המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה כ״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 26
א׳אכן, להרמב"ם יש בזה שיטה אחרת המתנגדת מן הקצה אל הקצה, שכתב בפ' ט"ו מהלכות איסורי ביאה (הלכה כז): "יראה לי, שכל מדינה שיש בה שפחה או עובד כוכבים הראויה לילד, הואיל והאסופי הנמצא שם ספק עובד כוכבים או ספק עבד, כשישא הגיורת, כמו שביארנו, הרי זו ספק אשת איש והבא עליה פטור שאין חייבים על ספק". ואמנם הראב"ד משיג עליו ומתמה, "מצאנו במס' סנהדרין שהולכין בדיני נפשות אחרי הרוב". ובאמת גם הרמב"ם לא חולק כלל על כל הדוגמאות שאנו מוצאים במס' סנהדרין שאנו הולכין בתר רובא אף בדיני נפשות, וע"כ למשל, פוסק בפ"ג מהל' איסורי ביאה (ה"ב) "הבא על הקטנה שקדשה אביה הרי זה בחנק", וע"כ שלדעתו הוא להיפך, שדוקא רובא דליתא קמן מועיל אף לדיני נפשות ולא רובא דאיתא קמן880וכן הוכיח בקונטרס הספיקות (כלל ו אות ד) דהרמב"ם והראב"ד פליגי בסברא זו אי רובא דאיתא קמן עדיף או להיפך דרובא דליתא קמן עדיף. וכבר כתב כן הט"ז (אה"ע סי' ד ס"ק יז) בסברת הרמב"ם הנ"ל, וכיו"ב כתב החת"ס (אה"ע ח"ב סי' קמז). אמנם ראה גליון הגר"א (על הרמב"ם) שכתב דמה שהרמב"ם החמיר הוא משום דלענין יוחסין לא אזלינן בתר רובא אף אי אזלינן בתריה בנפשות..
1
ב׳וע"כ שהרמב"ם מבדיל בין שני מיני רובא הללו על פי הגדרתנו הנ"ל.
2
ג׳למשל, ההבדל בין רוב של תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ובין רוב נשים לאו איילוניות נינהו - מרגישים אפילו בהשקפה הראשונה. הרוב ממין הראשון הנ"ל בא רק להכריע את הספק והרוב ממין השני בא למנוע את הספק שבכלל אין אנו צריכים להסתפק על איילונית שאין זה דבר רגיל.
3
ד׳כי בתשע חנויות, כאשר כבר אמרנו, אי אפשר כלל לגשת אל הכלל של אזלינן בתר רובא אם לא נניח מקודם את הספק שיש בזה. כי אם למשל, כל החנויות ימכרו בשר שחוטה לא יעלה כלל על הדעת להניח שאם נמצא בשר לתלות שהבשר בא מאחת מהתשע חנויות ולא מהחנות העשירית. כי מאי חזית להגיד אחת מתשע ולא להגיד אחת מהעשר, כי גם תשע חנויות אין זה בבחינת חטיבה אחת אלא רק תשע יחידות, וכשם שאפשר לעשות סך הכל מתשע יחידות ככה אפשר גם לעשות סך הכל מעשר, אלא שכל הרוב בא בכאן מפני שיש לנו ספק בדין, אם זו היא חתיכה כשירה או לא, וכלפי הדין כן משמשות לנו התשע חנויות בתור חטיבה אחת מיוחדת והחנות העשירית בתור חטיבה שניה, ובעצם הדבר כל הרוב בזה הוא רק רוב של ספיקות. וידועה היא שיטת הראשונים881שו"ת הרשב"א (ח"א סי' תא), וכתב בשו"ת בנין ציון (ח"א סו"ס יד) שכן ס"ל לרוב הפוסקים דס"ס מטעם רוב. ועיין שם ברשב"א דאפשר דעדיף מרוב. וראה תרוה"ד (פסקים סי' קכט) דס"ס עדיף מרוב, דהא ר"מ חייש למעוטא ומתיר בס"ס, וכן הוכיח בש"ש (שמעתתא א פרק יח) ואחרונים נוספים. ועיין עוד בכל זה בפרי חדש (סי' קי ס"ק מט)., שכל ספק ספיקא הוא מטעם רוב, אך באמת אפשר להוסיף שרובא גופא ממין של תשע חנויות הוא מטעם ספק ספיקא, כלומר, שיש תשעה צדדי ספיקות להתיר ורק צד אחד של ספק לאיסור, ולא כן ברוב ממין השני, כמו רוב נשים לאו איילוניות נינהו שהרוב נובע מחוק טבעי, שזה בא להגיד שאין לנו להסתפק על מקרים יוצאים מן הכלל882משמעות לשון הגהמ"ח היא שדן לומר שרובא דאיתא קמן הוא מטעם ספק ספיקא, ולפי"ז יהיה מובן מה שהובא לעיל שס"ס עדיף מרוב. אלא שלכאורה א"א לומר כן, דהא אין לנו מקור מהתורה אלא לרוב, ועיקר הרוב נאמר ברובא דאיתא קמן. אלא שיש לומר שכל רובא דאיתא קמן הוא בבחינת רוב צדדים ולכן ס"ס שהוא מטעם רוב יש לו ג"כ מעלה זו של רוב צדדים, ומה דס"ס עדיף מרוב להסוברים כן הוא משום שבס"ס ה'רוב צדדים' הם בלידת הספק וליכא 'פרישה' שצריכים לדון גם את צד המיעוט, ואכמ"ל.
ובעיקר הדבר, ראה קונטרס הספיקות (כלל ו סעיף ז) שכתב דשמע דספק ספיקא הוי רובא דאיתא קמן דג' צדדי הספק לפנינו. וכתב שלפי"ז להסוברים דרובא דאיתא קמן מהני להוציא ממון הכי נמי מהני ס"ס להוציא ממון. והרחיב בזה החוו"ד הובאו דבריו בשו"ת חמדת שלמה (סי' כד ס"ק יב) זה לשונו: דס"ס חשיב לרובא דאיתא קמן, דרובא דליתא קמן הוא מה דליתא קמן בדינא כגון רוב בהמות אינן טריפות וכו' שאפילו לא היה רק בהמה אחת בעולם היה בה ספק זה אם היא כשירה או טריפה, משא"כ ברוב סנהדרין או בט' חנויות דאילו לא היה רק חנות אחת לא היה שום ספק, וכשיש עוד אחד נעשה ספק אם מזו אם מזו, וכל שיש יותר מגדיל הספק יותר, וכולם באים בדין לפנינו לומר אם מזו אם מזו - זה חשוב רובא דאיתא קמן, לכן בס"ס אפי' בס"ס במציאות ג"כ חשוב רובא דאיתא קמן כיון ששני צדדי המתיר הם בדין לפנינו כמו רובא דאיתא קמן הוא. ועיין בשואל ומשיב (תניינא ח"ג סי' כ) שכתב נמי דס"ס מהני להוציא ממון.
אמנם בשו"ת רעק"א (תנינא סי' סז) שדן אם אפשר להוציא ממון בס"ס, ואחר כתב דיש לומר דגדר ס"ס הוא 'רוב צדדים', והביא מח' הראשונים (ראה לעיל) אם ברובא דאיתא קמן מוציאין ממון, ומסיק דהלכה כהסוברים שאין מוציאין ממון, הוסיף וזה לשונו: מכ"ש בנ"ד דספק אם אזלא איהי לגביה אף אי נדון לרוב צדדים, י"ל דלא מקרי כ"כ רובא דאיתא קמן. הרי שכתב דס"ס ורובא דאיתא קמן לא דמו להדדי. (וראה שו"ת רע"א ח"א סי' לז, ואכמ"ל).
מאידך גיסא דעת האור שמח (הל' שחיטה פ"ח הי"ב) והאחיעזר (יו"ד סי' ב אות יג) שס"ס אם מטעם רוב הוא, הרי זה מדין רובא דליתא קמן..
ובעיקר הדבר, ראה קונטרס הספיקות (כלל ו סעיף ז) שכתב דשמע דספק ספיקא הוי רובא דאיתא קמן דג' צדדי הספק לפנינו. וכתב שלפי"ז להסוברים דרובא דאיתא קמן מהני להוציא ממון הכי נמי מהני ס"ס להוציא ממון. והרחיב בזה החוו"ד הובאו דבריו בשו"ת חמדת שלמה (סי' כד ס"ק יב) זה לשונו: דס"ס חשיב לרובא דאיתא קמן, דרובא דליתא קמן הוא מה דליתא קמן בדינא כגון רוב בהמות אינן טריפות וכו' שאפילו לא היה רק בהמה אחת בעולם היה בה ספק זה אם היא כשירה או טריפה, משא"כ ברוב סנהדרין או בט' חנויות דאילו לא היה רק חנות אחת לא היה שום ספק, וכשיש עוד אחד נעשה ספק אם מזו אם מזו, וכל שיש יותר מגדיל הספק יותר, וכולם באים בדין לפנינו לומר אם מזו אם מזו - זה חשוב רובא דאיתא קמן, לכן בס"ס אפי' בס"ס במציאות ג"כ חשוב רובא דאיתא קמן כיון ששני צדדי המתיר הם בדין לפנינו כמו רובא דאיתא קמן הוא. ועיין בשואל ומשיב (תניינא ח"ג סי' כ) שכתב נמי דס"ס מהני להוציא ממון.
אמנם בשו"ת רעק"א (תנינא סי' סז) שדן אם אפשר להוציא ממון בס"ס, ואחר כתב דיש לומר דגדר ס"ס הוא 'רוב צדדים', והביא מח' הראשונים (ראה לעיל) אם ברובא דאיתא קמן מוציאין ממון, ומסיק דהלכה כהסוברים שאין מוציאין ממון, הוסיף וזה לשונו: מכ"ש בנ"ד דספק אם אזלא איהי לגביה אף אי נדון לרוב צדדים, י"ל דלא מקרי כ"כ רובא דאיתא קמן. הרי שכתב דס"ס ורובא דאיתא קמן לא דמו להדדי. (וראה שו"ת רע"א ח"א סי' לז, ואכמ"ל).
מאידך גיסא דעת האור שמח (הל' שחיטה פ"ח הי"ב) והאחיעזר (יו"ד סי' ב אות יג) שס"ס אם מטעם רוב הוא, הרי זה מדין רובא דליתא קמן..
4