המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה י״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 18
א׳ונחזור לענינינו, לענין מצהב"ע וע"פ ההבדל של הירושלמי הנ"ל, שבזה אפשר ליישב גם קושית התוס' בסוכה (ט, א ד"ה ההוא) על הא דאמרינן שם שאנו צריכים להמלה "לך" הנאמרת בסוכה - "חג הסוכות תעשה לך" - למעוטי גזולה. ומקשים: "תימא, תיפוק ליה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה דמהאי טעמא פסלינן אתרוג הגזול ביו"ט שני"? ומקשים שם על זה גופא דבעינן באתרוג את הכתוב "לכם" - משלכם, שתפ"ל מצד דהוה מצהב"ע? ומתרצים, "דטעמא דמצהב"ע לאו דאורייתא אלא דרבנן". אבל המה בעצמם דוחים את זה מקרבן הגזול, שמבואר בגיטין (נה, א) דפסול מדאורייתא?
1
ב׳אכן, לפי הנחתנו הנ"ל בהגדרת הכלל של מצהב"ע, אפשר ליישב גם את זה. כי לפי זה יוצא שאדרבא, זו היא הנותנת, שרק אחרי שיש דין של "לכם" אפשר לבוא בגזל מצד מצהב"ע. דהא לכאורה, לפי הנחת הירושלמי הנ"ל, בקורע בשבת שיוצא ידי קריעה ולפי הסברנו הנ"ל, א"כ גם באתרוג הגזול ג"כ לא יהא נכנס בהמושג של מצהב"ע, כי אין עצם המצוה821נראה להוסיף כאן "מתקיימת", לתוספת הבנת דברי הגהמ"ח, שהרי ודאי אין מצוה בגזילה עצמה, אלא שקיומה הוא על ידי מעשה גזילה. ואכן כך הוא להצד דבעינן 'לכם', שבאמת המצוה מתקיימת על ידי גזל, כי כוונת הגהמ"ח לאופן שבו קנה אח"כ את האתרוג ביאוש ושינוי רשות (ובלי זה בלא"ה לא יצא יד"ח כיון דבעינן 'לכם'), ועכ"ז לא מהני משום שה'לכם' גופא נעשה על ידי גזל. במה שהוא גוזל מן השני אלא בהנטילה, כמו שאנו מברכים על "נטילת לולב", אלא שבמקרה בא הדבר לידו ע"י גזילה, ובאופן שכזה כאמור אין הכלל של מצהב"ע? אלא מכיון שיש דין של לכם, הרי הבעלות בזה הוא חלק מגוף המצוה, ואם רוצה לקיים את המצוה ע"י זה שקנה את האתרוג בדרך גזילה יש בזה שפיר הכלל של מצהב"ע. והנ"מ הוא, שאפילו אם יקנה את האתרוג ע"י נטילה, כמו למשל הכא ע"י גזילה - אזי נחשב למצהב"ע. אבל אם לא היה דין של "לכם", אע"פ שבודאי אסור לגזול, בכ"ז אם עבר וגזל אי אפשר לבוא בזה מצד מצהב"ע, כי באופן שכזה אין העבירה כבר בעצם המצוה אלא בהמקרה, שבמקרה בא הדבר לידו ע"י גזילה822דבריו כאן באים כתוספת על הגדרים שהתבארו לעיל (אות ה-ו), דבעינן שהעבירה 'תסתור' את קיום המצוה ועל כן אי לאו דבעינן 'לכם' באתרוג לא היה אכפת לן במה שמקיים את המצוה בחפץ גזול, כי הבעלות אינה חלק מקיום המצוה ואין איסור גזל סותר את המצוה 'בעצם', אלא ש'במקרה' נזדמן לו בקיום המצוה גם איסור גזל. אבל להמתבאר שם כל שהמצוה מתקיימת באותה נקודה בה מתקיימת העבירה הוי מצוה הבאה בעבירה, ואין צריך שהמצוה 'תסתור' את העבירה, ואם כי לענין איסורי הקדש או הנאה (המבוארים באות יא, כשופר של עולה ומנחות של טבל), שפיר שייכת גם הגדרת הגהמ"ח דהכא, כי איסורי הנאה הבאות מה'חפצא' גם באופן שהאיסור עצמו הוא איסור גברא מכל מקום הוי סתירה בעצם לקיום המצוה, שהתורה אסרה להשתמש בהם ואילו הוא משתמש בהם למצוותו (ואכמ"ל בענין מצוות לאו להנות נתנו). אבל הא גופא מה שמצריך הגהמ"ח סתירה במצוה הבאה בעבירה צ"ע, דהלא הראשונים (ראה רמב"ן תורת האדם, ענין הקריעה בסופו, אות יג) למדו מהירושלמי הנ"ל שהקורע בחלוק גזול לא יצא ידי חובה דהוי מצוה הבאה בעבירה, ונפסק כן בשו"ע (סי' שמ סעיף כט), ולדברי הגהמ"ח יקשה דהא אין דין 'לכם' בקריעה, וכמבואר להדיא בשו"ע (סימן שמ סעיף לד) שהשואל חלוק מחבירו אם חבירו ידע שקרובו חולה יכול השואל לקרוע את החלוק, וא"כ לא מבעיא למה שדנו האחרונים (ראה ברכ"י שם) שדעת הטור שהשואל שלא מדעת וקרע על מנת לשלם נמי יצא ידי חובה, אלא אפי' למה שמתבאר בדברי הש"ך (ס"ק נ) דהוי כגזול שלא יצא בו, נמי יקשה דעכ"פ מבואר דלא בעינן 'לכם' למצות קריעה רק בעינן שלא יעבור על איסור גזל ובחלוק של הפקר יוצא יד"ח לכו"ע, ואפ"ה אם קרע חלוק גזול לא יצא ידי חובה מדין מהב"ע, חזינן שלהגדרת מהב"ע לא בעינן שהעבירה תסתור את המצוה, אלא די בכך אם מניעת קיום המצוה (עכ"פ לכתחילה) באה מצד החפץ דחשיב 'עצם', ושוב לא יוצא גם בדיעבד מדין מהב"ע. ואמנם ראה תוס' מועד קטן (כ, ב ד"ה קורע) דגם בקריעה בעינן 'לכם' ואינו יוצא בבגדים שאולים אך כאמור משאר הראשונים ומהשו"ע מוכח דלא כן. וע"ע שערי זיו (על קונ' קבא דקשייתא קו' צו) דנתקשה איזה צער יש בקריעת חלוק שאינו שלו (ואולי שאני היכא שצריך לשלם, ראה לקמיה).
והיה מקום לחלק בין קריעת חלוק, שאף אם יוצא בשאול מ"מ הקריעה היא סתירת בעלות הבגד וממילא הוי כסתירה 'בעצם', הנה באמת גם קריעה אינה סתירה גמורה שהרי יכול וצריך לתקן את הקריעה (כמבואר בשו"ע שם, אך י"ל דהוי פנים חדשות וע"ע), ומאידך גם נטילה גרידא כשהבעלים מקפיד היא סתירה לבעלות. אלא שיש לדחות שגדר הסתירה הוא במה שמבטל קיום 'והשיב' (וגם הגזילה מסתיימת על ידי זה ונעשה שלו לגמרי), ועל כן באתרוג דאכתי יכול להשיב את הגזילה לא מקרי סתירה משא"כ בקריעה שגם אם יכול לתקן מ"מ בגדרי גזל הוא שינוי שאינו חוזר לברייתו וקיום המצוה הוי סתירה לבעלות גם אם אין צורך בבעלות.
וביותר, כי לקמיה הגהמ"ח מקשה על עצמו ממצה ומיישב דגם במצה בעינן 'לכם' ומבואר שאפילו באכילה שהיא בודאי סתירה לבעלות הראשון, אי לאו דבעינן לכם לא היה נחשב מהב"ע לדעת הגהמ"ח, והדרא קושיא לדוכתה מחלוק גזול, וצ"ע. וע"ע שערי זיו (קונ' קבא דניחותא קושיא צו)..
והיה מקום לחלק בין קריעת חלוק, שאף אם יוצא בשאול מ"מ הקריעה היא סתירת בעלות הבגד וממילא הוי כסתירה 'בעצם', הנה באמת גם קריעה אינה סתירה גמורה שהרי יכול וצריך לתקן את הקריעה (כמבואר בשו"ע שם, אך י"ל דהוי פנים חדשות וע"ע), ומאידך גם נטילה גרידא כשהבעלים מקפיד היא סתירה לבעלות. אלא שיש לדחות שגדר הסתירה הוא במה שמבטל קיום 'והשיב' (וגם הגזילה מסתיימת על ידי זה ונעשה שלו לגמרי), ועל כן באתרוג דאכתי יכול להשיב את הגזילה לא מקרי סתירה משא"כ בקריעה שגם אם יכול לתקן מ"מ בגדרי גזל הוא שינוי שאינו חוזר לברייתו וקיום המצוה הוי סתירה לבעלות גם אם אין צורך בבעלות.
וביותר, כי לקמיה הגהמ"ח מקשה על עצמו ממצה ומיישב דגם במצה בעינן 'לכם' ומבואר שאפילו באכילה שהיא בודאי סתירה לבעלות הראשון, אי לאו דבעינן לכם לא היה נחשב מהב"ע לדעת הגהמ"ח, והדרא קושיא לדוכתה מחלוק גזול, וצ"ע. וע"ע שערי זיו (קונ' קבא דניחותא קושיא צו)..
2
ג׳וממילא מובן שלא קשה גם מסוכה וגם מלולב שאנו צריכים ל"לכם" ול"לך" למעט גזול ואין אנו באים בזה מטעם מצהב"ע, כי כאמור, כל הדין של מצהב"ע בא רק אחרי שאנו צריכים בזה "לכם", ובסוכה שבאמת לא בעינן לכם וגם שאול כשר, ובכן לא הבעלות היא סבה לקיום המצוה, ולכן823במקור נכתב כאן "כי אחרת", אך ניכר שהיתה טעות בסידור השורות, ולכן סודר כראוי. היה צריך להיות גם גזול כשר אע"פ שבודאי עבר בזה עבירה, כי כאמור, באופן שכזה אין העבירה רק מקרה בעלמא, וע"כ אנו צריכים את ה"לך" למעט את הגזול. ומכאן נובע הדין המבואר בשו"ע או"ח (סי' תקפו ס"ב) שבשופר הגזול יוצא ידי חובת מצוה ואין בזה הדין של מצהב"ע מאחרי שאין אנו צריכים בזה "לכם"824ראה קרבן נתנאל ר"ה (פ"ג סי' ט אות ש) דהטעם דאין מצוה הבאה בעבירה בשופר הוא ממש"כ הרמב"ם (הל' שופר פ"א ה"ג) שיוצא בשופר גזול כיון שאין בקול דין גזל, והראב"ד הק' דבלא"ה איכא דרשא דיום תרועה יהיה לכם, מכל מקום, ויישב בק"נ דבעינן לסברת הרמב"ם כי היכי דלא ליהוי מצוה הבאה בעבירה. והמקור לדברי הרמב"ם והראב"ד מדברי הירושלמי (יבמות פי"ב ה"ב) שהק' על דינא דשופר של ע"ז כשר, מה בין שופר מה בין לולב ומשני אר"י בלולב כתיב ולקחתכם לכם משלכם ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום, אמר רבי עזר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא.
ועיין במאירי (סוכה כט, ב) שהביא דברי הירושלמי הנ"ל כסייעתא לתירוצו על קושית התוס' מ"ט בסוכה גזולה ליכא מהב"ע, ותירץ במאירי שהסוכה אינו יוצא בה בגופה ובקרקע עולם הוא יושב והסוכה מקיפתו, וכל שקנאה אין בזה משום מהב"ע, אבל לולב בגופו הוא יוצא וראוי לגלגל עליו דין מצוה הבאה בעבירה וכעין שאמרו בתלמוד ירושלמי מה בין לולב לשופר וכו'. ועיין בשיעורי הלכה המובא לקמיה..
ועיין במאירי (סוכה כט, ב) שהביא דברי הירושלמי הנ"ל כסייעתא לתירוצו על קושית התוס' מ"ט בסוכה גזולה ליכא מהב"ע, ותירץ במאירי שהסוכה אינו יוצא בה בגופה ובקרקע עולם הוא יושב והסוכה מקיפתו, וכל שקנאה אין בזה משום מהב"ע, אבל לולב בגופו הוא יוצא וראוי לגלגל עליו דין מצוה הבאה בעבירה וכעין שאמרו בתלמוד ירושלמי מה בין לולב לשופר וכו'. ועיין בשיעורי הלכה המובא לקמיה..
3
ד׳ואם כי אתרוג ביו"ט שני כשר בשאול ופסול בגזול, ע"ז נגיד כהתוס', שאין זה אלא מדרבנן, אבל אין זה ענין לעצם הכלל של מצהב"ע שזהו בודאי מדאורייתא825מלשון הגהמ"ח משמע שהפסול הוא דרבנן בעלמא בלי קשר לכלל של מצוה הבאה בעבירה, ודבר זה צ"ע שהרי להדיא בגמ' (ל, א) שהפסול ביום שני הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה וכפי שציינו לכך התוס'. וצ"ל שכונת הגהמ"ח דמדרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה גם בכה"ג, אלא שגם זה צ"ע, דא"כ אזדו ליה תירוצי הגהמ"ח באותיות לעיל לחלק בין 'בעצם' ל'מקרה' אחר שבלא"ה אמרינן מהב"ע גם ב'מקרה', וכן יקשה משופר גזול אמאי לא הוי מהב"ע מדרבנן. ואמנם אפשר היה לומר שגם מדרבנן ישנו החילוק שנכתב בהערות לעיל, בין היכא שהמצוה נובעת מחפצא כזו שהיא עבירה, להיכא שהמצוה היא רק בגברא (ובשופר המצוה היא בקול וכפי שכתבו האחרונים), אלא שאם כן יש מקום לחלק כך גם בסברא דאורייתא ומהכ"ת שהוא רק דרבנן, וצ"ע. ועיין עוד להלן (אות יט) מה שנכתב ליישב., כמו למשל, מה שמביאים מקרבנות שאנו למדים מהפסוק של "והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה"826מלאכי א, יג., כמבואר שם בסוכה (ל, א), כי שם מכיון שאנו צריכים לבעלות שע"ז מורה הכתוב של "קרבנו ולא הגזול" שוב אפילו אם הוא קונה את זה, כדברי התוס' שם, ביאוש ושינוי השם, אבל המצוה באה מעצם העבירה, יש בזה הדין של מצהב"ע.
4
ה׳ויש לנמק את זה עוד יותר, כי מכיון שכל הדין של מצהב"ע אנו למדים מקרבנות והפסוק הנ"ל ושם הלא יש הדין של "קרבנו ולא הגזול" וצריכים דוקא לקרבנו ממש, וכן נאמר "אדם כי יקריב מכם"827ויקרא א, ב., הנה אין לנו בזה אלא חידושו. שמצהב"ע היא במקום שה"לכם" הוא מעצם המצוה; ובכן, בגזל המצוה באה מעצם העבירה ולא כן במקום שיש רק העבירה של הגזילה ואין המצוה באה מגוף העבירה הזו.
5
ו׳וכן לענין חלה הגזולה שאמרינן על זה "אין זה מברך אלא מנאץ"828ב"ק צד, א; סנהדרין ו, ב., שם ג"כ הלא אפשר לקיים את המצוה רק בשלו ממש, וע"ז נאמר "עריסותיכם" כמבואר בפסחים (לח, א), שוב שייך בזה מצהב"ע829צ"ע דראיה לסתור היא, דהלא דין עריסותיכם הוא רק בשעת גלגול וזהו הטעם שגנב חיטים וטחנן ועשאן עיסה שחייב בחלה כיון שכבר קנאם בשינוי מעשה ומתחייב בחלה בשעת גלגול, ולכאורה בשעת קיום המצוה לא בעינן כלל 'לכם' ויכול לקיים המצוה גם בחלה של הפקר, ואעפ"כ אמרינן דהוי מהב"ע כיון שבגזל הגיע לידו. ולא דמי ללולב (וכן למצה לקמיה) דבעינן 'לכם' או 'עריסותיכם' בשעת קיום המצוה ועל כן הוי המצוה כתוצאה מהעבירה. וצ"ל שהגהמ"ח דימה דין זה לדין דמהב"ע לאחר שקנה ביאוש ושינוי רשות, דאעפ"כ הוי מהב"ע כיון שהאפשרות לקיום המצוה היתה על ידי עבירה אף שכעת אין חסרון בבעלות, הכי נמי כאן אף שבחלה לא בעינן בשעת קיום המצוה 'לכם', מ"מ כיון דבעינן 'לכם' לחייב במצוה, מקרי מצוה הבאה בעבירה, דבלי העבירה לא היה מקום לחיוב, ודו"ק.; וכן לענין מצה גזולה שהירושלמי הנ"ל מזכיר, ששם ג"כ אנו צריכים לשלו ממש, כמבואר שם בפסחים הנ"ל, ש"אתיא לחם לחם: כתוב הכא לחם עוני וכתוב התם - והיה באכלכם מלחם הארץ, מה להלן משלכם אף כאן משלכם", ובשביל כך לא יוצאים אף במעשר שני לדברי ר' מאיר, שמעשר שני ממין גבוה אע"פ שבודאי אין בזה משום גזל, בזה שפיר אפשר לבוא מצד מצהב"ע, כנ"ל.
6
ז׳ועלינו עוד להסיק מזה את המסקנא כדלקמן: שאותו הציור שיש בזמן יש ג"כ בבעלות, וכמו שאמרנו מקודם830אות יב., שאם אנו דנים על הזמן מצד עצמו זהו עצם ככל עצם דעלמא, אבל אם דנים על הדבר מצד הדבר אם הדבר נעשה בזמן ידוע - אין הזמן נחשב בזה רק בתור מקרה בעלמא, - ככה הוא המושג גם בבעלות, שאם אנו דנים על הבעלות מצד עצמה, הנה הבעלות גופא זהו עצם וכמובן עצם מופשט, אבל אם אנו דנים על הדבר כשהוא לעצמו אלא שהדבר הזה שייך לבעלים ידועים, אזי השייכות הזו אינו אלא מקרה בעלמא831והביאור הוא, כי כפי שהגדיר הגהמ"ח (באות א) שהחילוק בין עצם למקרה הוא שהעצם לא ניתן לשינוי, והנה הבעלות יש לה שני היבטים, ההיבט האחד שהבעלות ניתנת לשינוי וגם יכול להיות חפץ שאין לו בעלים ומנקודת מבט זו הבעלות היא 'מקרה' בחפץ, אך מאידך, בעלות אמיתית לא יכולה להשתנות מעצמה וגם אינה יכולה להיות זמנית, ואדרבה בעלות זמנית אינה בעלות ב'עצם' אלא ב'מקרה' (ראה לעיל מדה יד אות מא), והחילוק בנדונים הוא בשאלה מהו הנדון, כאשר דנים את הבעלות גרידא ביחס לחפץ - הבעלות אינה אלא 'מקרה בחפץ', אבל כאשר אנו דנים את ה'בעלות בחפץ' (ביחס לדברים אחרים), כלומר את הבעלות שכבר נקבעה בחפץ, מנקודת מבט זו הבעלות מוגדרת כ'עצם'. וראה לעיל (אות יב) ולהלן (אות כ)..
7
ח׳ועל כן, כמו בקורע בשבת שיוצא ידי קריעה, מפני שכאמור, אנו יכולים להפריד את המקרה מהעצם ואנו תופסים שעצם פעולת הקריעה פעלה את המצוה והזמן של שבת שאינו רק מקרה, כאמור, לא מועיל ולא מזיק, הכי נמי ג"כ לענין בעלות, שבמקום ששאול כשר אי אפשר לפסול בגזול מטעם מצהב"ע, כמו למשל, ביו"ט שני שיוצא גם בלולב שאול הרי זה סימן שאין הבעלות משמשת בתור חלק מהמצוה אלא עצם הנטילה של הלולב, וממילא כשנטל גם לולב הגזול הרי יש לחלק בזה בין העצם ובין המקרה, ופעולת הנטילה פועלת את המצוה שיוצא בה, והמקרה - זה ששייך לבעלים אחרים לא מועיל ולא מזיק בזה, משא"כ אם שאול פסול, הרי שהבעלות זהו חלק מהמצוה גופא ואנו צריכים לדון על הבעלות מצד עצמה, הנה מכיון שס"ס מעשה העבירה לא מועיל - אין כאן ה"לכם", כנ"ל832עיין בשיעורי הלכה (בענין מצוה הבאה בעבירה) שלמד בדברי הרמב"ם (הל' שופר שם) שכתב "שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל", ומשמע דאילו היה אפשר לשמוע את הקול רק על ידי הגבהת השופר, אף שאין ההגבהה חלק מהמצוה מ"מ הוי מקרי מהב"ע, כיון שא"א למצוה בלא עבירה על כן הוי 'בעצם' ולא 'במקרה'. והנה אף שהוא משתמש באותם מטבעות לשון לחלק בין 'עצם' ל'מקרה', חולק הוא על הגהמ"ח מן הקצה אל הקצה, דהשיעורי הלכה למד שה'עצם' הינו כל דבר שאי אפשר בלעדיו וה'מקרה' הוא כאשר ישנה אפשרות אחרת, ואילו להגהמ"ח בודאי שמכשירי מצוה גם כשא"א בלעדיהם אינם הופכים ל'עצם' כיון שהם רק מאפשרים את המצוה, והאילו לדעת הגהמ"ח 'עצם' הוא רק כאשר הא גופא מה שמקיים את המצוה, ודו"ק..
8
ט׳וזהו ההבדל בין השוחט בשבת, שכאמור, לא שייך בזה הכלל של אי עביד לא מהני, ובין השוחט את הפסח על החמץ שבעינן בזה מקרא מיוחד שהפסח כשר, כמבואר בתוס' פסחים (סג, א)833עיי"ש בתוס' שכתב רק דהפסח כשר משום דלא שנה עליו הכתוב לעכב. אך כוונת הגהמ"ח לתוס' בתמורה (ד, ב) שהביא ילפותא מהירושלמי (פסחים פ"ה ה"ד)., מפני שבראשון העבירה הוא מקרה בהמעשה שע"ז אנו דנים אי מהני או לא מהני, כי המעשה הוא גוף השחיטה והעבירה היא רק בהזמן שבגוף המעשה אינו אלא מקרה, כנ"ל, בעוד שלענין השוחט את הפסח על החמץ שהלאו הוא אם יש לאחד מן החבורה חמץ, והבעלות גופא מה שיש לאחד מהם חמץ זו היא הסבה להעבירה, כאן אין זה בבחינת מקרה אלא בבחינת עצם שיש בעצם השחיטה עבירה, ובזה שייך שפיר הכלל של אי עביד לא מהני לולא שיש קרא מפורש להכשיר834הגהמ"ח בא לסתור את מה שהוכיחו האחרונים מדברי התוס' הנ"ל דלא סבירא ליה יסוד המהרי"ט (ח"א סי' סט) דל"א הכלל דאעל"מ כשה'לא תעביד' הוא איסור דבר אחר, ראה: שער המלך הל' גירושין (פ"ג הי"ט); ברית אברהם (אה"ע סי' קכא סק"ב). ובאמת דהמהרי"ט עצמו (שם) הוכיח מההלכה הזו דהפסח כשר כיסוד דבריו, וא"כ בהכרח שלדברי הירושלמי דבעינן קרא לזה מוכח שלא כדבריו. ועיין נשמת אדם (כלל ג סק"ז) שדן בזה, ושוב הביא קושיית המל"מ (ק"פ פ"א ה"ה) בהא דבעינן קרא כדי להכשיר, ואילו לענין מחמץ מנחות בעינן קרא לפסול, ותי' הנשמת אדם דשאני ק"פ דכתיב 'פסח הוא' הו"א דכל ששינה מעכב.
וזה בא הגהמ"ח לאפוקי דכאן אינו ענין כלל ליסוד האחרונים הנ"ל, דכאן מקרי איסור מחמת עצמו. ונראה ביאור דבריו לפמש"כ בקובץ הערות (סי' עד סק"ב) דגדר האיסור אינו ב'שחיטה' אלא הוא בחלות הקרבן שלא יהא הכשר 'קרבן פסח' על החמץ, וזהו הטעם שאיסור זה הוא גם בזריקה והקטרה, ולפי זה פשוט דהחמץ אינו איסור צדדי אלא הוא גופא האיסור, וקיום המצוה הוא בהדי האיסור (וקצת צ"ב מה שנקט המחבר ענין 'בעלות' בתוך התירוץ)..
וזה בא הגהמ"ח לאפוקי דכאן אינו ענין כלל ליסוד האחרונים הנ"ל, דכאן מקרי איסור מחמת עצמו. ונראה ביאור דבריו לפמש"כ בקובץ הערות (סי' עד סק"ב) דגדר האיסור אינו ב'שחיטה' אלא הוא בחלות הקרבן שלא יהא הכשר 'קרבן פסח' על החמץ, וזהו הטעם שאיסור זה הוא גם בזריקה והקטרה, ולפי זה פשוט דהחמץ אינו איסור צדדי אלא הוא גופא האיסור, וקיום המצוה הוא בהדי האיסור (וקצת צ"ב מה שנקט המחבר ענין 'בעלות' בתוך התירוץ)..
9