המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן פ׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVI 80
א׳ועי' סוגיות גמרא בעירובין (צה, ב - צו, א) ובר"ה (כח, ב) השקלא וטריא אם עוברים בל תוסיף שלא בזמנן והמסקנא היא "לצאת לא בעי כוונה, לעבור, בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה".
1
ב׳וגם יסוד השקלא וטריא הנ"ל תלוי בהחקירה הכללית הנ"ל במושג זמן, כי מתי עוברים את הבל תוסיף, רק כשעושים את המצוה ביחד עם ההוספה, כמו שני זוגות תפילין בבת אחת או שמוסיף בציצית וכדומה - אבל כשמוסיף בזמן כמו הישן בסוכה בשמיני - הנה אם אנו אומרים שהזמן הוא בבחינת עצם פשוט, וגם המחר ישנו במציאות כבר היום, וגם להיפך, שגם בהיום ישנו האתמול במציאות, הנה גם בהישן בשמיני יש בזה משום "בל תוסיף", כי כמו שמניח שני זוגות תפילין הוא מוסיף שני דברים במקום שדרוש רק דבר אחד, ככה ג"כ בזה הוסיף זמן של יום השמיני במקום שדרוש רק זמן של שבעה ימים, אבל אם אנו אומרים שהזמן הוא רק צירוף החלקים, אין במציאות בל תוסיף בזמן, מפני שכשבאה ההוספה כבר איננה בעצם המצוה, ואין במציאות שיעשה את המצוה וההוספה ביחד.
2
ג׳ועלינו לחלק בין מצוה זמנית בשב ואל תעשה ובין מצוה זמנית בקום ועשה - כמו למשל, אין מצות סוכה, שהיא מצוה זמנית בשב ואל תעשה, ובין מצות נטילת לולב, או מצות אכילת מצה שהם מצוות בקום ועשה. - והראיה שהגמרא מקשה רק על הישן בשמיני שילקה - אבל לא מקשה למשל על נטילת לולב שבגבולין כל שבעה מתקנת חכמים745וכוונתו להקשות דאמאי לא הוי בתקנה זו איסור בל תוסיף, ובאמת בצ"פ יש סתירות בזה, כי בהל' לולב (פ"ז הט"ו) כתב שאיה"נ בזמן המקדש שהיתה המצוה בירושלים כל שבעה יש בזה 'בל תוסיף' ורק בזה"ז מקרי 'שלא בזמנו' ולכן לעתיד לבוא תבוטל תקנה זו. אבל בהשלמה לח"ד (ג' ע"ב) כתב דדבר שאינו לפנינו לא שייך בל תוסיף (והיא מעין סברת הגהמ"ח לקמיה רק בענין אחר), וכשהמספר הפרטי הוא חלק מהמצוה והיינו שמז' ימים נעשה ח' אז שייך בל תוסיף, משא"כ בנטילת לולב אינו בגדר מספר רק שהמצוה היא פעם אחת. וע"ע בדבריו במהדו"ת (נא ע"ב) ושם חילוק נוסף בין מצה לסוכה, דמצה שמה עליה לעולם רק התורה צותה לאכול רק בפסח ולא שייך הוספה, משא"כ בסוכה ששמה עליה רק בז' ימים וע"כ הוי הוספה בשמיני., או איך יהיה כשיאכל מצה אחרי שבעה746באמת גם אחרי הלילה הראשון היה מקום להקשות כן (ויש שהוכיחו מקושיא זו את סברת הגר"א דאיכא מצוה כל שבעה, וכן יש שדנו גם להמכוין לצאת שיטת הגר"א, אם יעבור על בל תוסיף להחולקים עליו כיון שמכוין למצוה, ואולי צריך לעשות תנאי). אמנם אפשר שכיון שאמרה תורה 'שבעת ימים תאכל מצות' בהכרח שאין בזה בל תוסיף גם אם כוונת התורה רק שלא לאכול חמץ, מכל מקום כך צורת האכילה שצותה תורה לאכול פת (וגם בזה דנו אם יש בזה קיום כלל כשאוכל דגן הראוי להחמיץ אבל אין לו תורת 'לחם', ואכמ"ל). וממילא דכל הקושיה היא רק ביום שמיני., כי שהמצוה היא בשב ואל תעשה בזמן ידוע והוא מוסיף על הזמן ההוא, כמו למשל, הישן בשמיני יש קשר זמני בין עצם המצוה ובין ההוספה, וכיון שמושג הזמן הוא מושג של עצם פשוט, יש בזה משום בל תוסיף כנ"ל, ולא כן במצוה זמנית בקום ועשה, כמו נטילת לולב בכל שבעה או באכילת מצה אחרי הפסח, כיון שעצם המצוה היא הפעולה והזמן רק מסמן את שעת הפעולה, הנה אפילו אם לא יפסיק באכילת מצה כל ימות הפסח ובמוצאי פסח ביחד, או שיטול את הלולב ולא יניחנו כל שבעה, ג"כ אין כאן קשר זמני שיעבור על זה משום בל תוסיף747בספר משנת הרב רמ"א עמיאל (להג"ר כתריאל טכורש, עמ' כח) כתב להוסיף דברים, זה לשונו: מי שמעיין ברש"י ר"ה (כח, ב ד"ה מצוה) רואה את הדברים מפורשים בהדיא, שהרי כך הם דברי רש"י: "אין עובר עליהן בבל תוסיף אלא בזמנם כגון חמשת המינין בלולב וה' טוטפות בתפילין חמש ציציות בטלית אבל תוספת יום על ימים או שעה אין זה מוסיף". הרי שרש"י מדגיש יום על ימים שזמן לא נקרא עצם רק זמן על זמן כעין 'על בסמוך', אבל לא שישמש כגוף ויחידה אחת, ומשום כך אין בל תוסיף. ואולי נוכל להבין באופן כזה את הלשון שיש כאן בדברי רבא וההדגשה על 'שאני אומר' מצוות אינו עובר עליהן אלא בזמן, שאני אומר פירוש הדבר: רבא לשיטתו, שהזמן אין לו שום קשר ואינו עצם מיוחד, שהרי כך דעתו בר"ה (כ, ב) במה שאמר "חצות ליליה איכא בינייהו" ופרש"י (בד"ה חצות לילה) ולמאן דיליף ממצות וכו' וחצות לילה הראשון חלוק מהם ונמשך עם הפסח הנשחט בארבעה עשר והמצה נאכלת עמו חובה וכו', עי"ש היטב. ז"א שחצות לילה מחלק בין חציו לאחר חצות וחציו לפני חצות, ואיך אפשר לחלק את הזמן לחצאין, אם לא נאמר שהזמן מסמן את הפעולה, ובפעולה נמשך חצי הלילה להיום הקודם, והזמן אין לו כל קשר ואינו כעצם אחד. לפיכך הישן בשמיני בסוכה אינו לוקה, עכ"ל שם., כי הפעולות הנעשות בזמנן הראוי לחוד, והפעולות שנעשות אחר הזמן הראוי לחוד748בספר הנ"ל עמד מחבר הספר הנ"ל על נקודות נוספות בענין 'זמן' אותן השמיט הגהמ"ח ממדה זו, וזה לשונו שם: כשמדברים על הזמן יש לעמוד על נקודה חדשה, הוא ענין תדיר ומצוי, שמתמיה הדבר משום מה פסח עליו המחבר. ועיין זבחים (צ, ב) ומנחות (מט, ב) דאיבעי להו דתדיר ומקודש איזה מהן קודם, ומסיק דתדיר קודם, אבל מצוי זה שוב מושג אחר. ובגמרא שם תדיר קמיבעיא לן אבל מצוי לא, ופירש"י (בד"ה מצוי קאמרת) "שאין תדירותו חובה אלא שהוא מצוי תמיד יותר מחברו", יוצא לנו שרק אז יש חשיבות לזמן אפילו שבא בצרוף והוא מסמן את שעת הפעולה - רק אם זוהי חובה אבל אם אין תדירותו חובה אין לו לזמן כל חשיבות. ומרא דשמעתתא שמצוי לא הוי כתדיר הוא שוב רבא.
הערה נוספת כותב שם המחבר הנ"ל (בשם הגר"י בלומנפלד): עיין כתובות (לד, ב) דאי אשמעינן שבת משום דאיסורו איסור עולם, ופרש"י שם (ד"ה משום) "כל זמן שיעידו עליו שחילל שבת ימיתוהו בית דין", יתכן שרש"י פירש כן כדי להוציא מפירוש שהיה איסור עולם מפני שאין הימים שבינתיים - בין שבת לשבת מפסיקים, וכעין הפלוגתא בראשונים אי חמץ נקרא התירא בלע או איסורא בלע, אומר רש"י הטעם כנ"ל, דאי משום הא לא יהיה איסורו איסור עולם, שהרי מרא דהאי עובדא - רבה, ובכריתות (טז, ב) אומר רבה על האיבעיא אי שבתות כגופין דמיין - מסתברא דימים שבינתיים הווין ידיעות לחלק, א"כ לדידיה לא יכולים לפרש דהוי איסור עולם מפני דימים שבנתיים לא הווין ידיעות לחלק. ולפיכך פירש"י אליביה טעם אחר: "מתי שיעידו עליו שחלל את השבת יחייבו הבי"ד אותו"..
הערה נוספת כותב שם המחבר הנ"ל (בשם הגר"י בלומנפלד): עיין כתובות (לד, ב) דאי אשמעינן שבת משום דאיסורו איסור עולם, ופרש"י שם (ד"ה משום) "כל זמן שיעידו עליו שחילל שבת ימיתוהו בית דין", יתכן שרש"י פירש כן כדי להוציא מפירוש שהיה איסור עולם מפני שאין הימים שבינתיים - בין שבת לשבת מפסיקים, וכעין הפלוגתא בראשונים אי חמץ נקרא התירא בלע או איסורא בלע, אומר רש"י הטעם כנ"ל, דאי משום הא לא יהיה איסורו איסור עולם, שהרי מרא דהאי עובדא - רבה, ובכריתות (טז, ב) אומר רבה על האיבעיא אי שבתות כגופין דמיין - מסתברא דימים שבינתיים הווין ידיעות לחלק, א"כ לדידיה לא יכולים לפרש דהוי איסור עולם מפני דימים שבנתיים לא הווין ידיעות לחלק. ולפיכך פירש"י אליביה טעם אחר: "מתי שיעידו עליו שחלל את השבת יחייבו הבי"ד אותו"..
3