המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה ט׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 9
א׳אכן, רב אשי שאומר שם דב"זר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חברו" ג"כ אמרינן קלב"מ, ע"כ שסובר שאין אנו צריכים כלל לפעולה משותפת לשני החיובים אלא אפילו אם החיובים הללו באים משתי פעולות שונות ונפרדות לגמרי, אך מכיון שהמה באים בעת ובעונה אחת ג"כ אמרינן קלב"מ771באמת נחלקו הראשונים בדעת רב אשי באיזה אופן מדובר, ראה שטמ"ק (כתובות שם) בשם שיטה ישנה דמיירי שצווארו היה כרוך בשיראים ועל ידי שאכל את התרומה קרע את השיראים, ובשיטה עצמה חולק עליו שאין צורך לזה אלא אפילו אכל בפיו וקרע בידו. וע"ע מאירי שפירש דמיירי שהתרומה עצמה היתה כרוכה בשיראים ובאכילתו קרע אותה. וצ"ע מלקמן (לח, א) דסימא את עינו והרגו בדבר אחר דאמרינן קלב"מ אף שהם ב' מעשים נפרדים לגמרי (ועיי"ש בתוס'), וראה שם במאירי שגם הוא העמיד במעשים נפרדים.
מאידך, ראה תוס' בסוגיא זו (ד"ה רב אשי) שמשמע דמיירי בב' פעולות, שהרי כתב לחלק בין אוכל תרומה וקורע שיראים דהוו ב' מעשים לבין שורף גדיש בשבת דהוי פעולה אחת, ואף דחילול שבת והיזק הם ב' תוצאות נפרדות, וע"כ שהחילוק הוא במעשה, דבתרומה הם ב' מעשים ובשורף גדיש בשבת הוא מעשה אחד. אולם יש לדחות דגם אי נימא בדעת התוס' שהתרומה כרוכה בשיראים, מ"מ נהי דמצד הגברא ה'פועל' היא פעולה אחת ממש (ויש לדון בזה באוקימתא דהצוואר היה כרוך בשיראים) - אבל מצד ה'נפעלים' הם ב' פעולות, ולא דמי לשורף גדיש בשבת שה'נפעל' הוא אחד אלא שהתוצאות הם שנים. ויש לדמות לפי"ז קריעת שיראים לעקירה צורך הנחה, ודו"ק. ועיין במש"כ הגהמ"ח לקמן (אות י)..
מאידך, ראה תוס' בסוגיא זו (ד"ה רב אשי) שמשמע דמיירי בב' פעולות, שהרי כתב לחלק בין אוכל תרומה וקורע שיראים דהוו ב' מעשים לבין שורף גדיש בשבת דהוי פעולה אחת, ואף דחילול שבת והיזק הם ב' תוצאות נפרדות, וע"כ שהחילוק הוא במעשה, דבתרומה הם ב' מעשים ובשורף גדיש בשבת הוא מעשה אחד. אולם יש לדחות דגם אי נימא בדעת התוס' שהתרומה כרוכה בשיראים, מ"מ נהי דמצד הגברא ה'פועל' היא פעולה אחת ממש (ויש לדון בזה באוקימתא דהצוואר היה כרוך בשיראים) - אבל מצד ה'נפעלים' הם ב' פעולות, ולא דמי לשורף גדיש בשבת שה'נפעל' הוא אחד אלא שהתוצאות הם שנים. ויש לדמות לפי"ז קריעת שיראים לעקירה צורך הנחה, ודו"ק. ועיין במש"כ הגהמ"ח לקמן (אות י)..
1
ב׳אכן, הלא אין הלכה כמותו, ובכן הכלל נשאר בתקפו, שלא אמרינן קלב"מ רק כשיש לכה"פ פעולה משותפת אחת הזקוקה לשני החיובים, כנ"ל772צ"ע מנא ליה דלא קיי"ל כרב אשי, אדרבה משמעות הראשונים דאין חולק בסברא זו, וביותר מה דאיתא בגמ' לקמן (לח, א) דשייך קלב"מ גם בסימא את עין חבירו והרגו בדבר אחד, ומבואר שם בראשונים שהם ב' פעולות נפרדות ולא משמע שחלקו על זה (ועיי"ש בתוס' אם אביי בסוגיין פליג על רב אשי). וגם לרש"י בסווגיין דס"ל דרב אשי הוא בפלוגתא עם רבא, וכדלקמיה בדברי הגהמ"ח, היינו מה דנחלק רב אשי עם רבא הוא רק מצד אם אמרינן קלב"מ בממון לזה ומיתה לזה ועיי"ש היטב בראשונים ובמה שהקשו ממדליק גדיש בשבת. ואכמ"ל.
ובעיקר דברי הגהמ"ח, הנה גם אם ננקוט כרב אשי יעויין באחרונים דב' מיני קלב"מ יש. האחד, כאשר הפעולה היא המחייבת אף ששעת החיובים שונה בשתי הרשעיות, אבל הסוג השני של קלב"מ הוא ביחס ל'חיוב' היכא שבבת אחת נתחייב בשני חיובים שונים, ראה מש"כ בשיעורי הלכה (להגרי"ל בלאך, שיעור קלב"מ); חי' הגר"ח מטעלז (גיטין ענין קלב"מ); פני אברהם (פרלמאן, סי' יד אות ה); קהלות יעקב (כתובות סי' לז). וראה מש"כ הגרא"מ בלוך בקונטרס זכרון אליהו (ב"ק בענין רודף) בסברת הגר"ח טלז, הו"ד גם בתורת ראשי הישיבות (ב"ק כב, ב).
נמצא שאין סתירה בין גדריו של הגהמ"ח לדינא דרב אשי, כי רק באותם מקרים בהם אנו צריכים לדון את הפעולה המחייבת, משום ששעת החיוב בפועל היתה שונה בכל 'רשעה ורשעה', התם יש לדון אם דוקא בפעולה אחת או בתוצאה אחת, והיינו בכל מקום בו בעינן לגדרי עקירה צורך הנחה וכדומה כשהמעשה מתמשך והחיובים שונים ואנו באים מצד מסובבים שונים מפעולה אחת, התם אמרינן שאם הם ב' פעולות נפרדות (או נפרדות לגמרי) לא שייך קלב"מ ודו"ק..
ובעיקר דברי הגהמ"ח, הנה גם אם ננקוט כרב אשי יעויין באחרונים דב' מיני קלב"מ יש. האחד, כאשר הפעולה היא המחייבת אף ששעת החיובים שונה בשתי הרשעיות, אבל הסוג השני של קלב"מ הוא ביחס ל'חיוב' היכא שבבת אחת נתחייב בשני חיובים שונים, ראה מש"כ בשיעורי הלכה (להגרי"ל בלאך, שיעור קלב"מ); חי' הגר"ח מטעלז (גיטין ענין קלב"מ); פני אברהם (פרלמאן, סי' יד אות ה); קהלות יעקב (כתובות סי' לז). וראה מש"כ הגרא"מ בלוך בקונטרס זכרון אליהו (ב"ק בענין רודף) בסברת הגר"ח טלז, הו"ד גם בתורת ראשי הישיבות (ב"ק כב, ב).
נמצא שאין סתירה בין גדריו של הגהמ"ח לדינא דרב אשי, כי רק באותם מקרים בהם אנו צריכים לדון את הפעולה המחייבת, משום ששעת החיוב בפועל היתה שונה בכל 'רשעה ורשעה', התם יש לדון אם דוקא בפעולה אחת או בתוצאה אחת, והיינו בכל מקום בו בעינן לגדרי עקירה צורך הנחה וכדומה כשהמעשה מתמשך והחיובים שונים ואנו באים מצד מסובבים שונים מפעולה אחת, התם אמרינן שאם הם ב' פעולות נפרדות (או נפרדות לגמרי) לא שייך קלב"מ ודו"ק..
2
ג׳והנה רש"י מוסיף על דינא דרב אשי הנ"ל "וסבירא ליה מיתה לזה ותשלומין לזה - פטור", ועי' בתוס' שם שהרבו להקשות על זה, הלא כל דין קלב"מ שאנו ילפינן מקרא ד"אם לא יהי' אסון", והתם הלא ג"כ מיתה לאשה ותשלומין להבעל שהולדות שלו? וגם מהא דב"ק (לד, א) כשהדליק את הגדיש בשבת שפטור מטעם קלב"מ, וגם שמה מיתה לזה - לשמים, מפני חלול שבת - ותשלומין לזה - לבעל הגדיש, ואיך יתכן לרבא שסובר שבכה"ג אין קלב"מ? ובאמת יש להוסיף ג"כ להקשות מהמשנה הנ"ל שטבח בשבת פטור, ועוד מכמה מקומות773עיי"ש בראשונים.?
3
ד׳אכן, לפ"ז מה קלע רש"י אל המטרה, שמדמה את שני הענינים האלה, את הדין של רב יוסף בהזמה ואת הדין של רב אשי הנ"ל ומוצא בזה תרתי דסתרי.
4
ה׳כי באמת רש"י הרגיש יפה, שאין הכוונה במיתה לזה וממון לזה כפי שאפשר לתפוס את הדברים כפשוטם, דא"כ כנ"ל יתבטל כל הדין של קלב"מ, אלא המכוון הוא על שני גורמים שונים, שיש גורם מיוחד למיתה וגורם מיוחד לממון, כי מה אומר רב יוסף774סנהדרין ט, ב.: "הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל - עדי הבעל נהרגים ואין משלמין ממון; חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב - עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה", ועי' ברש"י שם. והחידוש שבדבריו אלה הוא כנ"ל, מפני שבאופן שכזה יש שני גורמים שונים, ואע"פ ששניהם גם החיוב מיתה וגם החיוב ממון, באים ע"י דבר אחד, מה שהזימו לעדי הבעל, אבל זהו ההבדל בין אם התוצאות באות ע"י "כאשר זמם", פעולה ממש, ובין אם התוצאות באות ע"י "כאשר זמם". כשהתוצאות באות ע"י פעולה, כמו למשל, כשטבח בשבת או כשהדליק גדישו של חברו בשבת, הנה יש רק פעולה אחת, אע"פ שהתוצאות הן שתים. ולא כן במקום שהתוצאות באות מ"כאשר זמם", הנה ס"ס ה"זמם" היה בשני דברים, זמם להרוג בני אדם שלא כדין וזמם לחייב ממון שלא כדין; ואיננו מחוייב ממון מצד דזמם להרוג שלא כדין כמו שאינו מחוייב מיתה מצד שזמם להוציא ממון שלא כדין, אלא על כל דבר יש גורם מיוחד, על כל חיוב - "כאשר זמם" מיוחד, וזהו "מיתה לזה וממון לזה", כאשר זמם מיוחד על ממון וכאשר זמם מיוחד על נפשות, ולא כמו ברישא, כשהביא הבעל עדים שזינתה והוזמו, ששם יש רק "כאשר זמם" אחד, על החיוב מיתה והממון של האשה775לכאורה גם באשה הם ב' זממות נפרדות, שאין שייכות בין ההריגה לבין הממון (אף שהזנות שלה היא סיבה אחת לשתי התוצאות מ"מ הם ב' זממות שונות).
ועיין תוס' כאן בשם ר"ת וכן בב"ק (כב, ב ד"ה בגדי) וזה לשונו: ור"ת מפרש דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממין דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד, ואף על גב דבעדים זוממין נמי כשהוא מיתה ותשלומין לאחד פטור התם משום דבההוא גברא מתקיים כאשר זמם. והו"ד ברמב"ן כתובות (שם). ולפי"ז יש לפרש גם כוונת הגהמ"ח שאף שיש כאן ב' זממות, מכל מקום מתקיים 'כאשר זמם' באחד, משא"כ בשני בני אדם (ראה מש"נ להלן).
וברא"ה האריך בסברת ר"ת וזה לשונו: ור"ת ז"ל פירש דודאי בכל התורה כולה מיתה לזה וממון לזה פטור, דהא קרא הוא דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש, והא התם דמיתה לזה ותשלומין לזה מיתה לאשה וממון לבעל ואפ"ה פטור, ודקא קשיא לך ההיא דרב יוסף דמחייב שאני התם גבי עדים זוממים דהתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וא"א לקיים בהם כאשר זמם לזה ולא לזה והם מחייבים ממון לבעל ונפשות לעדי הבעל וצריך לקיים בהם כאשר זמם על שניהם, ואף על גב דברישא בעדי הבעל שהוזמו נהרגין ואין משלמין ממון שאני התם דעלה דידה בלחוד הוא דמחייבי הני תרתי והוי מיתה וממון לאחד וכיון דמקיימינן בהו כאשר זמם בעיקר העדות דהיינו מיתה בהכי סגי לן אבל בסיפא דהוי מיתה לזה וממון לזה בעינן לקיומי בהו כאשר זמם לעשות לאחיו בכל חד וחד.
ועיי"ש ברא"ה שהבין בדברי ר"ת שהוא דין מיוחד גבי עדות והק' עליו בתרתי, חדא, דאין זה גזיה"כ וא"כ אם א"א לקיים כאשר זמם הו"ל עדות שאאי"ל ותבטל העדות, ועוד הקשה דגם מקרא לא משמע כן והביא ראיה מהסוגיא.
אכן למה שפירש הגהמ"ח יש לפרש כוונת רבינו תם שאין זו גזירת הכתוב מיוחדת בעדים זוממים אלא היכי תמצי מיוחדת ששייכת בעדים זוממים, דשאני עדים זוממים שחיובם הוא על הזממה ואת הזממה ניתן לחלק לשנים למרות שמעשה העדות הוא אחד, משא"כ בשאר חיובי התורה שהחיוב הוא על המעשה ואת המעשה אי אפשר להפריד לשנים.
וגם הביאור בחילוק שבין אדם אחד לב' בני אדם אתי שפיר ביותר לסברת הגהמ"ח, והוא לפי סברת האחרונים בקלב"מ שהעונש החמור נכלל בעונש הקל, וכיון שהעונש הוא 'כאשר זמם' וב'זממה' היה עונש חמור לכן ע"י הטלתו על העדים נכלל גם העונש שבזממה הקלה, משא"כ בשני אנשים, אי אפשר לצרף את עונשו של האחד ולכלול בו את עונשו של השני. אך ראה חי' שרידי אש (ב"ק סי' כז) שכתב סברא הפוכה..
ועיין תוס' כאן בשם ר"ת וכן בב"ק (כב, ב ד"ה בגדי) וזה לשונו: ור"ת מפרש דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממין דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד, ואף על גב דבעדים זוממין נמי כשהוא מיתה ותשלומין לאחד פטור התם משום דבההוא גברא מתקיים כאשר זמם. והו"ד ברמב"ן כתובות (שם). ולפי"ז יש לפרש גם כוונת הגהמ"ח שאף שיש כאן ב' זממות, מכל מקום מתקיים 'כאשר זמם' באחד, משא"כ בשני בני אדם (ראה מש"נ להלן).
וברא"ה האריך בסברת ר"ת וזה לשונו: ור"ת ז"ל פירש דודאי בכל התורה כולה מיתה לזה וממון לזה פטור, דהא קרא הוא דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש, והא התם דמיתה לזה ותשלומין לזה מיתה לאשה וממון לבעל ואפ"ה פטור, ודקא קשיא לך ההיא דרב יוסף דמחייב שאני התם גבי עדים זוממים דהתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וא"א לקיים בהם כאשר זמם לזה ולא לזה והם מחייבים ממון לבעל ונפשות לעדי הבעל וצריך לקיים בהם כאשר זמם על שניהם, ואף על גב דברישא בעדי הבעל שהוזמו נהרגין ואין משלמין ממון שאני התם דעלה דידה בלחוד הוא דמחייבי הני תרתי והוי מיתה וממון לאחד וכיון דמקיימינן בהו כאשר זמם בעיקר העדות דהיינו מיתה בהכי סגי לן אבל בסיפא דהוי מיתה לזה וממון לזה בעינן לקיומי בהו כאשר זמם לעשות לאחיו בכל חד וחד.
ועיי"ש ברא"ה שהבין בדברי ר"ת שהוא דין מיוחד גבי עדות והק' עליו בתרתי, חדא, דאין זה גזיה"כ וא"כ אם א"א לקיים כאשר זמם הו"ל עדות שאאי"ל ותבטל העדות, ועוד הקשה דגם מקרא לא משמע כן והביא ראיה מהסוגיא.
אכן למה שפירש הגהמ"ח יש לפרש כוונת רבינו תם שאין זו גזירת הכתוב מיוחדת בעדים זוממים אלא היכי תמצי מיוחדת ששייכת בעדים זוממים, דשאני עדים זוממים שחיובם הוא על הזממה ואת הזממה ניתן לחלק לשנים למרות שמעשה העדות הוא אחד, משא"כ בשאר חיובי התורה שהחיוב הוא על המעשה ואת המעשה אי אפשר להפריד לשנים.
וגם הביאור בחילוק שבין אדם אחד לב' בני אדם אתי שפיר ביותר לסברת הגהמ"ח, והוא לפי סברת האחרונים בקלב"מ שהעונש החמור נכלל בעונש הקל, וכיון שהעונש הוא 'כאשר זמם' וב'זממה' היה עונש חמור לכן ע"י הטלתו על העדים נכלל גם העונש שבזממה הקלה, משא"כ בשני אנשים, אי אפשר לצרף את עונשו של האחד ולכלול בו את עונשו של השני. אך ראה חי' שרידי אש (ב"ק סי' כז) שכתב סברא הפוכה..
5
ו׳והרמב"ם בלשונו הזהב מבאר באמת את כל זה באמרו בפ' כ"א מהל' סנהדרין (הלכה י) בטעמא של הלכה זו, "מפני שעדי הבעל נגמר דינם להריגה בעדותן ומשלמין קנס מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס בעדותן ונמצאו חייבין נפשות לזה וממון לזה". והדברים ברור מללו, שעיקר הטעם הוא מפני שעל כל דבר יש גמר דין מיוחד באופן שתמיד אם מחייבים נפשות לזה וממון לזה, אפילו אם מחייבים את כל אלה בהגדה אחת אין הציור כמו בפעולה, שאפשר שמפעולה אחת יוצאים הרבה חיובים, אלא בעדות לכל חיוב יש גורם מיוחד. והרמב"ם מוסיף עוד טעם לשבח, שאם כי הגדה אחת היא, אבל מכיון שאין עדים זוממין חייבין עד שיוגמר הדין על פיהם, וכאן הלא לא ימלט שלא יהיה גמר דין מיוחד לנפשות וגמר דין מיוחד לממון.
6
ז׳ורש"י ג"כ מדגיש את אותם הדברים, שמדמה את הדין של רב אשי באכל תרומה וקרע שיראין להדין של רב יוסף ורבא בעדים זוממין776רש"י לא דימה זאת להדיא, אך הראשונים דייקו כן ממש"כ רש"י דסבירא ליה לרב אשי ממון לזה ומיתה לזה פטור דס"ל לרש"י דרב אשי פליג על רבא.. כי ע"כ רב אשי פליג עלייהו, כי לפי דבריו של רב אשי אין אנו צריכין להדין של קלב"מ פעולה אחת אלא רק זמן אחד, וס"ס בזמן אחד חייבו גם מיתה לזה וגם ממון לזה777אלא שעכ"ז לא נתיישבו קושיות התוס' מכל הנך מקומות שמוכח דאמרינן קלב"מ גם במיתה לזה וממון לזה. אך נראה עומק כוונת הגהמ"ח לפי מה שנתבאר לעיל מהאחרונים לחלק בין היכא שהנדון בקלב"מ הוא על הפעולה שיצרה את החיוב, לבין היכא שהנדון הוא החיוב בפועל, דכשהנדון הוא על הפעולה שיצרה את החיוב (וזמן החיוב בפועל שונה) או אז ישנו מצד אחד את התנאי דבעינן שייחשב מעשה אחד, אולם מאידך היא הנותנת שכל שנחשב כמעשה אחד אמרינן קלב"מ גם בשתי תוצאות וגם בשני אנשים וליכא מאן דפליג. ולכן שורף גדיש בשבת וטובח בשבת ומכה אשה וילדיה, בכל אלו ישנו מעשה אחד המחייב ולא אכפת לן במה שהחיוב מתחלק לשני אנשים.
משא"כ סברת רב אשי דאמרינן קלב"מ בשני מעשים נפרדים היינו דוקא דכשהנדון הוא על החיוב בפועל ואז ליכא להתנאי שיהיה במעשה אחד. וכדלעיל.
והנה אם נעמיק בסברת הגהמ"ח גבי עדים זוממים, נמצא שהגדר בזה גופא הוא שאין דנים את הפעולה אלא את החיוב בפועל, וזהו גופא הענין דכאשר זמם לא לדון את ה'עדות' שהיא אחת אלא את ה'זממות' שהם שנים, וזהו שמצא רש"י סתירה לזה, דאם לרבא לא אמרינן בכה"ג קלב"מ כיון שהתוצאה היא לשני אנשים, הכי נמי לא היו אומרים קלב"מ באכל תרומה וקרע שיראים..
משא"כ סברת רב אשי דאמרינן קלב"מ בשני מעשים נפרדים היינו דוקא דכשהנדון הוא על החיוב בפועל ואז ליכא להתנאי שיהיה במעשה אחד. וכדלעיל.
והנה אם נעמיק בסברת הגהמ"ח גבי עדים זוממים, נמצא שהגדר בזה גופא הוא שאין דנים את הפעולה אלא את החיוב בפועל, וזהו גופא הענין דכאשר זמם לא לדון את ה'עדות' שהיא אחת אלא את ה'זממות' שהם שנים, וזהו שמצא רש"י סתירה לזה, דאם לרבא לא אמרינן בכה"ג קלב"מ כיון שהתוצאה היא לשני אנשים, הכי נמי לא היו אומרים קלב"מ באכל תרומה וקרע שיראים..
7