המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה י״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 17
א׳בדבר שבמקרה אין המושג של בכח לפני הבפועל817ראה מש"כ הגהמ"ח בחלקו השלישי של הספר (בסוף ההקדמה)., בזה מתהוה הבכח יחד עם הבפועל. ובזה הסברתי בספרי ד"מ דה"ק שמעתתא ח' (פ' יב) את ההלכה שאסור לשחוט נדרים ונדבות ביו"ט כמובא בביצה (כא, א), משום דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו'.
1
ב׳והנב"י בחלק או"ח קמא ס' כט מקשה על זה818הנה הנוב"י אינו מקשה משם על הגמ', וכדי להבין דברי הגהמ"ח יש להביא כאן את דבריו שם. תחילה הביא את דברי השב יעקב (או"ח סי' כא) שאסר לשחוט ביו"ט בהמות של נכרים אף אם ידוע שיוכלו ישראל לאכול מזה לאחר שחיטה, כיון שבשעת שחיטה הוא של נכרי, ודימה זאת השב יעקב להא דנו"נ אינם קרבים ביו"ט, והיינו מהאי טעמא דכל שלא היה זכות אכילה בשעת שחיטה אף שאח"כ תהיה זכות אכילה לא הוי בכלל הפטור דאוכל נפש. וע"ז הקשה הנודע ביהודה מהא דבני באגא שהתם נמי הוי לנכרים ואפ"ה כיון שיהבי חדא ריפתא לינוקא כבר הוי בכלל ההיתר דאוכל נפש.
והגהמ"ח שם הביא את דברי האבני מילואים (שו"ת סי' ב) שהביא ראיה לשב יעקב מדברי התוס' בפסחים (ה, א ד"ה כל מלאכה) דאף שחמץ שנשרף מותר להנות מגחלתו, מ"מ כיון שבתחילה אינו יכול להנות ממנו אין היתר דהבערה דומיא דאין שוחטין נו"נ ביו"ט אף שבסוף יהיה מאכל הדיוט, הרי לנו כסברת השב יעקב שכל שאינו יכול להנות מתחילה ליכא היתר דאוכל נפש אף שלבסוף יוכל להנות ממנו.
ועל זה מקשה הגהמ"ח מסברא דבאמת בנו"נ גופא אינו מובן מ"ט לא מקרי אוכל נפש מה שאינם יכולים לאכול מיד וזוכים משולחן גבוה. מהא דאמרינן שם בש"ס "הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא - דאי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי". ומדוע בנדרים ונדבות שס"ס השחיטה מתרת לאכילת אדם, ומאי אכפת לן אם משולחן גבוה קא זכו ס"ס יש בזה משום אוכל נפש?
והגהמ"ח שם הביא את דברי האבני מילואים (שו"ת סי' ב) שהביא ראיה לשב יעקב מדברי התוס' בפסחים (ה, א ד"ה כל מלאכה) דאף שחמץ שנשרף מותר להנות מגחלתו, מ"מ כיון שבתחילה אינו יכול להנות ממנו אין היתר דהבערה דומיא דאין שוחטין נו"נ ביו"ט אף שבסוף יהיה מאכל הדיוט, הרי לנו כסברת השב יעקב שכל שאינו יכול להנות מתחילה ליכא היתר דאוכל נפש אף שלבסוף יוכל להנות ממנו.
ועל זה מקשה הגהמ"ח מסברא דבאמת בנו"נ גופא אינו מובן מ"ט לא מקרי אוכל נפש מה שאינם יכולים לאכול מיד וזוכים משולחן גבוה. מהא דאמרינן שם בש"ס "הני בני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא - דאי יהבי ליה רפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי". ומדוע בנדרים ונדבות שס"ס השחיטה מתרת לאכילת אדם, ומאי אכפת לן אם משולחן גבוה קא זכו ס"ס יש בזה משום אוכל נפש?
2
ג׳אך עי' בתוס' פסחים (מז, א ד"ה ואי), שמקשים ג"כ על הדין של משולחן גבוה קא זכי: "וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהא ראוי לבו ביום יהיה אסור, הלא כשאפה עיסה לאחרים אינו ראוי עד שיאפה - וכו' - ושוחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה, אלא כיון שמותר לאחר זמן לבו ביום אין זה חסרון"?
3
ד׳אלא שבאמת הצעת הדברים היא כדלקמן: המושג אוכל נפש אינו בא דוקא על דבר שהוא אוכל נפש בפועל דוקא אלא ג"כ על הבכח, אם אפשר בכח לעשות את הדבר לאוכל נפש ג"כ מותר ביו"ט, ובשביל כך מותרת מלאכת השחיטה ביו"ט אע"פ שבשעת השחיטה עדיין אין זה אוכל נפש. וההסבר של "משולחן גבוה קא זכי" הוא שזכות האכילה איננה בהדבר בתור עצמי אלא בתור מקרי, וכמליצת רש"י "כעבד הנוטל פרס מרבו", שאין לזה קביעות אלא תלוי במקרה של רצון האדון, וכמו שאי אפשר להגיד בנוגע להעבד שטרם שקיבל את הפרס מרבו יש לו איזו זכות בכח, כך אי אפשר להגיד את זה בנוגע לדברים ש"משולחן גבוה קא זכי"819יש להעיר, כי אם נדייק בדבריו שם הרי שלמרות שהגמ"ח השתמש במילים 'בעצם' ו'במקרה', אין נראה שהחילוק הוא כפי ההגדרה כאן בין זכות בעצם לזכות במקרה, אלא כדלהלן. ובאמת כי אם נימא כהגדרת הגהמ"ח כאן יקשה על הא דבני באגא, שגם להם אין 'זכות' לתת לתינוק רק שהגויים אינם מקפידים על זה, והוא דומה למשל העבד והרב, שאף שהרב נותן פרס ואפילו כשהבטיח לעשות כן מעולם לא היתה זכות לעבד בפרס זה.
והגדרת הגהמ"ח שם היא בגדרי מלאכת עבודה דיו"ט, והיינו שמלאכת אוכל נפש לא נחשבת כמלאכת עבודה שנאסרה ביו"ט, ומעיקרא לא נאסרה כלל מלאכה זו (וכידוע מדברי הרמב"ן המובאים במ"מ הל' יו"ט פ"ג ה"ד ואכמ"ל), ולפי"ז אין אנו צריכים שיהיה אוכל נפש כבר בשעת המלאכה, אלא כל מלאכה המעמידה אוכל נפש אינה בכלל איסור התורה ביו"ט ודי לנו אם 'בכח' הוי אוכל נפש אף שעדיין אין זה 'בפועל'. (ועיי"ש בדברי הגהמ"ח לדון דהוא בגדר 'היתר' ושרש"י ותוס' נחלקו בזה, וע"ע להלן מדה כא אות מו-מז, ואכמ"ל).
והשתא דאתינא להכי, ציין הגהמ"ח למה שכתב שם בפרק הקודם (פרק יא), דגדר משולחן גבוה קא זכו הוא שלעולם אין הקרבן מיועד עבור אכילת הכהנים אלא עבור גבוה, וגם כאשר הם אוכלים אכילתם היא משולחן גבוה.
וביתר ביאור יש להוסיף, שעיקר הקרבן הוא ההקרבה לגבוה וזו היא מטרת השחיטה ושאר העבודות, ואי אפשר לומר שהשחיטה כאן עושה 'מאכל הדיוט' ורק שבפועל א"א לאכול ממנו עד הקטרת האימורין, וגם אין לומר שהשחיטה פועלת תרתי, 'מאכל גבוה' עד שעת ההקטרה ו'מאכל הדיוט' משעת ההקטרה ואילך שאז היינו מביטים על השחיטה כמלאכת אוכל נפש שאינה אסורה ביו"ט, אלא להיפך השחיטה בקדשים עושה רק 'מאכל גבוה' ולאחר הקטרת האימורין התורה רק מאפשרת לכהנים לאכול מ'לחם גבוה', ולכן לא היתה כאן מלאכת אוכל נפש.
וזהו מה שמכנה שם הגהמ"ח שאכילתם הוא 'במקרה', כלומר שאין זה בשר ש'בעצם' מיועד לאכילה אלא בשר גבוה שאפשר לאכול אותו (ואפשר שיותר היה ראוי להכניסו למדת 'בעצם ובפועל').
והשתא אתי שפיר דעת הנודע ביהודה (והראיה שהביא מבני באגא), דבהמת גוי, נהי שכעת אין לישראל זכות בה אלא כנוטל פרס, אבל כיון שכבר מעיקרא יש זכות לישראל לקנותה יש לנו כבר את ה'בכח' של אוכל נפש ולא הוי מלאכה. ונראה להוסיף גם בזה שאין צורך ב'זכות' לקנות מהגוי, וגם דבאמת אין זו 'זכות' אלא אפשרות ולהגדרת הגהמ"ח היתה מוגדרת זכות זו כ'מקרה' (אא"כ עשו קנין המועיל להתחייב קודם שחיטה), אך הביאור הוא, כי הנה שחיטת בהמת גוי היא בודאי 'מלאכת אוכל נפש' ולא מלאכת עבודה, אלא שלא הותרה מלאכת אוכל נפש אלא עבור ישראל וכדילפינן לה מ'אשר ייעשה לכם', ואם אין כונה לישראל לאכול מהבהמה ליכא ע"ז היתר דאוכל נפש, משא"כ כאשר הישראל מתכונן לאכול מבהמה זו סגי באפשרות הזו להגדיר את השחיטה כמלאכת אוכל נפש המיועדת לישראל, דעל זה אין צורך בזכות בעצם כיון שהאוכל נפש הוא 'בעצם', ודו"ק היטב..
והגדרת הגהמ"ח שם היא בגדרי מלאכת עבודה דיו"ט, והיינו שמלאכת אוכל נפש לא נחשבת כמלאכת עבודה שנאסרה ביו"ט, ומעיקרא לא נאסרה כלל מלאכה זו (וכידוע מדברי הרמב"ן המובאים במ"מ הל' יו"ט פ"ג ה"ד ואכמ"ל), ולפי"ז אין אנו צריכים שיהיה אוכל נפש כבר בשעת המלאכה, אלא כל מלאכה המעמידה אוכל נפש אינה בכלל איסור התורה ביו"ט ודי לנו אם 'בכח' הוי אוכל נפש אף שעדיין אין זה 'בפועל'. (ועיי"ש בדברי הגהמ"ח לדון דהוא בגדר 'היתר' ושרש"י ותוס' נחלקו בזה, וע"ע להלן מדה כא אות מו-מז, ואכמ"ל).
והשתא דאתינא להכי, ציין הגהמ"ח למה שכתב שם בפרק הקודם (פרק יא), דגדר משולחן גבוה קא זכו הוא שלעולם אין הקרבן מיועד עבור אכילת הכהנים אלא עבור גבוה, וגם כאשר הם אוכלים אכילתם היא משולחן גבוה.
וביתר ביאור יש להוסיף, שעיקר הקרבן הוא ההקרבה לגבוה וזו היא מטרת השחיטה ושאר העבודות, ואי אפשר לומר שהשחיטה כאן עושה 'מאכל הדיוט' ורק שבפועל א"א לאכול ממנו עד הקטרת האימורין, וגם אין לומר שהשחיטה פועלת תרתי, 'מאכל גבוה' עד שעת ההקטרה ו'מאכל הדיוט' משעת ההקטרה ואילך שאז היינו מביטים על השחיטה כמלאכת אוכל נפש שאינה אסורה ביו"ט, אלא להיפך השחיטה בקדשים עושה רק 'מאכל גבוה' ולאחר הקטרת האימורין התורה רק מאפשרת לכהנים לאכול מ'לחם גבוה', ולכן לא היתה כאן מלאכת אוכל נפש.
וזהו מה שמכנה שם הגהמ"ח שאכילתם הוא 'במקרה', כלומר שאין זה בשר ש'בעצם' מיועד לאכילה אלא בשר גבוה שאפשר לאכול אותו (ואפשר שיותר היה ראוי להכניסו למדת 'בעצם ובפועל').
והשתא אתי שפיר דעת הנודע ביהודה (והראיה שהביא מבני באגא), דבהמת גוי, נהי שכעת אין לישראל זכות בה אלא כנוטל פרס, אבל כיון שכבר מעיקרא יש זכות לישראל לקנותה יש לנו כבר את ה'בכח' של אוכל נפש ולא הוי מלאכה. ונראה להוסיף גם בזה שאין צורך ב'זכות' לקנות מהגוי, וגם דבאמת אין זו 'זכות' אלא אפשרות ולהגדרת הגהמ"ח היתה מוגדרת זכות זו כ'מקרה' (אא"כ עשו קנין המועיל להתחייב קודם שחיטה), אך הביאור הוא, כי הנה שחיטת בהמת גוי היא בודאי 'מלאכת אוכל נפש' ולא מלאכת עבודה, אלא שלא הותרה מלאכת אוכל נפש אלא עבור ישראל וכדילפינן לה מ'אשר ייעשה לכם', ואם אין כונה לישראל לאכול מהבהמה ליכא ע"ז היתר דאוכל נפש, משא"כ כאשר הישראל מתכונן לאכול מבהמה זו סגי באפשרות הזו להגדיר את השחיטה כמלאכת אוכל נפש המיועדת לישראל, דעל זה אין צורך בזכות בעצם כיון שהאוכל נפש הוא 'בעצם', ודו"ק היטב..
4
ה׳וע"כ, אע"פ שמותר תמיד לשחוט ביו"ט, מפני הבכח של אוכל נפש, אבל זה אסור בנדרים ונדבות. אבל עכ"פ יוצא מזה הכלל ההגיוני שבדבר שבמקרה אין לפני הבפועל שבדבר המושג של בכח820עיי"ש שלפי"ז מיושבת גם קושית האבני מילואים וזה לשונו: "דאע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר, אבל בודאי זה לא הוי באותו הגדר ככל דבר שראוי לאחר הזמן דגם מקודם יש לו זכות בכח, דהא אסור בהנאה ובכל ההנאות, א"כ הרי גם בהזכות הזאת נאסר בהנאה, אלא דלכשישרף פנים חדשות באים לכאן, נמצא דגם בכאן הבכח יתהוה רק עם הבפועל, וממילא בשעת המלאכה אין זה עדיין אוכל נפש..
5