המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה י״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 12
א׳וכשמתרצים האחרונים על הקושיא הידועה, מדוע לא נימא בהשוחט בשבת "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד - אי עביד לא מהני" ותהיה שחיטתו נבילה? והתירוץ הוא, מפני שכל האיסור הוא רק בזמן784ט"ז חושן משפט (סי' רח) ועיי"ש נמי בסמ"ע ובש"ך, וכן נקטו אחרונים רבים נוספים. ורבים מהאחרונים למדו כן בכוונת המהרי"ט (ח"א סי' סט), עיין בית אפרים יו"ד (סי' נד ד"ה והנה מהרי"ט), אך יש שפירשו כוונת המהרי"ט באופן אחר., הנה באמת נקלטה אצלם הסברא הזו מתוך הירושלמי הנ"ל785ראה שו"ת רע"א (קמא סי' קעד) שהביא תחילה את חילוק האחרונים דהיכא דיומא קגרים לא אמרינן אעל"מ, ודן בזה בהרחבה ובסו"ד הביא את הירושלמי דהטעם שאין בקריעה על מת משום מהב"ע הוא דאין גופה עבירה, וסיים דלפי"ז יש ראיה על מה שגמגם תחילה לומר אי עביד לא מהני, דא"כ גם בקורע בשבת נימא אעל"מ (ושוב יהיה מקלקל ולא יהיה בזה חילול שבת) אע"כ כיון דיומא קגרים לא אמרינן אי עביד לא מהני. ומבואר מדבריו שדימה סברת הירושלמי בהך דאין גופה עבירה להנדון באעל"מ באיסור יומא קגרים., כי נקודה הגיונית אחת היא גם להירושלמי וגם לתירוץ של האחרונים הנ"ל; בירושלמי כפי שאמרנו הנקודה היא שבמקום שהמצוה באה לא מתוך עצם העבירה אלא רק מהמקרה של העבירה, שם אין הדין של מצהב"ע. וג"כ בהתירוץ של האחרונים הנ"ל אנו שומעים את הכלל הזה שבמקום שה"מהני" בא לא מתוך עצם הפעולה שע"ז נאמר "לא תעביד" אלא מתוך איזה מקרה של הפעולה, שם אין הכלל של "לא מהני". ובשני הדברים הנ"ל אנו מוסיפים, שהזמן באופנים שכאלה, שלא הוא הגורם אלא הפעולה גורמת, כמו לענין מצות קריעה או לענין שחיטה נחשב רק למקרה בעלמא.
1
ב׳באופן, שגם ב"אי עביד לא מהני" וגם ב"מצוה הבאה בעבירה" יש הגדרה אחת786ראה בספרו של הגהמ"ח דרך הקודש (שמעתתא א פרק טז), שאכתי ישנו הבדל בין אי עביד לא מהני שנאמר רק במקום בו יש 'פועל יוצא' ו'חלות' משא"כ מצוה הבאה בעבירה נאמרת גם במקום שאין חלות דהא קיום מצוה אינו איזה חלות, זה לשונו שם: "אולם לפי דעתי אין בזה סרך קושיה, דמי שהקשה כנראה סובר דהגדר של מצהב"ע הוא מאותו סוג של הגדר דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, בעוד שבאמת הם שני מושגים נפרדים, היינו דהגדר אי עביד לא מהני הוא לענין חלות המעשה - היינו שהמעשה הנעשה באיסור לא יביא את החלות הכרוך בזה, והגדר דמצהב"ע הוא לענין האדם העושה את המעשה היינו שהוא אינו יוצא במעשה המצוה ידי חובתו". ועיי"ש עוד (בפרק יז) דאדרבה, מצוה הבאה בעבירה אינה מונעת את החלות וכל ענינה הוא רק בנוגע לקיום המצוה.
ומכל מקום סובר כאן הגהמ"ח שיש בשני הדברים מכנה משותף והוא שהעבירה אינה מביאה לתוצאה, תוצאה של חלות - במקרה של אעל"מ, ותוצאה של יציאה ידי חובה וקיום המצוה - לענין מצוה הבאה בעבירה. ועיין עוד בשמחת יום טוב (למהרי"ט אלגאזי סי' מח).. וכמו שהנחנו במדת "מציאות ודין" שה"לא מהני" פירושו, שמעשה שנעשה במקום שיש על המעשה הזה לאו של "לא תעביד" אינו מביא לשום תוצאות של חלות המעשה, אבל ביחד עם זה ג"כ אין העבירה שוללת את התוצאות הבאות בלעדיה, וה"לא מהני" פירושו הוא, שלא יועיל אך גם לא יזיק במה שנוגע לחלות הדבר, כמו שהארכנו שם והבאנו לזה שמה ציור של אונס787עיי"ש (מדה יא אות כג).. - ככה ג"כ במצוה הבאה בעבירה ההגדרה היא, שהעבירה איננה מביאה תוצאות שתתקיים המצוה על ידה, אבל ג"כ איננה שוללת את המצוה שישנה בלעדיה. וזהו ההבדל למשל, בין מצה של טבל, שלהרמב"ם לא יוצאים בזה, משום מצוה הבאה בעבירה, ובין קורע בשבת שיוצא ידי קריעה. כי במצה המצוה באה מגוף האכילה של הטבל, ואם יקיים ע"י זה את המצוה, הרי יוצא שגוף העבירה משמשת בתור סבה חיובית לקיום המצוה. ולא כן בקורע בשבת, שגוף המצוה הוא הקריעה כשהיא לעצמה ולא היום של שבת, הנה כשאנו אומרים שהוא מקיים את המצוה פירוש הדבר, שהעבירה - שהיא כאמור ביום ולא בגוף המעשה - לא מעלה ולא מורידה, כלומר שהעבירה לא משמשת בתור סבה חיובית להמצוה אבל איננה גם סבה שלילית, לשלול את המצוה המתקיימת ע"י גוף המעשה שאין בו עבירה788ראה בשדי חמד (שם ס"ק יד, ועיי"ש טו-טז) שהביא כמה אחרונים שהגדירו כך מצוה הבאה בעבירה, ועיין עוד במה שצויין לעיל (אות ה)..
ומכל מקום סובר כאן הגהמ"ח שיש בשני הדברים מכנה משותף והוא שהעבירה אינה מביאה לתוצאה, תוצאה של חלות - במקרה של אעל"מ, ותוצאה של יציאה ידי חובה וקיום המצוה - לענין מצוה הבאה בעבירה. ועיין עוד בשמחת יום טוב (למהרי"ט אלגאזי סי' מח).. וכמו שהנחנו במדת "מציאות ודין" שה"לא מהני" פירושו, שמעשה שנעשה במקום שיש על המעשה הזה לאו של "לא תעביד" אינו מביא לשום תוצאות של חלות המעשה, אבל ביחד עם זה ג"כ אין העבירה שוללת את התוצאות הבאות בלעדיה, וה"לא מהני" פירושו הוא, שלא יועיל אך גם לא יזיק במה שנוגע לחלות הדבר, כמו שהארכנו שם והבאנו לזה שמה ציור של אונס787עיי"ש (מדה יא אות כג).. - ככה ג"כ במצוה הבאה בעבירה ההגדרה היא, שהעבירה איננה מביאה תוצאות שתתקיים המצוה על ידה, אבל ג"כ איננה שוללת את המצוה שישנה בלעדיה. וזהו ההבדל למשל, בין מצה של טבל, שלהרמב"ם לא יוצאים בזה, משום מצוה הבאה בעבירה, ובין קורע בשבת שיוצא ידי קריעה. כי במצה המצוה באה מגוף האכילה של הטבל, ואם יקיים ע"י זה את המצוה, הרי יוצא שגוף העבירה משמשת בתור סבה חיובית לקיום המצוה. ולא כן בקורע בשבת, שגוף המצוה הוא הקריעה כשהיא לעצמה ולא היום של שבת, הנה כשאנו אומרים שהוא מקיים את המצוה פירוש הדבר, שהעבירה - שהיא כאמור ביום ולא בגוף המעשה - לא מעלה ולא מורידה, כלומר שהעבירה לא משמשת בתור סבה חיובית להמצוה אבל איננה גם סבה שלילית, לשלול את המצוה המתקיימת ע"י גוף המעשה שאין בו עבירה788ראה בשדי חמד (שם ס"ק יד, ועיי"ש טו-טז) שהביא כמה אחרונים שהגדירו כך מצוה הבאה בעבירה, ועיין עוד במה שצויין לעיל (אות ה)..
2
ג׳אכן, ההבדל הזה לא יובן רק ע"פ שתי ההנחות האלו: א. מה שהנחנו בהתחלת המדה, שאי אפשר להפריד את התכונה העצמית של הדבר מגוף הדבר, אבל אפשר להפריד את המקרה של הדבר מגוף הדבר. ב. כי הזמן, אם כי זהו עצם כשהוא לעצמו, הנה במה דברים אמורים כשאנו דנים על הזמן מצד עצמו, אבל כשאנו דנים על הדבר כשהוא לעצמו אלא שהדבר נעשה באיזה זמן ידוע, שם הזמן נחשב רק כמקרה בעלמא789ראה מה שדן המחבר במדת 'זמן' (מידה טז אות א, ועוד) בהרחבה אם הזמן הוא 'עצם אחד או מורכב', ובתוה"ד (ראה מדה טז אות יב בהערות) צויין לחילוקו של הגהמ"ח בין אם הנדון הוא על הזמן לכשעצמו לבין כשהנדון הוא על פעולות לאורך ציר הזמן. ועיין עוד להלן שם (אות כד ואות לה ובהערות). והן הן הדברים שבכאן. וע"ע מש"כ הגהמ"ח לקמן (אות יח ואות כ).. ומשתי ההנחות האלו יוצא בולט ההבדל בין אוכל מצה של טבל, למשל, ובין קורע בשבת; הטבל זוהי עצמותה של מצה, ואי אפשר לחלק ולומר שהטבל לא יועיל ולא יזיק ויהיה כאילו אכל מצה שאינה טבל, כי כאמור, את התכונה העצמית של הדבר אי אפשר להפריד מהדבר גופא. אבל בקורע בשבת, כיון שהמצוה היא בגוף המעשה, הנה היום נחשב רק למקרה בעלמא, ואת המקרה אפשר להפריד מהדבר כנ"ל, ואנו אומרים שקיום המצוה בא ע"י עצם הפעולה של הקריעה והמקרה של היום לא מועיל לקיום המצוה - מה שבאמת אין בו צורך לקיומה של המצוה - אך גם לא יזיק לשלול ע"י כך את המצוה790ביאור כוונת הגהמ"ח, כי למרות שאין הכרח לאכול מצה של טבל דוקא, מכל מקום אי אפשר לומר שאיסור הטבל הוא לא בעצם המצה, כי סוף סוף זהו העצם עליו אנו דנים ועצם זה הוא 'מצת טבל' ואי אפשר להפריד ביניהם, והוא המוגדר 'עצם'. משא"כ כשהנדון הוא הפעולה - פעולת הקריעה, כאן מועיל ההבדל שבין קריעה ביום חול לקריעה בשבת, כי הקריעה כשלעצמה אין לה שייכות עם שבת, ואותה קריעה היא בין נעשית בחול בין נעשית בשבת, ואף כשקרתה הקריעה בשבת אי אפשר לומר שהחפצא של הקריעה כעת היא 'קריעה בשבת', וממילא איסור השבת אינו אלא 'מקרה' ביחס לקריעה ולא אמרינן מהב"ע בכה"ג..
3