המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה כ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 22

א׳אכן, עלינו להוסיף ג"כ שעל מקרה אי אפשר לבוא מצד המעיקרא שלפני המקרה, כמו למשל, בספק נגע בשרץ או לא; או בספק קבלת קדושין שאנו באים בזה רק מצד חזקת טהרה או חזקת פנויה, שהחזקות הנ"ל, כאמור, הן על זה שלא נשתנה התואר ונשאר כמו שהיה, ואין אנו באים בכלל מצד שחזקה שלא נעשה המקרה של הנגיעה בשרץ או המקרה של קבלת הקדושין. כי כאמור, להמקרה אין המעיקרא. או במילים אחרות: החזקה באה לאשר את המצב הקיים שלא בא בו שום שינוי בתואר, אבל להמקרה אין מצב וממילא לא שייך בזה לבוא מצד חזקת המצב הקיים, ושע"כ אנו צריכים לבוא בזה רק מצד מצב התואר.

ב׳ובזה אפשר להסביר מה שחזקת מרא קמא שאני מכל חזקה דמעיקרא⁸⁵³הגהמ"ח נוקט כאן שחזקת מרא קמא אינה כשאר חזקות, אך כבר דנו האחרונים בזה אם היא כחזקה קמייתא או כחזקת ממון או שהיא חזקה המורכבת משתי החזקות. והגהמ"ח גופיה האריך בזה במדת 'מציאות ודין' (מדה יא אות לה) עיי"ש ובמה שצויין מדברי האחרונים בענין זה. והנה רוב האחרונים (ראה בהערה לקמיה) דנו באידך גיסא, מאי טעמא ל"ש חזקת ממון (להסוברים דהוי כחזקה דמעיקרא) או מאי טעמא חזקת מרא קמא עדיפא מחזקה דמעיקרא (להסוברים דהוי חזקת ממון). ואילו הגהמ"ח דן כאן מדוע בכל חזקת מרא קמא אין אנו דנים חזקה דמעיקרא., שסומכוס פליג עליה וס"ל ממון המוטל בספק חולקין, וגם לרבנן שס"ל הממע"ה, הנה לדעת הרמב"ם ושאר הראשונים מועילה תפיסה; וגם הגמרא בב"ק (מו, ב) מבקשת על חזקה זו מקורות אחרים ולא המקור של כל חזקות דמעיקרא⁸⁵⁴צ"ע דהגמ' שם מחפשת מקור לדין המוציא מחבירו עליו הראיה בכל מקום ולאו דוקא בחזקת מרא קמא.. מפני שכל חזקה דמעיקרא, כאמור, באה על המצב של הדבר שלא נשתנה המצב בעצם או בתואר, אבל הבעלות של הדבר אין זה לא עצם ולא תואר של הדבר אלא זה רק יחס, שהדבר מתיחס לבעלים אלה ושינוי הבעלים הוא רק שינוי היחס. וע"ז אין אנו מוצאים גדר חזקה⁸⁵⁵כסברא זו כתב גם בנתיב ים (להגרי"מ גארדאן, ב"מ סי' ג סק"ג). ובשערי יושר (שער ה פרק יד) כתב מתחילה דכיון דחזקה ילפינן מנגעים איכא לכללא דממונא מאיסורא לא ילפינן, אלא שהוכיח דלא כן וביאר דבריו כדלעיל דבעיקר סברת חזקה אין מקום לחלק בין ממון לאיסורים כמו שאין מקום לחלק בין חזקת הגוף לשאר חזקות אף שנגעים הוא חזקת הגוף. ועיי"ש שהאריך לפי סברתו דלעיל, דהיכא שהוכרע שורש הספק אין מקום לדון חזקה, ועפי"ז כתב לבאר בכל המקומות שמוכח דלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דבענינים אלו הוכרע הדין ומשפטי הממון עוד קודם שאנו באים לדון חזקה. וע"ע מרחשת (ח"א סי' מט) שכתב דהוי חזקה העשויה להשתנות..

ג׳וההבדל בין חזקת היתר, איסור, טומאה, טהרה, אשת איש, פנויה וכו' בין חזקת מרא קמא מובן מאליו, כי כל החזקות הראשונות באות בתואר הדבר וגם בין פנויה לאשת איש ג"כ יש הבדל בתואר של האשה, ולא כן בחזקת מרא קמא, שאם אפילו נימא שיצא הדבר מרשות ראובן לרשות שמעון לא נעשה שום שינוי לא בעצם הדבר ולא בתואר הדבר אלא רק נשתנה היחס של הדבר, כנ"ל⁸⁵⁶לפי דברי הגהמ"ח יש לדון בחזקת חיוב בקיום מצוות כנ"ל, כי לכאורה חיוב ופטור אינו 'בעצם' אלא הוא על פעולה גרידא הנחשבת כ'מקרה' לגבי האדם, ובכה"ג לא שייך חזקה. והאחרונים דנו בגדרי חזקת חיוב אי הוי כחזקה מעיקרא או לא, ואכמ"ל..

ד׳וזהו ג"כ הסבר הראשונים בהא דריש נדה, במחלוקת של שמאי והלל, אם כל הנשים דין שעתן או לא, ולא נחתינן בזה להבדיל בין ספק טומאה ברה"י לספק טומאה ברה"ר, משום שההבדל הזה הוא רק בספק מגע ולא בספק ראיה.

ה׳וככה מתרצים ג"כ בהא דב"ק (יא, א) בדין של "שליא שיצתה מקצתה" וכו'. כי גם שם ההסבר הוא כנ"ל, הראיה של האשה זהו שינוי הגוף ובספק ראיה אנו מעמידים את הגוף על חזקתו שלא נשתנה וממילא אין מקום לבוא בזה מצד ספק טומאה, כי החזקה מכריעה את נקודת הספק טרם שהיא מתגשמת בספק טומאה או טהרה, משא"כ בספק מגע, המגע אין זה שינוי בגוף אלא רק מקרה בעלמא, ועל מקרה כאמור, לא שייך לבוא מצד המעיקרא, ואפשר לבוא רק מצד חזקה שלא נשתנה התואר, היינו - חזקת טהרה, ובזה כבר החזקה באה בסתירה להכלל של ספק טומאה ברה"י טמא, כנ"ל⁸⁵⁷וזה לשון השערי יושר (שער ב שם): די"ל דכיון דעצם הספק של ראית דם נדה הוא הספק בשינוי הגוף וספק זה אינו ספק טומאה דהטומאה באה בתולדה מחמת הראיה, וכיון שעל הספק של הראיה איכא חזקה, ממילא התולדה שהיא ספק הטומאה נגררת אחרי הכרעת הספק המקורי, וזה דבר המסתבר. אכן יש מקום לומר דתירוץ זה כלול בתירוצם שכתבו התוס' דלא ילפינן מסוטה רק ספק טומאת מגע ולא טומאת ראיה יעו"ש, דלפי מה שכתבנו בספק מגע הוי ספק רק על הטומאה דהנגיעה אינה משנה כלום את הגוף הנוגע, אבל ספק טומאה הבאה ע"י שינוי הגוף עצם הספק אינו ספק טומאה רק ספק שינוי בגוף והטומאה באה בתולדה, ואם חזקת הגוף מכרעת את עיקר הספק הראשון לא הוי ספק טומאה רק ודאי טומאה, כן נלענ"ד, עכ"ל השער"י..

ו׳ואותו ההבדל שיש בין חזקת הגוף ובין שאר החזקות כנ"ל, עפ"י מדת "עצם ומקרה", אותו ההבדל אנו מוצאים ג"כ בכללי רובא. דאם הרוב קובע את גוף הדבר, אע"פ שמזה יוצא לנו נ"מ לעניני ממונות, למשל, לא שייך להגיד "אין הולכין בממון אחרי הרוב", כי גוף הדבר הוכרע טרם הספק נכנס בשטח של ממונות. ולא כן, אם הרוב קובע רק את המקרה והמקרה הזה נ"מ לעניני ממונות, אז אנו אומרים "אין הולכין בממון אחרי הרוב", ולא שייך להגיד כנ"ל, הלא המקרה כבר הוקבע טרם שהספק נכנס בשטח של ממונות דוקא, כי אין קביעות במקרה - וקביעות ומקרה אלו המה תרתי דסתרי, כמובן.