המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה ב׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 2
א׳עי' למשל, בב"ק (ע, ב): "גנב ומכר בשבת חייב, והתניא פטור? אמר רמא בר חמא, כי תניא פטור באומר עקוץ תאנה מתאינתי ותקני לי גניבותיך". אכן, בירושלמי בפרקא זה (הלכה ד) אנו מוצאים כדברים האלה: "יש בטובח מה שאין במוכר ויש במוכר מה שאין בטובח, שהטובח בשבת פטור והמוכר בשבת חייב. א"ר ינאי בי ר' ישמעאל, מצינו שהמכירה חייבין עלה בשבת, הגע עצמך: האומר לחברו תלוש מן הקרקע בזה וקנה אותו לא קנה? א"ר אסי בי ר' בון, תלישה היא שמחייבת אותו ולא מכירה".
1
ב׳ואנו רואים שהבבלי אינו מחלק בין טבח בשבת שפטור מטעם קם ליה בדרבא מיניה ובין "עקוץ תאנה מתאינתי ותקני לי גניבותיך"751וע"ע אמרי משה (סי' ל ס"ק כה) שהוכיח מדברי הבבלי דלא אכפת לן בקלב"מ מה שהמכירה אינה מצד מעשה העקיצה רק מהממוני גבך שאחריה, שכן הוא דינו דקלב"מ שמתחייב גם על מה שבא ממילא מחמתו. וע"ע בהערה הבאה, ובמה שצויין בסוף האות מהצ"פ., אבל הירושלמי מחלק בזה752וכן כתב הפני משה שם. אמנם עיין יד המלך (הל' גניבה פ"ג ה"ה) שהרמב"ם פוסק כהירושלמי הזה, ולדידיה לא נחלקו הבבלי והירושלמי אלא דהבבלי דחי לה בענין נוסף, עיי"ש באריכות. וע"ע במצויין לקמיה מהצ"פ. ובבביאור נתיבות ירושלים (על הירושלמי שם) ביאר דברי הירושלמי באופן אחר, דבאמת גם במכירה איכא קלב"מ וכל כוונת הירושלמי היא רק לבאר מה דאיתא בברייתא יש בטובח שאין במוכר, ולכאורה קשיא הא גם במכירה בשבת שייך קלב"מ, ומיישב הירושלמי דלא דמי טובח למוכר, דבטובח מוכרח הוא לקלב"מ, נמצא שה'טביחה' המחייבתו בדו"ה היא גופא פוטרת אותו משום קלב"מ, משא"כ מכירה שאפשר למכור גם בלא חילול שבת ולא יהיה דין קלב"מ, נמצא שסיבת הפטור בקלב"מ אינו ה'מכירה' אלא ה'תלישה'. וע"ע חי' רמ"ש (ב"ק שם) שמח' הבבלי והירושלמי היא בגדר 'בבת אחת' הנצרך לקלב"מ ותלוי בשיטת הריצב"א בתוס' כתובות (ל, ב ד"ה ואי)., והחילוק הוא בולט על פי המדה הנ"ל, כי כשטבח בשבת, הנה בא החיוב מיתה מעצם הפעולה, פעולת הטביחה, וע"ז אנו אומרים משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעות, אבל באומר לחברו "תלוש מן הקרקע בזה וקנה אותו", הנה החיוב ד' וה' בא מעצם המכירה והחיוב מיתה בא לא מעצם המכירה אלא מהמקרה של המכירה וזה כבר לא בכלל של קם ליה בדרבא מיניה753בספרו של הגהמ"ח עזר אל עמי - דרכה של אומה (חינוך, שיטות ודרכים בלימוד התלמוד) הביא דוגמא זו והוסיף לבאר: הירושלמי מחלק כאן את החילוק בין עצם ובין מקרה, כלומר: בטבח בשבת הנה עצם הטביחה שמביא לידי חיוב מיתה מצד (התלישה) [השחיטה] מביא גם חיוב ממון מצד חיוב, ועל זה אמרינן קם ליה בדרבה מיניה. מה שאין כן בעקוץ תאנה שבאמת כאן החיוב מיתה והחיוב ממון באים משתי סבות שונות חיוב מיתה מצד התלישה וחיוב ממון מצד המכירה ע"י קנין כסף, אלא שבמקרה באה המכירה ע"י התלישה ובכהאי גוונא אין אנו מביטים על המקרה אלא על העצם..
2
ג׳וההגיון שבזה הוא ההבדל בין עצמותה של הפעולה ובין המקרה של הפעולה, ואנו חושבים את הפעולה והמקרה שלה לשני דברים נפרדים, וע"כ באופן הנ"ל אנו יכולים לחייב גם מיתה וגם ממון; הממון מצד עצם הפעולה והמיתה מצד המקרה שבפעולה754לפי הגדרת הגהמ"ח יתיישבו קושיות רבות שהקשה במנחה חדשה (מצוה נד) על הירושלמי, משום שהוא הבין שהביאור בירושלמי הוא משום שבשביל להתחייב בקלב"מ צריך שיהיה הכרח לחיוב ממון עם עבירת המיתה וזה קיים רק בטביחה ולא במכירה, ועל כן הקשה מסוגיות רבות בבבלי ובירושלמי שמוכח שגם כשאין הכרח אמרינן קלב"מ, כגון בבא במחתרת ושבר כלים (מימרא דרבא בסנהדרין עב, א); רודף ששבר כלים (רבא בסנדרין עד, א); הזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו (מימרא דר' אבין בכתובות לא, ב, וראה מש"כ הגהמ"ח באות הבאה); זר שאכל תרומה וקרע שיראין (רב אשי בכתובות שם, ועיי"ש בתוס'); המדליק את הגדיש והיה עבד כפות וגדי סמוך לו והצית בגופו של עבד (ר"ל בב"ק כב, ב) והובא גם בירושלמי, ובכל אלו יש להקשות דבכל הנך לא הביאה במחתרת מחייבת וכן לא הרדיפה או זריקת החץ או אכילת התרומה או שריפת העבד הם המחייבות, אלא היזק הממון, והוא אינו תלוי במעשה המיתה, ונצטרך לומר שכל אלו המימרות פליגי על סברת הירושלמי שם. והוא דוחק. ושוב כתב דאולי ע"כ לא קאמר בירושלמי כאן אלא להיפך, דבעקוץ תאנה היה אפשר לו לחלל שבת בלא המכירה משא"כ בשא"ד, ולא ביאר החילוק, עיין שם.
ולדברי הגהמ"ח לא קשיא מידי, כי הנדון הוא האם חיוב הממון וחיוב המיתה הינם עצם אחד, ובכל המקרים הנ"ל כאשר הוא בתוך החיוב מיתה (בזמן המחתרת הרדיפה וזריקת החץ, או האש שהצית בגופו של עבד) כל מה שנעשה אז הינו חלק מהחיוב מיתה שלו וכל חיובי הממון אינם 'מקרה' בחיוב מיתה אלא הם חלק ממציאות חיוב המיתה שלו (ואף שיכל לרדוף בלי לשבור כלים או להיפך, מכל מקום אין זה נחשב 'מקרה', וכשם שאין נחשב 'מקרה' מה שיכל לטבוח ביום חול), משא"כ במכירה על ידי תלישה, הנה קודם התלישה אין כאן חיוב מיתה, והחיוב מיתה עצמו אינו שייך למכירה אלא לתלישה שהיא מקרה ביחס לעצם המכירה שיכל להיעשות בלי פעולת תלישה, ודו"ק. וע"ע להלן (אות ו)..
ולדברי הגהמ"ח לא קשיא מידי, כי הנדון הוא האם חיוב הממון וחיוב המיתה הינם עצם אחד, ובכל המקרים הנ"ל כאשר הוא בתוך החיוב מיתה (בזמן המחתרת הרדיפה וזריקת החץ, או האש שהצית בגופו של עבד) כל מה שנעשה אז הינו חלק מהחיוב מיתה שלו וכל חיובי הממון אינם 'מקרה' בחיוב מיתה אלא הם חלק ממציאות חיוב המיתה שלו (ואף שיכל לרדוף בלי לשבור כלים או להיפך, מכל מקום אין זה נחשב 'מקרה', וכשם שאין נחשב 'מקרה' מה שיכל לטבוח ביום חול), משא"כ במכירה על ידי תלישה, הנה קודם התלישה אין כאן חיוב מיתה, והחיוב מיתה עצמו אינו שייך למכירה אלא לתלישה שהיא מקרה ביחס לעצם המכירה שיכל להיעשות בלי פעולת תלישה, ודו"ק. וע"ע להלן (אות ו)..
3