המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה י״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 14
א׳וכבר הבאנו בה"מבוא" בפרק ט' (אות ט) מחלוקת הבבלי והירושלמי בגיטין, שהבבלי שם (ל, א) מתרץ את המשנה של המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני "במכירי כהונה ולויה". והירושלמי שם (פ"ג ה"ז) מקשה: "וכי יש מכר לעני"?
1
ב׳והמחלוקת היא בזה, כי כמו שמפרש רש"י כל התירוץ הוא "דכיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוה כמאן דמטי לידייהו דהני". וזה אפשר רק על היסוד, שהתרומה והמעשרות אף טרם שמטי ליד הכהן או הלוי הן קנין השבט, וכל כהן או לוי צריך ל"מטי לידיה" רק כדי שלא יתן את זה לכהן אחר. אבל אם יהיה רק אחד בכל העולם אז ממילא כל התרומות והמעשרות הן של הכהן או הלוי הזה, אפילו בלי "מטי לידיה" כלל. ואם כל הכהנים והלויים מתיאשים ע"י "מכירי כהונה ולויה" ממילא יוצאים הבעלים ידי נתינה ע"י ההלואה797בפשוטו אין הכוונה שע"י ההלואה יצאו הבעלים ידי נתינה וגם אי אפשר שיצאו במה שהיה להם חוב, אלא שע"י כך שהם מכירי כהונה יצא יד"ח נתינה בהפירות האלו, ושוב ע"י ההלואה אמרינן אפוכי בי מטרתא למה לי וגובה מהמתנות כהונה את חובו.. והבבלי שמתרץ את הקושיא הזו על המשנה שמדברת גם על עני, נראה שסובר שגם במעשר עני אנו מניחים את ההנחה הזו שזה קנינם של כל העניים, ואם יש רק עני אחד, אזי כל מעשר עני הוא שלו אפילו כשלא "מטי לידי'"798יש לציין בזה מה שכתב הגהמ"ח לעיל מדה יב (אות לז) זה לשונו: "בודאי במתנות כהונה ולויה, אע"פ שגם שם אין הדבר מיוחד רק לכהן או ללוי אחד והכהן או הלוי זוכה בדבר רק ע"י נתינה, אעפי"כ גם לפני הנתינה יש בזה משום קנין השבט, שבעלות כל השבט על הדבר ואם דרושה בזה נתינה, כאמור, אבל קנין לא נחוץ בזה, ואם יהיה ברי לנו שאין רק כהן אחד בעולם שיוכל לקבלו את המתנות כהונה ולויה, אז שייך לו הדבר אע"ג דלא מטי לידיה וכו', וראיה לזה מגיטין (ל, א) שעל קושית הגמ' "ואע"ג דלא אתי לידיה" מתרצים "במכירי כהונה ולויה" ופרש"י "שהם מכריו ואוהביו ואינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה, הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידיה יהיב להו, אסוחי להו שאר כהנים דעתייהו מזה, והוי כמאן דמטי לידיה דהני". והדברים ברור מללו, שכדי שתהיינה התרומות והמעשרות שייכות רק לכהן אחד אינו צריך דוקא מעשה קנין מצד שאר הכהנים, אלא רק די בזה שכל שאר הכהנים מסתלקים מזכותם באופן שלילי, ואז ממילא זה שייך להאחד שלא הסתלק, אעפ"י שלא מטי לידו כלום". עכ"ל הגהמ"ח. וראה שם בהערות דסברא זו כבר כתב בבית אפרים (יו"ד סי' סו). ושבספר המקנה (ח"א כלל ב פרט י) הביא דבריו וביאר לפי זה מה שזכה אדה"ר בכל העולם. ומאידך, בפרי יצחק (ח"א קונטרס ענף פרי סי' לא בהערה) כתב שהגם שמתנות כהונה הוא ממון הכהנים, מכל מקום אפילו בכהן אחד בעולם כיצד יזכה בכולו, (ועיי"ש אם דמי לשני שותפים שאחד הפקיר חלקו). עוד צויין שם לעיין בנתיה"מ (סי' רעח ס"ק יא) שביאר ענין מכירי כהונה דלא כהקצוה"ח (שהוא רק מצד האיסור לחזור בו וכתב מכח זה שגם נשבע לתת לאחר הוי מוחזק), דבאמת המתנות כהונה הם של הכהן אלא שהתורה נתנה טובת הנאה לבעלים, וכשיש מכירי כהונה ונשללה זכות הבעלים ממילא הוי של הכהן, וכיון שהכהן יכול לתקפו בע"כ של הבעלים לקדש בו אשה ממילא הוי מוחזק. דבדברי הנתיה"מ משמע שאינו זוכה ממש ע"י מכירי כהונה, אלא שמהני רק לאשוויי מוחזק. ועיין מש"כ בדברי הנתיה"מ והקצוה"ח ובגדר מכירי כהונה בקובץ שיעורים (בבא בתרא אות שעד). וע"ע קהלות יעקב (גיטין סי' כא, וציין לדבריו בנדרים סי' ד) שכתב אמנם כדברי הגהמ"ח שאם יש רק כהן אחד בעולם זכה בו ממילא, אלא שהוסיף שאין זכייתו בתורת איש פרטי רק בתורת כלל ממון השבט, ואם יוולד אחר כך כהן נוסף יחזור להיות של שניהם, שכל שלא עשה קנין ממש לא הסתיים הממון באופן פרטי וזכייתו בו היא רק באופן כללי, וביאר בזה גם גדר מתנות כהונה והטעם שיכול לחזור בו.. והירושלמי חולק על זה ומבדיל בין כהן ולוי לעני, וסובר שבזה אי אפשר להגיד שזהו קנינם של העניים799מפרשי הירושלמי (ראה קה"ע ופני משה) הבינו דבריו כפשוטם שבמתנות עניים אין לו זכות לתת לעני שהוא אוהבו ומחוייב ליתן לעני הנמצא ראשון, ובפשוטו דבמתנ"ע ליכא טובת הנאה לבעלים, וכן ביאר במשל"מ (הל' מעשר פ"ז ה"ו) דמיירי במתנ"כ המתחלקות בגורן, וממילא שאינו זוכה בזה עני שהוא מכרו. ובדרך אמונה (על הרמב"ם שם בביאור ההלכה) כתב שהוא דוחק, ולכן כתב שהוא עפ"ה (משלי יט, ז) "כל אחי רש שנאוהו" (וכבר כתב כן בספר הניר על הירושלמי ובדרך המלך על הרמב"ם שם), והוסיף שאף שמצאנו בכמה דוכתי שהיו מכירים לעניים, מ"מ הא אילו ימצא עני שנצרך יותר ממנו מחוייב ליתן לעני זה, ושוב לא שייך מכירי כהונה בעניים.
אכן הגהמ"ח הבין בסברת הירושלמי דגם אם יכול ליתן לעני מסויים והוא מכירו, מ"מ אין כאן ממון השבט ושוב בעינן נתינה בפועל כדי לקיים מצות נתינה. וראה מש"כ הגהמ"ח בספרו דרכי הקנינים (שמעתתא ו פרק ח) בביאור הירושלמי הנ"ל ובמחלוקתו עם הבבלי.
ובעיקר הדבר כבר כתב כן הקצוה"ח (סי' רמד ס"ק ד) לחלק בין מתנות כהונה למתנות עניים אלא שהוא אתי עלה מגזירת הכתוב, דבמתנות עניים לא נאמרה מצות נתינה רק מצות עזיבה ולא חדשה התורה מציאות זו ד'ממון השבט' גבי עניים (ולפי"ז הוי דוקא בלשו"פ ולא במ"ע). וע"ע בזה בקוב"ש (ח"ב סי' יז); תורת זרעים (פאה פ"ח מ"א); קה"י נדרים (סי' ד) וחולין (סי' לו), וראה באחרונים שם לדון מדברי רש"י הנ"ל דלפי"ז לכאורה לא יהיה שייך כאן מכירי כהונה וכהערת הגהמ"ח, וע"ע פרי יצחק (סי' מט). וראה משנת ר' אהרן (זרעים סי' ו) דאמנם גם במתנות עניים הוי ממון השבט, אלא שחלוק מתנות כהונה דהוי ממון השבט בעצם, ממתנות עניים דהמצות נתינה היא דמשוי את הממון לעניים, וביאר בזה הירושלמי דהכא דלא יהני מכירי עניים היכא דהנתינה היא שגורמת להיות ממונם ובנתינה אין יחס לעני מסויים אלא לכל העניים.
ועיין אבי עזרי (הל' מתנ"ע פ"ז ה"ו) שסובר להיפוך, דכשם שבעניים לא שייך לומר שיהיה ממון השבט כבעלות גמורה, אלא שיש לזה שם 'צדקה' וצדקה דינה לינתן לעניים הכי נמי בתרומה ומעשר אין זה 'ממון כהנים' אלא שם תרומה ומעשר עליהם שדינם לינתן לכהנים..
אכן הגהמ"ח הבין בסברת הירושלמי דגם אם יכול ליתן לעני מסויים והוא מכירו, מ"מ אין כאן ממון השבט ושוב בעינן נתינה בפועל כדי לקיים מצות נתינה. וראה מש"כ הגהמ"ח בספרו דרכי הקנינים (שמעתתא ו פרק ח) בביאור הירושלמי הנ"ל ובמחלוקתו עם הבבלי.
ובעיקר הדבר כבר כתב כן הקצוה"ח (סי' רמד ס"ק ד) לחלק בין מתנות כהונה למתנות עניים אלא שהוא אתי עלה מגזירת הכתוב, דבמתנות עניים לא נאמרה מצות נתינה רק מצות עזיבה ולא חדשה התורה מציאות זו ד'ממון השבט' גבי עניים (ולפי"ז הוי דוקא בלשו"פ ולא במ"ע). וע"ע בזה בקוב"ש (ח"ב סי' יז); תורת זרעים (פאה פ"ח מ"א); קה"י נדרים (סי' ד) וחולין (סי' לו), וראה באחרונים שם לדון מדברי רש"י הנ"ל דלפי"ז לכאורה לא יהיה שייך כאן מכירי כהונה וכהערת הגהמ"ח, וע"ע פרי יצחק (סי' מט). וראה משנת ר' אהרן (זרעים סי' ו) דאמנם גם במתנות עניים הוי ממון השבט, אלא שחלוק מתנות כהונה דהוי ממון השבט בעצם, ממתנות עניים דהמצות נתינה היא דמשוי את הממון לעניים, וביאר בזה הירושלמי דהכא דלא יהני מכירי עניים היכא דהנתינה היא שגורמת להיות ממונם ובנתינה אין יחס לעני מסויים אלא לכל העניים.
ועיין אבי עזרי (הל' מתנ"ע פ"ז ה"ו) שסובר להיפוך, דכשם שבעניים לא שייך לומר שיהיה ממון השבט כבעלות גמורה, אלא שיש לזה שם 'צדקה' וצדקה דינה לינתן לעניים הכי נמי בתרומה ומעשר אין זה 'ממון כהנים' אלא שם תרומה ומעשר עליהם שדינם לינתן לכהנים..
2
ג׳ושוב אנו רואים שהירושלמי נחית יותר לההבדל שבין עצם ובין מקרה; כהונה או לויה זהו מושג של עצם צבור הכהנים או צבור הלויים, מה שאין כן עניות שזהו דבר שבמקרה, ואי אפשר איפוא להגיד שהדבר שייך להעניים באופן מופשט, כי כל עני ועני זהו מקרה מיוחד שאי אפשר לכלול את כולם בתור בעלות צבורית אחת800בעיקר ההגדרה של 'ממון ציבור', האריך בזה הגהמ"ח בכמה מקומות, וראה בהרחבה במדת 'החיוב והשלילה' (מדה יב אות סג). והנה הגם ששם מבואר ששייך 'ציבור' גם בבני עיר מסויימת, אע"פ שאינו דומה לכהנים ולויים ששם יש ציבור מוגדר, משא"כ בבני העיר וכדומה שיכול לעבור מעיר לעיר, מכל מקום אכתי ישנו הבדל מהותי בין בני עיר, שסוף כל סוף שייכותם לעיר כעת, מוגדרת כ'עצם' ולא כ'מקרה' שהרי הם כולם בני העיר בעצם, אלא שסיבת העצם היא מקרית (מה שהוא גר כעת בעיר) והיא זו שיכולה להשתנות, ושוב על ידי השינוי תשתנה שייכותו של הפרט אל העצם המסויים, משא"כ עניים אין הצירוף שלהם מהווה דבר עצמי אלא 'מקרה' בעלמא שישנם כך וכך עניים ואין כאן 'עצם' של 'ציבור עניים'..
3