המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה ט״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 16
א׳ועי' בתשובת רעק"א (ס' קעט) שמסתפק בקיבל עליו קרוב או פסול, אם יש על העד הזה חיוב של קרבן שבועה, ואח"כ כתב: "אחרי כך נזכרתי דהר"ן שבועות803טו, ב מדפי הרי"ף, וכן הביאוהו כל הראשונים בשבועות (לה, א). הביא ירושלמי804שבועות פ"ד ה"א. בע"א שאמר לו הרי את נאמן עלינו כשנים שאין בו חיוב שבועת העדות".
1
ב׳וגם כאן יש ההבדל בין עצם ובין מקרה, שהקבלה איננה רק מקרה בעלמא, ויש בזה הכלל ההגיוני, שדבר שפועל בכח עצמי, הנה גם טרם שפעל את פעולתו יש עליו שם הפועל מה שיכול לפעול, אבל דבר הפועל רק מצד איזה מקרה שהוא, הנה טרם הפעולה אין עליו כלל שם הפועל, וע"כ נקרא "והוא עד" גם טרם שהגיד רק במקום שהגדתו פועלת מצד עצמה, אבל אם הגדתו פועלת רק מצד הקבלה, הנה טרם שהעיד אין עליו כלל שם עד805הנה רעק"א עצמו שם כתב בתחילה הטעם שיהני קבלתו, משום שיש עליו 'שם עד' כיון שמצטרף עם אחר וגם יכול לחייב שבועה, ומכח סברא זו גופא כתב לחלק בין קיבל עליו עד כשר לבין קיבל עליו עד פסול, דבעד פסול פשיטא דלא מקרי 'והוא עד' כיון דמהני רק מחמת קבלתו. אלא שחזר בו מכח דברי הירושלמי דמוכח דגם עד כשר לא מקרי עד, וא"כ ליתא גם בכלל 'הזמה'. וראה בהערה הבאה..
2
ג׳והנה הגאון רעק"א לומד מזה ג"כ, דגם דין הזמה ליכא כשקיבל עליו קרוב או פסול. ולפי דברינו אין לדמות זה לזה, דבהזמה סו"ס אחרי שכבר העיד שפיר נקרא עד זומם מה שאין כן בחיוב קרבן שבועה שזה בא על עד שכובש עדותו, הנה אם כל עדותו מועילה רק מצד הקבלה לא נקרא לפני ההגדה "והוא עד" - כנ"ל806ראה לעיל שגם סברת רעק"א היא דבעינן 'עד בעצם' וע"כ ס"ל שבקבלו עליהם קאו"פ גם לאחר העדות אין החיוב מחמת העדות אלא מחמת הקבלה ומכח מה שיכול להתחייב בגדרי הודאת בע"ד, וכל מה שנסתפק רע"א הוא רק בעד כשר שאפשר שהוא נחשב כעד בעצם. זאת ועוד, כי לסברת הגהמ"ח מה דמשוי עליה 'שם עד' לענין הזמה הוא העדות שלו ולכן גם עד קאו"פ יש לו דין הזמה, ואילו לסברת הרעק"א עדות של קאו"פ (ולדברי הירושלמי גם עד אחד כשר) אינה בגדר עדות וחיובו על ידם הוא רק מצד קבלתם. וכסברא זו להדיא ביאר בברכי יוסף (סי' כח סק"ב) שסברת הירושלמי היא מדכתיב 'והוא עד' דבעינן שיהא עליו שם עד כדי לחייבו בהגדת עדות יצאו פסולים שאינם מחייבים ממון מחמת עדותם אלא מחמת קבלתם. ועיין ריטב"א (שבועות שם) וזה לשונו: ואשמועינן דאע"ג דאיכא כפירת ממון אפילו הכי פטורין דכי כתיב ביה והוא עד או ראה בראויין להעיד לחייב ממון בכח עדותן משמע, ומבואר שאין החסרון משום דבעי 'קבלה' כדי לעשותן לעדים אלא משום דגם לאחר הקבלה כל החיוב ממון הוא הקבלה ולא העדות וע"ז סמך הריטב"א את דברי הירושלמי.
ואמנם מצינו בפתחי תשובה (סי' כח סק"א) שהביא מההלכות קטנות סברא אחרת דילפינן ליה מ'או ראה או ידע' שיהיה כשר בשעת הגדת העדות (ובאמת הירושלמי יליף לה ממילים אלו ולא מהמילים 'והוא עד', אך בריטב"א מוכח שאין בזה כדי לדייק), ודברי הגהמ"ח מתאימים עם ילפותא זו, דזהו דוקא טרם שהגיד עדותו, אלא שהגהמ"ח גופיה יליף לה להלן מ'והוא עד'. ועיי"ש בהלכות קטנות דכשאינו מוכן להעיד גם בקבלוהו דומה למי שאינו מוכן לראות את העדות, ודו"ק. וע"ע לקמן ובהערות מה שהוסיף הגהמ"ח דבקבלו עליהם קאו"פ יכולים לחזור עד שעת הגדת העדות.
ויש לציין בכל זה את מח' האחרונים בדין פסולי דרבנן שקבלו עליהם, שדעת רע"א (בתוספותיו למשניות שבועות פ"ד מ"א), שפסולי דרבנן 'שם עד' עליהם אלא שאינם מחייבים ממון בפועל, וכיון שקבלו עליהם שוב הוו בחיוב הגדה וקרבן שבועה, וע"ע בשו"ת רע"א (שם) ובנודע ביהודה (קמא אה"ע סי' כט). ברם דעת הישועות ישראל (חה"מ סק"ב) שגם בפסולים דרבנן אין חיובו בצד 'עדותם' אלא מצד קבלת בעלי הדין ואין לחייבו בהגדה ובקרבן שבועה..
ואמנם מצינו בפתחי תשובה (סי' כח סק"א) שהביא מההלכות קטנות סברא אחרת דילפינן ליה מ'או ראה או ידע' שיהיה כשר בשעת הגדת העדות (ובאמת הירושלמי יליף לה ממילים אלו ולא מהמילים 'והוא עד', אך בריטב"א מוכח שאין בזה כדי לדייק), ודברי הגהמ"ח מתאימים עם ילפותא זו, דזהו דוקא טרם שהגיד עדותו, אלא שהגהמ"ח גופיה יליף לה להלן מ'והוא עד'. ועיי"ש בהלכות קטנות דכשאינו מוכן להעיד גם בקבלוהו דומה למי שאינו מוכן לראות את העדות, ודו"ק. וע"ע לקמן ובהערות מה שהוסיף הגהמ"ח דבקבלו עליהם קאו"פ יכולים לחזור עד שעת הגדת העדות.
ויש לציין בכל זה את מח' האחרונים בדין פסולי דרבנן שקבלו עליהם, שדעת רע"א (בתוספותיו למשניות שבועות פ"ד מ"א), שפסולי דרבנן 'שם עד' עליהם אלא שאינם מחייבים ממון בפועל, וכיון שקבלו עליהם שוב הוו בחיוב הגדה וקרבן שבועה, וע"ע בשו"ת רע"א (שם) ובנודע ביהודה (קמא אה"ע סי' כט). ברם דעת הישועות ישראל (חה"מ סק"ב) שגם בפסולים דרבנן אין חיובו בצד 'עדותם' אלא מצד קבלת בעלי הדין ואין לחייבו בהגדה ובקרבן שבועה..
3
ד׳ומענין הדבר, שגם את ההבדל בזה, בין עצם ובין מקרה, אנו מוצאים שוב בירושלמי, שכאמור הוא עוקב יותר אחרי ההבדלים הדקים הללו807ראה מה שצויין לקמיה (בסוף האות) אם שייך לומר בקבלו עליהם שהוא עד 'במקרה' ולא 'בעצם'..
4
ה׳ויש לנמק עוד יותר את דברי הירושלמי הנ"ל, שבקיבל עליו קרוב או פסול אין עליו חיוב שבועה על פי דברי הגמרא בשבועות (לג, א): איבעיא להו, משביע עדי קנס מהו וכו', כיון דאילו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה, או דלמה השתא מיהא לא אודי. ובחדושי הר"י אבן מיגש מפרש שהאבעיא היא בזה: אם מודה בקנס פטור פירוש הדבר, שההודאה גורמת פטור, או שבכלל בקנס אין שום חיוב עליו טרם שבאים עדים ולא המציאות כשהיא לעצמה פועלת החיוב אלא העדאת עדים דוקא, ופירוש הדבר מודה בקנס פטור הוא, שההודאה אינה גורמת חיוב. ואמנם נצטרך להוסיף על זה, שבאמת כיון דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ע"כ שההודאה גורמת פטור, דאל"כ מדוע לא יתחייב מצד העדים עכ"פ808כן הוכיח הגהמ"ח במדת שלילה והעדר (לעיל מדה יג אות יז), וראה שם חבל אחרונים שהסכימו להוכחה זו, ומאידך הרבה אחרונים סבירא להו שאין הוכחה, דיש לומר שפטור מודה בקנס ואח"כ באו עדים הוא לא מצד ההודאה ומדין 'אשר ירשיעון אלוקים' אלא גזירת הכתוב נפרדת הנלמדת מ'המצא תמצא', וראה שם שיש הסוברים דבאמת ב' ילפותות הם וב' פטורי הגדה נפרדים הם, ראה מש"כ הגהמ"ח לקמיה.. אלא שהספק הוא, אולי יש גם משום זה וגם משום זה, שההודאה בכלל אינה גורמת חיוב ואם יש חיוב בלאו הכי ג"כ ההודאה גורמת פטור שכבר הארכנו בזה במדת "שלילה והעדר"809שם (בסוף האות), וכן ב'המבוא' (פרק ו אות י ואות יג). ועיי"ש במדה הנ"ל בהערות מה שצויין לדברי הפוסקים ולסתירה בדברי הש"ך בענין הודאה בקנס בזמה"ז, שביו"ד ס' רס"ז (ס"ק י"ב) תפס, דבזה"ז שהודאתו איננה פוטרת משום דאין לנו ב"ד מומחין, בכ"ז ג"כ הודאתו לאו הודאה היא לחיוב, אבל בח"מ ס"א (ס"ק ט"ו) נקט דהודאה בזמה"ז הרי היא כמאה עדים לחייבו. שבזה היא המחלוקת של הראשונים במודה בקנס בזמן הזה, אם הוא מחוייב מצד הודאת בעל דין.
5
ו׳ונצטרך להוסיף ג"כ מחלוקת הראב"ד והרמב"ן שהבאנו שם810אות יח., אם מועיל מיגו בקנס, ולהרמב"ן שסובר שמועיל מיגו בקנס ע"כ שעצם המציאות מחייבת בקנס כמו בממון; ואם אפילו אנו אומרים שאין ההודאה גורמת חיוב, פירוש הדבר שאין בזה דין של נאמנות להבעל דין. אלא שלדעת הראב"ד שלא מועיל מיגו בקנס ע"כ שבכלל אין חיוב בקנס רק ע"י עדות, וזהו גופא הספיקא של הגמ' לדעת הר"י אבן מיגש, שאם נימא כהצד האחרון לא שייכת בזה שבועת העדות שכל דינו הוא מצד "והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד" וכו'. ובכן, במה דברים אמורים, כשיש מציאות המעשה גם לפני הגדה והוא עד על זה, אבל במקום שהגדה פועלת את המציאות לא שייך "והוא עד וכו' אם לא יגיד", כי כל עדות הלא באה רק ע"י ההגדה811ראה מה שצויין בהערה לעיל באופן הילפותא. והנה רוב האחרונים כורכים את דין קרבן שבועה עם חיוב הגדה, אך ראה חושן אהרן (חו"מ סי' כח) שמחלק בין קרבן שבועה דע"ז קאי ילפותת הירושלמי 'או ראה או ידע' לבין חיוב הגדה שמחוייב מדין 'אם לא יגיד' וזהו גם אם אין עליו שם עד ודי במה שיכול לחייב ממון בעדותו, ויישב בזה שי' השבו"י המובא לקמיה..
6
ז׳ובכן, הדברים ק"ו בקבלת קרוב או פסול, שלפני ההגדה המקבל יכול לחזור812ובאמת בדברי משפט (סי' כח סק"א) חילק בזה הדין גופא, שאם קבלוהו עליהם בקנין ואין יכולים לחזור שוב מחייב ממון בקבלתם, והילפותא של הירושלמי היא באופן שלא עשו קנין ויכולים לחזור בהם כל זמן שלא העיד, ויישב בזה שיטת השבו"י (ח"א סי' קמז, הו"ד בפ"ת שם) שכתב שיש חיוב הגדה גם בקבלו עליהם, ותמהו האחרונים (ראה תומים סק"ב; דבר אברהם סי' לב ענף ב) שהוא סותר את דברי הירושלמי (ובאמת שהשבו"י עצמו בהשמטות כתב דהבבלי פליג), ולפי"ז לא קשיא דכל חידוש הירושלמי הוא באופן שבעלי הדין יכולים לחזור ולכן לא מקרי 'עד' עד שעת הגדת העדות.. ובכן, מתי נעשה לעד, רק אחרי ההגדה, א"כ לא שייך לחייבו קרבן שבועה מצד "והוא עד וכו' אם לא יגיד", שכאמור אין כלל "והוא עד" טרם ההגדה.
7
ח׳ובכ"ז עדיין אנו צריכים לההבדל בין עצם ומקרה הנ"ל, כי בעדי קנס ההסבר הוא, כפי שאמרנו, שלפני הגדת העדים אין כלל החיוב, אבל בממון הלא גם לפני הגדת העדות יש חיוב. ואם משום שלפני הגדה אין עדות בקיבל עליו קרוב או פוסל, הלא ג"כ בעדים כשרים אין עדות לפני הגדה, אלא שבעדים כשרים גם לפני ההגדה יש שם עדים עליהם, ואם אינם מגידים את עדותם זהו בכלל "והוא עד וכו' אם לא יגיד", משא"כ בקרוב או פסול - טרם שמגיד איננו לגמרי בכלל עד אע"פ שיש קבלה עליו, וע"כ ההבדל הוא בין עצם ובין מקרה כנ"ל813לכאורה גם לחילוק הגהמ"ח אין החילוק בין 'עצם' ל'מקרה' דלאחר שקבלוהו אין זה 'מקרה' שיכול להעיד, ואדרבה, אם היה כן מסתבר שגם להבנת הגהמ"ח לא היה בו דין הזמה כיון שאינו 'עד בעצם'. ונראה דיותר שייך למדת 'בעצם ובפועל' דהיינו שלסברת הגהמ"ח לא מהני מה שיכול להעיד בפועל שיקבל על ידי זה שם 'עד' עוד קודם שהעיד ורק כאשר הוא מעיד בפועל נעשה עד ב'עצם' ועל כן שייכא בו דין הזמה. ואמנם הגהמ"ח סובר לפי"ד שגם בקיבל עליו קרוב או פסול איכא דין הזמה, והוא צ"ע, דהא בכה"ג נאמנותו לא מטעם 'עד' אלא בגדרי הודאת בעל דין.
ועל כן בזה גופא חולק רעק"א וסובר, דממה נפשך אם נגדיר 'עד בעצם' לכל אחד שראה את הדבר והוא כשר להעיד ודי לנו בזה שהוא יכול להצטרף עם אחר (או בזה שהוא מחייב שבועה), א"כ הרי זה עד בעצם מיד כשראה את העדות ומתחייב קרבן שבועה, ואם מצינו בדברי הירושלמי שאינו מחייב שבועה, אות הוא שאינו נחשב עד כלל גם בקיבל עליו אחד דגם בקיבל עליו מה שמתחייב ממון אינו מחמת העדות אלא מחמת הקבלה וכדדייקינן לה לעיל מהריטב"א, ואין זה בגדרי עדות ושוב ליכא דין הזמה..
ועל כן בזה גופא חולק רעק"א וסובר, דממה נפשך אם נגדיר 'עד בעצם' לכל אחד שראה את הדבר והוא כשר להעיד ודי לנו בזה שהוא יכול להצטרף עם אחר (או בזה שהוא מחייב שבועה), א"כ הרי זה עד בעצם מיד כשראה את העדות ומתחייב קרבן שבועה, ואם מצינו בדברי הירושלמי שאינו מחייב שבועה, אות הוא שאינו נחשב עד כלל גם בקיבל עליו אחד דגם בקיבל עליו מה שמתחייב ממון אינו מחמת העדות אלא מחמת הקבלה וכדדייקינן לה לעיל מהריטב"א, ואין זה בגדרי עדות ושוב ליכא דין הזמה..
8
ט׳ועכ"פ הדמיון של הגאון רעק"א אינו מתאים כלל וכלל, דכל ההדגשה היא כאמור, מה שלפני ההגדה בקרוב או פסול שקבלו עליו אין עליו השם עד, משא"כ בעד זומם שזהו תמיד אחרי ההגדה, הנה ס"ס כיון שקבלו עליו בזה הגדתו עדות814ראה לעיל ומדברי הריטב"א דקבלו עלייהו לא משוי שם עד כלל וכל חיובם הוא רק משום שקבלוהו. וא"ש דברי רעק"א גם לענין הזמה. אמנם לפמש"כ הדברי משפט הנ"ל לחלק בין אופן בו בעלי הדין יכולים לחזור וכך מטין דברי הגהמ"ח וכדלעיל, יש לומר, דנהי שחיובם הוא מצד הקבלה ודין 'נאמן עלי אבא' מכל מקום קבלתם היא לחייבם בתורת עדות ושפיר שם עד עליהם לאחר הגדתם..
9
י׳גם יסוד סברת התוס' ושאר הראשונים בב"ב (מג, א) שרק בקרוב ופסול אנו מקפידים על תחלתו וסופו בכשרות, אבל בנוגע כשהוא הסתלק מהנגיעה הוא כשר, כמו שאמרינן שם "וליסתלקו בי תרי מינייהו ולידייני" - גם ביסוד הסברא הזו יש ההבדל בין עצם ובין מקרה, קורבה או פסול הגוף הוא דבר שבעצם, לא כן נגיעה של ממון שזהו רק דבר שבמקרה, ורק דבר שבעצם יש תחלתו וסופו אבל לא במקרה, שאם בא בינתיים שינוי בהמקרה אז זהו כבר מקרה חדש שאין לו שום שייכות להמקרה הקודם. ועל כן בקרוב ונתרחק שייך להגיד שאע"פ שעכשיו הוא כשר, אבל מכיון שאותו העצם היה פסול מקודם נמשך הפסול גם להבא. אבל בנוגע לא שייך להגיד שתחלתו היה פסול, כי לא הוא, עצם העד היה פסול815יש לדון אם הדבר יהיה תלוי במח' הראשונים בפסול נוגע אם הוא מחשש משקר, או משום דהוי בעל דין, או משום דהוי קרוב דאדם קרוב אצל עצמו, דלכאו' לשני הצדדים האחרונים לא היה עד או שהיה בגדר עד פסול. דכמו כן יש לדון בגדר הפסול דתחילתו בפסול אם הוא תנאי שיהא ראוי להעיד כבר בשעת ראיה, או דהוא חלות פסול על העד והוי 'עד פסול' ותו לא מתכשר (ולפי"ז אם פסול נוגע הוא פסול בעל דין, יש לומר דלא חל עליו כלל שם 'עד פסול' ותו מתכשר משנעשה עד (היינו לאחר סילוק נגיעתו), וזה לשון הגהמ"ח במדת 'ראוי' (מדה כא אות ז) "כי במי שאינו עד כלל לא שייך וכו' ולא שייך על זה עדות שבטלה כי זהו העדר העדות לגמרי, ובזה גופא ההסבר שאין אנו פוסלים בנוגע מטעם תחילתו וסופו בכשרות, כי ההתחלה של העדות מתחילה דוקא כשיצא מכלל נוגע, ולא כן בקרוב שאנו אומרים עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואנו פוסלים בזה מטעם תחילתו וסופו בכשרות כי קרוב הוא כן בכלל עד אלא שהוא עד פסול". וראה מש"כ בכל זה בקצוה"ח (סי' לג סק"ג) ובחי' הגר"ש רוזבסקי (בבא בתרא סי' כג), ובהערות לקמיה., אלא נגיעתו היתה פסולה וכשנסתלקה הנגיעה הנה הדבר הפוסל כבר איננו בעולם לגמרי816הש"ך (חו"מ סי' לד ס"ק לג) כתב דפסול מחמת עבירה וחזר בתשובה לא נאמר ביה תחילתו וסופו בכשרות, ובבאר היטב שם תמה מאי שנא מקרוב או פסול. וכסברת הש"ך כ"כ בגבורת ארי (מכות ה, ב) וכתב בטעם הדין משום דהא דתחילתו בפסול לא מהני משום דהוא גזה"כ לפוסלו, וכיון שנאמר או ראה או ידע שמע מינה דעדות תליא בראיה והגדה וכל שהיה פסול בראיה שוב אינו ראוי להעיד, משא"כ פסולי עבירה אין פסולם אלא מחמת שקר וכל שנסתלק חשש השקר - מהני.
והנה פסול רשע לעד גם הוא מגזה"כ דאל תשת רשע עד, וא"כ נהי דטעמא דקרא הוא משום חשש משקר, מ"מ הא בשעת ראיה היה פסול מדאורייתא להעיד. ולכאורה סברת הטורי אבן היא כהגדרת הגהמ"ח שמטעמא דקרא אנו למדים שפסול מחמת עבירה אין הפסול בעצם שם עד, אלא דאף ששם עד יש עליהם, פסלה אותם התורה להעיד מחשש שקר, ופסול זה מוגדר כפסול במקרה, שכאשר נסתלק חזר לכשרותו דשם עד היה עליו מתחילת ראייתו גם בזמן שהיה פסול.
ועיין בפתחי תשובה (שם ס"ק מה) שהביא ביאור אחר בזה וכן בפסול נוגע, שכל פסול שיכול להכשיר ולסלק את נפשו מהפסול לא נאמר ביה דין תחילתו בפסול, וע"כ נוגע שיכול היה בשעת ראיה לסלק את נגיעתו וכן רשע שיכול היה לחזור בתשובה (ויל"ע לפי"ז בגוונא שהעבירה נעשית על ידו כגון שבא על ערוה, שאם היה חוזר בתשובה לא היתה עדות, ויל"פ בדין פלגינן בכה"ג ואכמ"ל), בכה"ג לא מקרי תחילתו בפסלות. ואפשר שגם לפי זה הנושא נופל תחת ההגדרה הנ"ל, שכל דבר שיכול להסתלק ממנו הוא הוכחה שאין הפסול בעצם אלא במקרה, וכפי ההגדרה בתחילת המדה שהעצם יתמיד והמקרה לא יתמיד.
ובעיקר דברי הש"ך כבר דנו האחרונים בסתירת דבריו (מסי' לה סק"ז) אם הש"ך חזר בו או שגם בפסול רשע יש לחלק בין הפסולים, ועיין חת"ס (חו"מ סי' לד) אם יש חילוק בין פסול חמס לפסול רשע, דחמס הוא חשש משקר ורשע הוא פסול בעצם. וע"ע בקצוה"ח (שם); חי' הגרנ"ט (ב"ב שם); קובץ הערות (סי' כא סק"ג); חי' הגר"ש רוזובסקי (ב"ב שם) ושיעורי הגר"ש (ב"ב לג, א אות לח); קה"י (סנהדרין סי' טו)..
והנה פסול רשע לעד גם הוא מגזה"כ דאל תשת רשע עד, וא"כ נהי דטעמא דקרא הוא משום חשש משקר, מ"מ הא בשעת ראיה היה פסול מדאורייתא להעיד. ולכאורה סברת הטורי אבן היא כהגדרת הגהמ"ח שמטעמא דקרא אנו למדים שפסול מחמת עבירה אין הפסול בעצם שם עד, אלא דאף ששם עד יש עליהם, פסלה אותם התורה להעיד מחשש שקר, ופסול זה מוגדר כפסול במקרה, שכאשר נסתלק חזר לכשרותו דשם עד היה עליו מתחילת ראייתו גם בזמן שהיה פסול.
ועיין בפתחי תשובה (שם ס"ק מה) שהביא ביאור אחר בזה וכן בפסול נוגע, שכל פסול שיכול להכשיר ולסלק את נפשו מהפסול לא נאמר ביה דין תחילתו בפסול, וע"כ נוגע שיכול היה בשעת ראיה לסלק את נגיעתו וכן רשע שיכול היה לחזור בתשובה (ויל"ע לפי"ז בגוונא שהעבירה נעשית על ידו כגון שבא על ערוה, שאם היה חוזר בתשובה לא היתה עדות, ויל"פ בדין פלגינן בכה"ג ואכמ"ל), בכה"ג לא מקרי תחילתו בפסלות. ואפשר שגם לפי זה הנושא נופל תחת ההגדרה הנ"ל, שכל דבר שיכול להסתלק ממנו הוא הוכחה שאין הפסול בעצם אלא במקרה, וכפי ההגדרה בתחילת המדה שהעצם יתמיד והמקרה לא יתמיד.
ובעיקר דברי הש"ך כבר דנו האחרונים בסתירת דבריו (מסי' לה סק"ז) אם הש"ך חזר בו או שגם בפסול רשע יש לחלק בין הפסולים, ועיין חת"ס (חו"מ סי' לד) אם יש חילוק בין פסול חמס לפסול רשע, דחמס הוא חשש משקר ורשע הוא פסול בעצם. וע"ע בקצוה"ח (שם); חי' הגרנ"ט (ב"ב שם); קובץ הערות (סי' כא סק"ג); חי' הגר"ש רוזובסקי (ב"ב שם) ושיעורי הגר"ש (ב"ב לג, א אות לח); קה"י (סנהדרין סי' טו)..
10