המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ע״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 76
א׳לפעמים אנו מוצאים מחלוקת שעיקרה הוא בזה, אם להביט על ההוה או על העתיד, דוגמא לדבר המחלוקת במ"ק (ב, ב) "המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר משום חורש, ר' יוסף אמר משום זורע, אמר רבה כוותה דידי מסתברא, מה דרכו של חורש לרפויי ארעא האי נמי לרפויי ארעא, אמר רב יוסף כוותה דידי מסתברא, מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירות" - ועי' בריטב"א שמסביר שהמחלוקת היא אם אנו מביטים על ההוה, ובהוה התפקיד של מנכש ומשקה הם לרפויי ארעא - וזוהי סברת רבה - או להביט בזה על העתיד, שבעתיד יצמח מזה פירי - ואמנם בחורש יש בזה באופן ישר רק משום תפקיד הוה לבד, לרפויי ארעא - ובזורע יש בזה רק משום תפקיד עתיד לבד לצמוחי פירי, וכאן בהמנכש שיש בהם שני התפקידים ביחד גם תפקיד הוה - לרפויי ארעא - וגם תפקיד עתיד - לצמוחי פירי - בזה יש מחלוקת כנ"ל728זה לשון הריטב"א, פי' מר אזיל בתר השתא ומר אזיל בתר בסוף, ומהאי לישנא פרישו לנא דפליגי ולא מצי למימר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כלומר שההוכחה שהם חלוקים היא משום שמחלוקתם היא שחד מ"ד אזיל בתר השתא וחד אזיל בתר בסוף, והוא דלא כמש"כ בקרן אורה (מו"ק שם) בשי' הרמב"ם. וצריך לומר שאף שבמלאכת זורע או חורש כו"ע מודו שיש מלאכות שהם בתר בסוף ויש מלאכות שהם בתר השתא, מכל מקום מחלוקתם היא בגדר מלאכת מנכש. אלא שלפי זה אין מחלוקתם באה מצד מושג הזמן, אלא שהזמן משמש בסיס למחלוקתם. והנה עיין חזון איש (שביעית סי' יח סק"א) שמחלוקתם היא דוקא במנכש, אבל בחורש ממש גם באופן שיש הבדל בין העתיד להוה, מכל מקום לכו"ע יהיה חייב רק משום חורש, וזה לשונו: מכאן יש להוכיח שחורש באילנות חייב משום חורש ולא משום נוטע, אע"ג דהאי חרישה משבחת את האילנות כהשקאה - מ"מ חרישה עיקר. ואי אמרת נהי דלרבה חרישה עיקר אכתי לרב יוסף י"ל דחייב משום נוטע, זה אינו, דא"כ ליפלגו נמי בחורש, אלא מודה רב יוסף דכשאמרה תורה חרישה אב מלאכה היא בין בחרישה המכשרת לזריעה ובין חרישה במה שגדל כבר, ושם 'חרישה' נאמר על כל התועליות האצורים בה, שלא נחשוב את תועלת הצמיחה לשם אחר. ומיהו במנכש ומשקה מים
פליגי, דהתם נפגשו ב' מעשים במקרה, שהרי מנכש עושה ב' פעולות שמרפה ארעא ומשיב את כל כח הארץ להצומח, וכן משקה, ובזה ס"ל לרב יוסף דמעשה החרישה כאן מידי דממילא ועיקרו זורע, ורבה ס"ל דעיקרו חורש עכ"ל. וגם בדבריו מבואר שאין מחלוקתם מצד מדת ה'זמן', אלא שה'זמן' בא לתת פירוש על מהות המלאכה. ואמנם ראה במש"כ הגהמ"ח לקמיה, שאין החילוק בין עתיד להוה אלא בין תכלית ואמצעי, וגם החזו"א נראה שפירש כן..
פליגי, דהתם נפגשו ב' מעשים במקרה, שהרי מנכש עושה ב' פעולות שמרפה ארעא ומשיב את כל כח הארץ להצומח, וכן משקה, ובזה ס"ל לרב יוסף דמעשה החרישה כאן מידי דממילא ועיקרו זורע, ורבה ס"ל דעיקרו חורש עכ"ל. וגם בדבריו מבואר שאין מחלוקתם מצד מדת ה'זמן', אלא שה'זמן' בא לתת פירוש על מהות המלאכה. ואמנם ראה במש"כ הגהמ"ח לקמיה, שאין החילוק בין עתיד להוה אלא בין תכלית ואמצעי, וגם החזו"א נראה שפירש כן..
1
ב׳ואמנם אפשר לפרש את המחלוקת הנ"ל גם עפ"י מדת "אמצעי ותכלית", כי ס"ס גם ה"לרפויי ארעא" משמש רק בתור אמצעי לתכלית של "לצמוחי פירי" ולרב יוסף אעפ"י שכל חורש התכלית היא הצמיחה ובכ"ז חורש לחוד וזורע לחוד? אכן לדעתי שתי המלאכות הללו חורש וזורע, חלוקות הן בזה גופא שאחת משמשת בתור אמצעי והשנית - זורע - בתור תכלית, אם כי גם אינה התכלית האחרונה, שזו היא הקצירה - אכן המלאכות שבאופן ישר אינן לא בחרישה ולא בזריעה, אלא שאנו צריכים לכוללם באחת מהם הנה יותר קרוב לכוללם באחת שהיא תכליתית מאשר לכוללם במלאכה אמצעית729בתוספות שם כתבו גדר אחר במחלוקתם זה לשונם: דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש, ורב יוסף אף על גב דעיקר מלאכה דומה לחורש מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא, ובהכי פליגי, דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן דהויא עיקר ולא אזלינן בתר הדמיון..
2