המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה ל״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 32
א׳גם המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד בפ' כ"א מהלכות עדות (הלכה ד) בעדים שהעידו שהפיל את שן עבדו וסימא את עינו - והוזמו, שהרמב"ם סובר שמשלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו, והראב"ד משיג על זה, דכיון ד"האדון אינו משלם אלא אם תפס העבד, א"כ העדים שהוזמו למה משלמין". וכבר כתבנו בספרנו ד"מ דהק"נ שמעתתא א' (פ' יז) שהרמב"ם מיירי שבשעה שהעידו העדים כבר תפס העבד דמי עינו924עיין תומים (סי' לח סק"ט) שכן כתב הלחם משנה, אמנם בלח"מ שלפנינו כתב שאם תפס מהעדים, ומשמע שהאדון תפס מהעדים. ועיין בזה שם אריה (קונ' הזמה אות לג), ועיין בכתבי הגר"ח (סי' קסז בענין יוצא בשינו) דביאר נמי דכוונת הרמב"ם שמהני תפיסת האדון מהעדים, עיין שם טעמא דמלתא., ולפי זה אפשר להכניס את המחלוקת הנ"ל גם ע"פ המדה הזו, מדת "עצם ומקרה", והמחלוקת תסובב על ציר זה: אם מחוייב מצד "כאשר זמם" רק מה שמתהוה מעצם הדבר או גם ממה שבא מהמקרים של הדבר, כי מה שתפס העבד אין זה מונח כבר בעצם הדבר, אלא רק שבמקרה זה בא. ושיטת הרמב"ם היא, דמחוייב מ"כאשר זמם" גם על כל המקרים שיתרחשו לרגלי הדבר, וכיון שס"ס כבר תפס העבד בשעה שהעידו והאדון מפסיד ע"י עדותם גם את דמי העין המה - העדים שהוזמו - החייבים. והראב"ד סובר, ש"כאשר זמם" מחייב רק מה שבא מעצם הדבר ולא מהמקרה שבדבר925לפי"ד אפשר לומר דאפי' אם לא תפס בפועל, עצם מה שיכול לתפוס כבר הוי 'זממה', אלא שאכתי מה שיכול לתפוס נחשב רק כ'מקרה' ולא כ'עצם', ועל כן להרמב"ם סגי בזה לחייבו על הזממה, משא"כ להראב"ד בעינן שתהיה עדות 'בעצם' ואינו מתחייב. ואכן להלן (מדה יח אות יד) כתב הגהמ"ח שמחלוקתם תלויה במדת 'בכח ובפועל' ולפי"ז אין צורך לתפיסה בפועל להרמב"ם, ומה שחולק הרמב"ם גם בגוונא דתפס צריך לומר כחילוקו של הגהמ"ח כאן דעדים זוממים לא מתחייבים בכה"ג כיון שאינו אלא 'מקרה'.
וראה מש"כ השואל ומשיב בספרו דברי שאול עדות ביהוסף על הרמב"ם הל' עדות (שם) ובסו"ד הביא דברי השטמ"ק בשם המאירי (ב"ק עד, ב) "מתוך הסוגיא אתה למד שכל שהעידו בדבר שאינו גנבה על פיהם אלא שאם תפס האחד אין מוציאין מידו שהרי הוא נדון בדין עדים זוממין כאלו העידו בדבר שהוא גובה על פיהם". הרי לנו דלא בעינן שיתפוס בפועל ודי במה שיש בכחו לתפוס.
אמנם בעיקר הענין אם מהני מה שיכול לתפוס להחשיבו כנזק, ראה שערי יושר (שער ז פרק כב) דהיה צריך שומא לדעת כמה הוזלו נכסיו בעד זה, ובכתבי הגר"ח (שם) כתב בתחילה כן ואח"כ הוסיף דלא מקרי כלל נזק. ושם שגם בתפס בפועל לא נחשב כזממת העדים (ורק לפי דרכו שם דמהני בשביל שיוכל האדון לתפוס מהעדים, עיי"ש).
ובספרו שם כתב הגהמ"ח לתלות מח' הרמב"ם והראב"ד בגדר כאשר זמם אם הוא ה'סבה המחייבת' או 'כמות העונש' (ראה גם לעיל אות י), ציינו הגהמ"ח להלן (מדה יח שם)..
וראה מש"כ השואל ומשיב בספרו דברי שאול עדות ביהוסף על הרמב"ם הל' עדות (שם) ובסו"ד הביא דברי השטמ"ק בשם המאירי (ב"ק עד, ב) "מתוך הסוגיא אתה למד שכל שהעידו בדבר שאינו גנבה על פיהם אלא שאם תפס האחד אין מוציאין מידו שהרי הוא נדון בדין עדים זוממין כאלו העידו בדבר שהוא גובה על פיהם". הרי לנו דלא בעינן שיתפוס בפועל ודי במה שיש בכחו לתפוס.
אמנם בעיקר הענין אם מהני מה שיכול לתפוס להחשיבו כנזק, ראה שערי יושר (שער ז פרק כב) דהיה צריך שומא לדעת כמה הוזלו נכסיו בעד זה, ובכתבי הגר"ח (שם) כתב בתחילה כן ואח"כ הוסיף דלא מקרי כלל נזק. ושם שגם בתפס בפועל לא נחשב כזממת העדים (ורק לפי דרכו שם דמהני בשביל שיוכל האדון לתפוס מהעדים, עיי"ש).
ובספרו שם כתב הגהמ"ח לתלות מח' הרמב"ם והראב"ד בגדר כאשר זמם אם הוא ה'סבה המחייבת' או 'כמות העונש' (ראה גם לעיל אות י), ציינו הגהמ"ח להלן (מדה יח שם)..
1