לדבריו שבמדה לעיל (מדה טו אות ח-ט)..

ז׳והמחלוקת הזו תלויה בהחקירה הכללית במהות הזמן הנ"ל בהתחלת מדה זו⁷²⁰אות יא-יב, ראה שם בהרחבה., אם הזמן זהו צירוף של חלקים זמניים, או שהזמן הוא עצם פשוט בלתי ניתן להתחלק, ולהצד הראשון מובן שכמו שכל דבר שבא עפ"י איזה מקרה, הנה טרם שבא המקרה אין כלל חיוב הכי נמי ג"כ בזמן, אבל להצד השני קשה להגדיר שכל החיוב כשהוא לעצמו מתהוה רק בבוא הזמן הידוע, כי עצם הזמן הלא היה ג"כ מקודם מאחרי שכל מושג הזמן הוא עצם בלתי ניתן להתחלק.

ח׳וכיון שהוכחנו, שהרמב"ם סובר כהצד השני הנ"ל, הנה לשיטתו אזיל גם בזה, שפוסק שאפילו מת האב לפני שלשים ג"כ אישתעבדו הנכסים, כמו שתמיד בהלואה משועבדים הנכסים, אפילו אם מכר הנכסים לפני הזמן⁷²¹ראה בהרחבה מש"כ הגהמ"ח לעיל (שם), עיין שם היטב..