המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ע״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 78
א׳והנה תפסנו733ראה לעיל (אות יב), ובמצויין שם. ששיטת הרמב"ם היא, דהזמן הוא מושג של עצם פשוט שבלתי ניתן להתחלק, ובשביל זה סובר בשבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע שלא יאכל היום ומחר שזה לא נקרא איסור כולל.
1
ב׳אמנם באמת אפילו אם נאמר שהרמב"ם סבור כהצד השני שהזמן הוא צירוף מחלקים זמניים, ג"כ שיטתו הנ"ל מנומקת היטב, דהנה ההבדל בין שני הצדדים הנ"ל בהחקירה הכללית במושג זמן הוא גם בזה, אם המחר נחשב היום לדבר שלא בא לעולם, או לא, שאם נימא שהזמן הוא צירוף חלקים, וכל רגע ורגע נחשב לחלק בפני עצמו, הנה לא רק המחר נחשב לדשלב"ל, אך ג"כ כל רגע העתיד לבוא נחשב בהוה לדשלב"ל. אבל אם נימא שהזמן הוא עצם פשוט, הנה גם העתיד הוא ישנו בעולם אלא שעדיין לא נראה כמו כל עצם כשרואים את חציו האחד ולא רואים את חציו השני אבל ס"ס גם החציו השני ישנו בעולם.
2
ג׳וממילא לפ"ז דוקא אם נתפוס שהזמן הוא צירוף מחלקים זמניים תהיה שיטתו של הרמב"ם הנ"ל עוד יותר מנומקת - כי איך יהיה הדין, למשל, כשנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים, אבל השבועה על הענבים תחול רק כשתאנים לא יהיו כבר בעולם? בודאי שבכה"ג לא יהיה נחשב לאיסור כולל734וכן כתב להדיא הפרי חדש (או"ח סי' תפח) בשבועה שלא אוכל מצה בליל פסח, דלא אמרינן מגו דחייל אכזית בתרא משום דא"א לכזית בתרא בלי כזית קמא. וביאר דבריו בלחם יהודה (למהר"י עייאש, על הרמב"ם שם) דהיינו כסברת הרמב"ם לגבי זמן, כלומר דמזית קמא כבר עשה האיסור וליכא תוספת לגבי כזית קמא דדמי ליום זה שאין כאן תוספת ובשעה שיבוא איסור חדש דהיינו כזית בתרא כבר נאכל הראשון ועל מה יחול, וכולל לא שייך אלא עד דאיתנהו לתרווייהו בהדי הדדי, עיי"ש., דהא אין מציאות שיהיו תאנים וענבים נכללים באיסור אחד, דבשעה שישנם התאנים בעולם אין איסור על הענבים, ובשעה שיהיה האיסור על הענבים לא יהיו התאנים בעולם735יש לעיין בכה"ג שמוסיף על איסור באופן שאי אפשר להוספה עם אפשרות האיסור הראשונה שלא בענין זמן, וכגון דבר שנאסר במקום מסויים שנוסף עליו איסור במקום אחר ולא במקום הראשון, אם גם בזה שייכא סברת הגהמ"ח. דהרי כפי שיש לדון בענין 'זמן' אם הוא נפרד, כך יש לדון בענין ה'מקום', ואם המקומות הינם נפרדים, א"כ לא הוי כמו חפץ שחציו נראה וחציו אינו נראה, שאין זה 'אחד' אלא 'נפרד'.
או שמא סברת הגהמ"ח וכך משמע מלשונו דוקא בענין 'זמן' שהמציאות של מחר נחשבת כדבר שלא בא לעולם, משא"כ במקום, אף שאין האיסורים יכולים להיות בבת אחת, מכל מקום שני האיסורים באו כבר לעולם - והם דבר הנמצא. ודו"ק, וראה בהערה הבאה.
והנה נפק"מ תיתכן באיסור אכילת מעשר שני בטומאה שנאסר לשיטת הרמב"ם (הל' מע"ש פ"ג ה"א) רק בירושלים, אם ייחשב איסור מוסיף על מה שהיה עד עתה אסור לאכול חוץ לחומה, דהלא איסור זה היה מותר בירושלים ואסור חוצה לו, ואילו השתא נאסר באיסור ירושלים ולא באיסור דחוץ לירושלים. ועיין בזכרון אברהם (יו"ד סי' קב סק"ה) בתו"ד דפשיטא ליה שבכהאי גוונא הוי איסור מוסיף ויל"ע בזה.
ועוד יש להביא ממש"כ בישועות מלכו (בהערות לשו"ת הרשב"א סי' קס), הו"ד בתורת הנזיר (לר' יצחק הוטנר, פ"ז ה"ד) דלא אמרינן כללא דאיסור כולל ומוסיף אלא בשני איסורים שונים, אבל באיסור אחד המוכפל בכמה אפשרויות ליכא איסור מוסיף, ועל כן באסר על עצמו תאנים במקום פלוני וחזר ואסר בכל המקומות לא הוי איסור מוסיף משום שהוא חדא איסור (מלבד לגבי שבועה דאיכא קרא דהוי כב' איסורים שונים מתוך שחלוק לחטאות). ולכאורה אם לדמות 'מקום' ל'זמן' א"כ בדוגמה זו בלאו הכי לא הוי מוסיף כיון שהם ב' מקומות שונים, וע"כ דלא שייכא סברת הרמב"ם אלא ב'זמן' אבל ב'מקום' מקרי מוסיף, שכל סוף חתיכה אסורה כעת בין במקום זה ובין במקום אחר. ודו"ק..
או שמא סברת הגהמ"ח וכך משמע מלשונו דוקא בענין 'זמן' שהמציאות של מחר נחשבת כדבר שלא בא לעולם, משא"כ במקום, אף שאין האיסורים יכולים להיות בבת אחת, מכל מקום שני האיסורים באו כבר לעולם - והם דבר הנמצא. ודו"ק, וראה בהערה הבאה.
והנה נפק"מ תיתכן באיסור אכילת מעשר שני בטומאה שנאסר לשיטת הרמב"ם (הל' מע"ש פ"ג ה"א) רק בירושלים, אם ייחשב איסור מוסיף על מה שהיה עד עתה אסור לאכול חוץ לחומה, דהלא איסור זה היה מותר בירושלים ואסור חוצה לו, ואילו השתא נאסר באיסור ירושלים ולא באיסור דחוץ לירושלים. ועיין בזכרון אברהם (יו"ד סי' קב סק"ה) בתו"ד דפשיטא ליה שבכהאי גוונא הוי איסור מוסיף ויל"ע בזה.
ועוד יש להביא ממש"כ בישועות מלכו (בהערות לשו"ת הרשב"א סי' קס), הו"ד בתורת הנזיר (לר' יצחק הוטנר, פ"ז ה"ד) דלא אמרינן כללא דאיסור כולל ומוסיף אלא בשני איסורים שונים, אבל באיסור אחד המוכפל בכמה אפשרויות ליכא איסור מוסיף, ועל כן באסר על עצמו תאנים במקום פלוני וחזר ואסר בכל המקומות לא הוי איסור מוסיף משום שהוא חדא איסור (מלבד לגבי שבועה דאיכא קרא דהוי כב' איסורים שונים מתוך שחלוק לחטאות). ולכאורה אם לדמות 'מקום' ל'זמן' א"כ בדוגמה זו בלאו הכי לא הוי מוסיף כיון שהם ב' מקומות שונים, וע"כ דלא שייכא סברת הרמב"ם אלא ב'זמן' אבל ב'מקום' מקרי מוסיף, שכל סוף חתיכה אסורה כעת בין במקום זה ובין במקום אחר. ודו"ק..
3
ד׳וציור שכזה יש בנשבע שלא יאכל היום וחזר ונשבע שלא יאכל היום ומחר, אם נימא שהמחר הוא בגדר של לא בא לעולם עכשיו כנ"ל736הנה זה לשון הרדב"ז (שם): וטעמו של רבינו דלא אמרינן איסור מוסיף אלא היכא שהאיסור נוסף על החתיכה בעצמה בזמן שעדיין איסורה הראשון עליה כגון חמותו ונעשית אשת איש דמיגו דאתוסף עליה איסור אשת איש אתוסף נמי משום חמות ובזמן המיגו עדיין שם חמות עליה, אבל הכא בזמן המיגו דהיינו שאר הימים מותר היה לאכול הילכך לא אמרינן בה מיגו לאוכלה ביום עצמו. קצרו של דבר מפני שנאסר הככר בשאר הימים לא נאסר עליו ביום שנשבע שלא לאכול כיון דלמחר מותר הוא לאכול, ודו"ק ותשכח. וכן הוא בכסף משנה דמה לנו אם לבסוף נשבע על אותו ככר לעולם וגבי היום אין כאן תוספת, עכ"ל. ובמחנה אפרים (על הרמב"ם) כתב דביאור כוונת הכס"מ היא שאין זה איסור מוסיף, משום שבשעה שאכל את הככר היום לא מצאה השבועה השניה מקום לחול, והיינו דבעינן שיחול המוסיף בפועל ואז אמרינן מיגו, אך להגדרת הגהמ"ח גם אם סגי שיהיה האיסור המוסיף בכח ולאו דוקא בפועל, מ"מ הכא מעיקרא לא היה לה מקום לחול, כיון שהזמן הבא אינו בעולם.
והנה היה מקום לומר שהטעם בזה הוא, משום שבזמן שנאסר באיסור השני היה מותר באיסור הראשון ולא מקרי בכה"ג מוסיף, ולפי"ז היה מקום לדון בנדון הקודם במוסיף 'מקום' וכן יש לדון בדומה לזה, אם באיסור הראשון נאסר דוקא באופן מסויים (כגון איסור נא ומבושל) דמה שנאסר בזה לא נאסר בזה. אכן להגדרת הגהמ"ח אין הכונה שאיסור זה לא היה שייך באופן המסויים, אלא דאיסור זה מקרי דבר שלא בא לעולם, וכיון שהזמן הוא דבר נפרד הוי החלק העתידי דבר שאינו ואי אפשר להוסיפו, משא"כ חילוק המקומות אפילו אם נדון את המקומות כנפרדים, מכל מקום כולם בעולם הם ונחשבים כאיסור מוסיף.
ויש להוכיח כן ממה שציין בחידושי מהרא"ך (לחתנו של החוו"ד, על הרמב"ם שם) שציין לרמב"ם הלכות שגגות (פ"ד ה"ג) שאיסור מוסיף צריך שיהיו האנשים שעליהם נוסף האיסור - בעולם, וא"כ הכי נמי כאן, שהגדר הוא שהאיסור צריך להיות בעולם. וע"ע בשער המלך (הל' איסורי ביאה פי"ז ה"א)..
והנה היה מקום לומר שהטעם בזה הוא, משום שבזמן שנאסר באיסור השני היה מותר באיסור הראשון ולא מקרי בכה"ג מוסיף, ולפי"ז היה מקום לדון בנדון הקודם במוסיף 'מקום' וכן יש לדון בדומה לזה, אם באיסור הראשון נאסר דוקא באופן מסויים (כגון איסור נא ומבושל) דמה שנאסר בזה לא נאסר בזה. אכן להגדרת הגהמ"ח אין הכונה שאיסור זה לא היה שייך באופן המסויים, אלא דאיסור זה מקרי דבר שלא בא לעולם, וכיון שהזמן הוא דבר נפרד הוי החלק העתידי דבר שאינו ואי אפשר להוסיפו, משא"כ חילוק המקומות אפילו אם נדון את המקומות כנפרדים, מכל מקום כולם בעולם הם ונחשבים כאיסור מוסיף.
ויש להוכיח כן ממה שציין בחידושי מהרא"ך (לחתנו של החוו"ד, על הרמב"ם שם) שציין לרמב"ם הלכות שגגות (פ"ד ה"ג) שאיסור מוסיף צריך שיהיו האנשים שעליהם נוסף האיסור - בעולם, וא"כ הכי נמי כאן, שהגדר הוא שהאיסור צריך להיות בעולם. וע"ע בשער המלך (הל' איסורי ביאה פי"ז ה"א)..
4