המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה י׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 10
א׳אמרנו שקלב"מ הוא דוקא במקום שבפעולה אחת יש בה משום גורם גם לחיוב מיתה וגם לחיוב ממון, כנ"ל. אכן יש להסתפק, מה יהיה הדין אם הפעולה היא אחת שהן שתים, כלומר: פעולה אחת שיש בה משום שתי סבות, סבה אחת מיוחדת לחיוב ממון, וסבה אחת המיוחדת לחיוב מיתה, והספק הוא אם אנו מביטים בזה על הפעולה שהיא אחת או על הסבות שהן שתים.
1
ב׳ואמנם, אנו מוצאים בזה מחלוקת של תנאים בכתובות (לב, ב): "מעידים אנו את איש פלוני שחייב לחברו מאתיים זוז ונמצאו זוממין - לוקין ומשלמין, שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין, דברי ר"מ; וחכמים אומרים, כל המשלם אינו לוקה". והנה בהפירוש של "לא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין" נדחקו כל הראשונים. עי' שם פירוש רש"י ובתוס', פירוש הר"י והר"ר שלמה מדרויי"ש. וכל הפירושים כמה דחוקים הם.
2
ג׳אכן, לפי דרכנו נאמר שה"שם" בכאן המכוון הוא להסבה, כלומר, שאין הסבה של המכות אותה הסבה של התשלומין. וע"פ מה שהביאנו בספרנו ד"מ דהק"נ שמעתתא א' (פ' יז) חקירה ב"כאשר זמם", אם הכוונה על הסבה, וכשמעידים למשל שפלוני לוה מפלוני מנה והוזמו הוי כאילו בעצמם לוו ומחוייבים לשלם מצד סבת ההלואה, או שזה נאמר רק על כמות העונש. כי לעולם הסבה של חיובם היא מה שעברו על לאו של "לא תענה ברעך עד שקר", אלא שבעד הסבה הזו המה נענשים באותה הכמות של "כאשר זמם"778וראה להלן מדה יח אות יד..
3
ד׳ולהצד הראשון יש לנו בעדים זוממין ציור של פעולה אחת שיש בה משום שתי סבות. כי ס"ס הפעולה אחת היא – ההגדה. אבל יש בה משום שתי סבות: סבה אחת להממון מצד כאשר זמם שזו היא סבת ההלואה, מכיון שאנו חושבים כאילו בעצמם לוו את הכסף, וסבה אחת להמכות, שזהו מצד סבה של "לא תענה ברעך עד שקר". ונימא שבזה היא מחלוקת של ר"מ וחכמים: שר"מ סובר שאנו מביטים בזה על הסבות, וזהו שאמר שלא השם - הסבה - המביאו לידי מכות - סבת ה"לא תענה" - מביאו לידי תשלומין, כי ע"ז יש סבה אחרת, סבת "כאשר זמם" ונחשב כאילו הם בעצמם חייבים מאתים זוז בעד ההלואה. וחכמים סוברים שאנו מביטים בזה על הפעולה, וס"ס פעולה אחת לפנינו - ההגדה, שהיא היא המביאה לשתי הסבות יחד. כי מדוע באה הסבה של "כאשר זמם" ונחשב כאילו הם בעצמם לוו את הכסף שוב מפני שעברו על "לא תענה", כנ"ל779ראה בהערה לקמיה ביאור התירוץ, אלא שלפי"ז אינו מובן מש"כ הגהמ"ח לעיל מיניה לפרש סברת מיתה לזה ותשלומין לזה בזממה דהוי בבת אחת ועכ"ז דעת רב אשי לפוטרם. ולכאורה לפי סברת הגהמ"ח לא היו שתי הסיבות יחדיו, כי סיבת חיוב הבעל היא מעיקרא וסיבת הריגת העדים הקודמים באה בשעת הגדתם (אילו היו באמת זוממים)..
4
ה׳או שנגיד שגם ר"מ וגם חכמים סוברים שאנו מביטים על הסבות, אך בזה גופא הם חולקים בחקירה שחקרנו בהמושג של "כאשר זמם" הנ"ל, ורק ר"מ סובר ש"כאשר זמם" היא הסבה ונמצא ששתי סבות לפנינו, כנ"ל; אבל חכמים סוברים ש"כאשר זמם" בא רק על כמות העונש, ולעולם הסבה גם להמכות וגם להממון היא ה"לא תענה" וע"כ אמרו "כל המשלם אינו לוקה"780בפשוטו כוונת הגהמ"ח ליישב, שגדר עונשם של עדים זוממים אינו שנדון את מה שרצו לפעול על ידי הגדתם כאילו עשו זאת בפועל (ויתחייבו בממון מטעם מזיק ובמיתה מטעם רוצח), אלא שאנו מחשיבים את העדים כאילו הם עצמם בצעו את העבירה או את המעשה אותה ייחסו לחבירם (ויתחייבו ממון ומיתה כהנזמם לפי שיעור הגדתם). וכן כתבו אחרונים נוספים, ראה לקמיה. והגם שהסיבה הראשונית לעונש זה היא ההגדה, מכל מקום יש לדון אם להפריד את הסיבה מהסובב (ושייך למדת 'במקום העצם' ואכמ"ל).
ועפי"ז מיושבת מח' ר"מ ורבנן, דר"מ נקט שאנו מפרידים לגמרי את הסיבה הראשונית דהיינו ההגדה מסיבת העונש וכיון שכן יש לנו לדון שהעדים הם עצמם לוו, נמצא ששעת החיוב שלהם אינה באה יחד עם חיוב המכות שהוא בודאי בא על עבירת 'לא תענה' בשעת ההגדה, ואילו רבנן פליגי עליו באחד משני דרכים, או דסברי דסו"ס הסיבה הראשונית היא ההגדה ושוב הוי בבת אחת ואמרינן קלב"מ, או דפליגי עליה בעצם ההגדרה וסברי שהמחייב בכל מקרה הוא הלאו דלא תענה ואין הכאשר זמם רק לתת את 'כמות העונש'.
ובעיקר הדבר, ראה קוב"ש (כתובות אות קז) שכתב נמי בדעת הרמב"ם (הל' עדות פ"כ ה"ד) שהעונש דכאשר זמם הוא להחשיבם כאילו הם עשו את העבירה ואת 'סיבת החיוב', וכ"ה בדברות משה כתובות (סי' כב ענף ג), וביאר לפי"ז מאי טעמא בהעידו שמתחייב סקילה שנענשים בסקילה, דאם כפשוטו שאנו דנים אותם כאילו כבר נהרג והם שהרגוהו הלא ההורג את חבירו (אפילו בסקילה או שריפה) לא נענש ביותר מסייף. ועוד ביאר לפי"ז כו"כ סוגיות בריש מכות, עיין שם. וע"ע בחי' שרידי אש (מכות סי' מד) שהפסק עצמו שהטילו על האחר חוזר ומוטל עליהם, ובנספחים (שם נספח ב) ציין לדברי המהר"ל (באר הגולה באר שני פרק ב'), אך במהר"ל עצמו משמע שהמחשבה ששבה על ראש הזומם הינה העונש שרצה להטיל ואין הכוונה להעבירה. מאידך ראה שיעורי הגר"ש רוזובסקי (מכות ב, א סוף אות נ) שלא ניח"ל בסברא זו. ועיי"ש בהמשך (ב, ב סק"פ) ובהערה שם..
ועפי"ז מיושבת מח' ר"מ ורבנן, דר"מ נקט שאנו מפרידים לגמרי את הסיבה הראשונית דהיינו ההגדה מסיבת העונש וכיון שכן יש לנו לדון שהעדים הם עצמם לוו, נמצא ששעת החיוב שלהם אינה באה יחד עם חיוב המכות שהוא בודאי בא על עבירת 'לא תענה' בשעת ההגדה, ואילו רבנן פליגי עליו באחד משני דרכים, או דסברי דסו"ס הסיבה הראשונית היא ההגדה ושוב הוי בבת אחת ואמרינן קלב"מ, או דפליגי עליה בעצם ההגדרה וסברי שהמחייב בכל מקרה הוא הלאו דלא תענה ואין הכאשר זמם רק לתת את 'כמות העונש'.
ובעיקר הדבר, ראה קוב"ש (כתובות אות קז) שכתב נמי בדעת הרמב"ם (הל' עדות פ"כ ה"ד) שהעונש דכאשר זמם הוא להחשיבם כאילו הם עשו את העבירה ואת 'סיבת החיוב', וכ"ה בדברות משה כתובות (סי' כב ענף ג), וביאר לפי"ז מאי טעמא בהעידו שמתחייב סקילה שנענשים בסקילה, דאם כפשוטו שאנו דנים אותם כאילו כבר נהרג והם שהרגוהו הלא ההורג את חבירו (אפילו בסקילה או שריפה) לא נענש ביותר מסייף. ועוד ביאר לפי"ז כו"כ סוגיות בריש מכות, עיין שם. וע"ע בחי' שרידי אש (מכות סי' מד) שהפסק עצמו שהטילו על האחר חוזר ומוטל עליהם, ובנספחים (שם נספח ב) ציין לדברי המהר"ל (באר הגולה באר שני פרק ב'), אך במהר"ל עצמו משמע שהמחשבה ששבה על ראש הזומם הינה העונש שרצה להטיל ואין הכוונה להעבירה. מאידך ראה שיעורי הגר"ש רוזובסקי (מכות ב, א סוף אות נ) שלא ניח"ל בסברא זו. ועיי"ש בהמשך (ב, ב סק"פ) ובהערה שם..
5