המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן ע״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 79

א׳והנה כבר הבאנו⁷³⁷לעיל (אות לט), ועיי"ש לעיל מיניה (אות לו והלאה). בתירוץ קושית הגמ' שמקשה ע"ש בחציך מקודשת לי דאינה מקודשת, משום דאין אישות לחצאין, ומ"ש באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא נפקא בלא גט⁷³⁸עיין לעיל (אות לו והלאה) שהיא קושיית האחרונים.? ותירצנו דשאני חצי דבר מדבר המסתעף, דהזמן אינו בכלל הדבר, אלא בכלל המסתעף ממילא - אכן באמת גם זה תלוי בהחקירה הכללית הנ"ל, במושג הזמן - דרק אם נימא דהזמן הוא עצם פשוט כנ"ל, הנה כיון שהוקבע הדבר כבר הוקבע ממילא לזמן בלתי מוגבל - אבל אם נימא כהצד השני, שהזמן הוא צירוף מחלקים זמניים, הנה כשמקדש את האשה רק לזמן באמת אפשר לדמות זאת לחצי אשה, כמו שאומר הא"מ הנ"ל דמה לי בחצי בגוף או חצי בזמן.

ב׳אכן באמת דוקא ע"י הצד הנ"ל שהזמן הוא צירוף כנ"ל, והמחר בשעה שאנו עומדים בהיום נחשב לדבר שאינו בעולם, דוקא ע"י כך יש עוד יותר לנמק את התירוץ.

ג׳דחצי אשה אינה מקודשת משום דמשייר בקנינה כמו שהגמרא אומרת בגיטין (מג, א) ושיור לא שייך רק במה שישנו בעולם, אבל באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, הנה המחר עדיין איננו בעולם וממילא חלו הקדושין ליום אחד לכה"פ. וכיון שיש לו אף ליום אחד, תו כבר "קדושת הגוף לא פקעה בכדי" ונמשכים ממילא לעולם⁷³⁹ראה (שם) מה שהשיג הגהמ"ח על הגר"ש שקופ, ומש"כ שם לקמיה (באות מ), ובמצויין שם מדברי הגר"ש שקופ, שמבואר מדבריו שאם כי אינו מחלק בין הסתעפות להתפשטות, מכל מקום מחלק בין התפשטות בדבר שכבר ישנו בעולם שלא אמרינן בזה כיון 'דפסקה פסקה' ו'לא פקע בכדי' ושייך דעת אחרת מעכבת וכו', לבין היכא שעדיין אינו בעולם שסברא היא שכיון שכבר חל ההקדש תו לא פקע. ודו"ק..

ד׳ואותה הקושיא שמקשה הא"מ הנ"ל יש להקשות גם כן בנזירות - דגם שם אנו מוצאים באומר "הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה" שיש בזה מחלוקת ר"ש ורבנן בנזיר (ג, ב), ור"ש סובר "באינו נזיר עד שידור מכולם" - אבל באומר הריני נזיר ליום אחד מבואר בנזיר (ז, א) דהוה נזיר לשלשים יום ואין מי שיחלוק על זה, ומשמע דגם ר"ש מודה בזה ומאי שנא זה מזה? ושם כבר קשה להשתמש בההגדרה דהזמן מסתעף כבר ממילא, דזהו שייך בדברים שכאלה שכל מהותם היא עולמית כמו קדושת הגוף או קדושי אשה, אבל בנזירות שיש גם כן נזירות זמנית, ואם אין נזירות פחות משלשים יום, אין זה מצד שהזמן מסתעף ממילא, אלא מפני שכך הוא דין התורה שהנזירות כוללת לא פחות משלושים יום, ואם קיבל רק ליום אחד, יהיה באמת כמו שמקבל רק מן החרצנים לבד? כנ"ל.

ה׳אכן לפ"מ שאמרנו גם בנזירות מובן ההבדל - דטעמא דר"ש הוא דאין נזירות לחצאין, אבל בנזירות ליום אחד אין זה בכלל נזירות לחצאין, דהיום השני עדיין איננו בעולם עכשיו.

ו׳ובשביל כך אנו מוצאים שגם במקום שאי אפשר להנזירות להתפשט על כל השלשים יום שעכ"פ חלה הנזירות ליום אחד, כמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' נזירות (הלכה י) "מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי, הרי זה אסור לשתות יין לטמא ולגלח לעולם", ואין אנו אומרים כאן כבכל מקום דימנה נזירות של שלשים יום ויגלח, משום דכיון דאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי, הנה באמת לא הוקבעה עליו הנזירות מתחילה רק ליום אחד, אלא מכיון שהיום הזה לא ידוע, אז ממילא אסור בכל ימי חייו שמא זהו היום האחרון, ואע"ג דאין נזירות פחות משלשים יום? ע"כ דזהו במקום שאפשר להתפשט, אבל במקום שאי אפשר עכ"פ חל על יום אחד - ולא כמו באמר הריני נזיר מן החרצנים לבד, דגם רבנן מודים דבמקום שאי אפשר שהנזירות תתפשט על כל פרטי הנזירות, דלא חלתה הנזירות לגמרי⁷⁴⁰כן יישב המנחת חינוך (שסח, יג), וכדלקמיה, וכתב שם דהרא"ש (בפירושו לנדרים ג, ב) פליג על זה וס"ל דבעינן ל' יום, והיינו דלהרמב"ם באמת חל יום אחד קודם מיתתו, משא"כ להרא"ש חל ל' יום מספק (ועיין שיעורי ר' דוד נדרים שם לדחות הראיה מהרא"ש). וכתב המנחת חינוך דלסברא זו ה"ה לאב המדיר את בנו בנזיר קודם גדלותו דחייל רק עד גדלותו, ויביא קרבנות נזירות מיד כשנגמרה הנזירות (אך ראה לקמיה מהצ"פ). אמנם עיין בחי' מרן רי"ז הלוי (על הרמב"ם שם) שכתב בדרך אחרת דבאמת אין מציאות של נזירות פחות מל' יום, רק שהגדר הוא כאילו נדר בנזיר בפועל יום אחד קודם מיתתו דודאי חלה הנזירות לל' יום, ואף דלא יוכל לבוא לידי זה, הרי זה דומה למי שנדר בנזיר לאלף שנה שאף שודאי לא יחיה מ"מ חלה הנזירות. והביאור בזה, דלא דמי לנזיר רק מן החרצנים שנקרא נזירות לחצאין, דענין הנזירות הוא כולל כל איסורי התורה ואינו יכול לקבל רק חלק, משא"כ משך הזמן שקבעה התורה אינו חלק מקבלת הנזירות אלא הוא מציאות זמן שקבעה התורה לניהוג ימי נזירות, ותורת נזירות חלה עליו גם כאשר בודאי לא יוכל לקיים את כל הלכותיו.
ובעיקר הראיה משיטת הרמב"ם, הנה כן סבירא ליה לרדב"ז (שם), וכפי שנקטו המנ"ח והגרי"ז, אבל האור שמח (לעיל פ"ג ה"ב) פליג וסבירא ליה דגם להרמב"ם נעשה כאומר הריני נזיר ל' יום קודם מיתתי. ובחזון יחזקאל (נזיר פ"א ה"ד) פירש דבגוונא זו נעשה כאומר הריני נזיר עולם, ובזה ליכא לההלכה דסתם נזירות ל' יום.
עוד יש לציין בזה שיטת הצפנת פענח (על הרמב"ם שם), ושם העיר מתחילה על מה שכתב הרמב"ם דמי שאמר כן הרי זה אסור לשתות יין ולגלח ולהטמא, ודבריו צ"ב מדוע נקט לכל איסורי הנזירות, ואמאי לא סגי לומר הרי זה נזיר לעולם, וביאר בזה דבאמת מצד דיני נזירות לא היה חל עליו כלל כיון שהוא רק ליום אחד (וא"כ הוי חצאין), ומכל מקום אסור בכל הנך מדין נדר, ודן בזה עוד באופן אחר אם שייך גדר 'זמן לאחר מיתה' (וציין לסוגית בגר בקבר), וציין שם לסוגיות נוספות דבכה"ג מקרי חצאין, וע"כ כתב ס"ל דבאמת בגונא שיביא ב' שערות באמצע הנזירות פקעה נזירות אביו למפרע, דלגבי אביו לא שייך גדר נדר..

ז׳ועי' במנחת חנוך במצוה (שסח) שבזה מתרץ את דברי הרשב"א והובא דבריו בי"ד (סי' רטו), דאם נשבע שלא ישתה יין וחזר ואמר הריני נזיר ושתה יין חייב דאינו חייב אלא אחת, והקושיא ידועה⁷⁴¹שו"ת אבני מילואים (סי' טו)., דאמאי לא יחול איסור נזירות מצד כולל של איסור תגלחת וטומאה? ומתרץ, דכל כולל הוא מצד מה שאנו אומרים שכיון שבין כך ובין כך יחול האיסור החדש [עכ"פ⁷⁴²כן נראה להוסיף להבנת כוונתו.] באותו החלק שלא נאסר מצד האיסור הקודם, אבל כאן, בנזירות אי אפשר להגיד שבכל האופנים חלים איסורי התגלחת והטומאה, דהא אין נזירות לחצאים, ממילא איך אפשר לבוא בזה מצד איסור כולל, ויש לנו בזה אותו הציור של "הנקודה הנפלאה" להרמב"ם בפ"ג מ"ד בכריתות⁷⁴³להבנת גדר הנקודה הנפלאה לשיטת הגהמ"ח, ראה מש"כ לעיל במדת סבה ומסובב (מדה א אות יד-יח), ובדרך הקודש (שמעתתא ב פרק טז-יז), ובמה שכתב עוד בספרו עזר אל עמי, במאמרו על הרמב"ם 'בעל ההגיון' (בפרק א - סיבה ומסובב), וציין לדבריו שם גם במבוא לספרנו (פרק יא אות ח)., ובכ"ז כאמור, יש ג"כ ציור שהנזירות תחול רק ליום אחד, וע"כ שההבדל הוא בזה כנ"ל⁷⁴⁴ראה לעיל (מדה יג אות ל-לא) שכתב שגם שיטת הראב"ד בנדון דלעיל, שכולל בזמן את ההיום ואת המחר, אינה סותרת את הנקודה הנפלאה הנ"ל, ראה שם בביאור החילוק בין שני הנושאים (וע"ע שם באות יא)..