המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה ל״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 39
א׳עיקר ההבדל שמבדילים בתוס' ב"מ (ב, א) בין יורש ובין מוצא מציאה לענין אין ספק מוציא מידי ודאי, שבספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, אמרינן שאין הספק נוטל כלום מכח הטעם הנ"ל של אין ספק מוציא מידי ודאי - וב"זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אמרינן, זה נוטל שלושה חלקים וזה נוטל רביע" - ומ"ש זה מזה? משום "דהתם יבם שהוא בנו של סבא הוא ודאי יורשו ולא יוציא הספק מספק ממונו, אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחציו השני" - גם בהבדל זה אנו רואים הבדל בין עצם ובין מקרה, כי אפשר לבוא מצד ודאי יורש אבל אי אפשר לבוא מצד ודאי מוצא מציאה971בנחלת דוד (בבא מציעא שם) הקשה על התוס' דמאי שנא זה מזה, הא כיון שהוא ודאי הגביה את המציאה וחבירו ספק אם הגביה נימא נמי אין ספק מוציא מידי ודאי. ובחמדת שלמה יישב דשאני ירושה ממציאה, דבירושה סיבת הירושה היא סיבה לכל הירושה (אלא שכשיש שנים, חייבים לחלק ביניהם), משא"כ זכיה בקנין אינו סיבה לזכות בהכל אלא א"כ הגביה לבדו ואם הגביה חציה אין לו סיבה אלא לזכות בחצי, וזה מש"כ דאין סברא שיועיל מה שהוא ודאי בחציו אחד לזכות בחציו השני., כי מציאת המציאה זהו ענין מקרי וזה לא נותן לפי שבא לו המקרה תחת ידו איזה שם עצמי. ולא כן ירושה, שהשם יורש הוא שם עצמי, והשם הזה בא לו, לאדם, לאו דוקא בזמן שהוא משתמש בזה בפועל, כלומר כשמת האב, אלא גם קודם לכן, עוד טרם שמת האב, יש לו להבן, למשל, שם "יורש", שהוא יורש את אביו, וע"כ אפשר להשתמש בהכלל של אין ספק מוציא מידי ודאי רק בעניני ירושה ולא בשום דין אחר מדיני ממונות972עיין לעיל (אות לא) ובמה שצויין שם בהערות. והנה כללא דאין ספק מוציא מידי ודאי מצינו בשתי משמעויות. האחד, להוציא כפשוטו שהאחד מחזיק ממון והאחר מוציא ממנו, ועל זה קאי הגהמ"ח שלא מצינו זאת רק בדיני ירושה (וראה לקמיה בהערה). והשני, 'מוציא' מהתפיסה והחזקה הקודמת, כמו בבדיקת חמץ וכדומה שהבית בחזקת חמץ ואין הספק מוציא מתפיסה זו, ומשמעות זו מצינו גם בדיני ממונות, וכגון בודאי חוב וספק פרעון שאפילו קדם הספק לודאי אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי, ראה ש"ך (סי' עה ס"ק כז) ומש"כ הגהמ"ח במדה ב (אות ח) ומדה יב (אות לג), וכן בסוגיא שם (עמוד ב) לענין נטילת כתובה בספק סוטה, והגמ' מדמה הסוגיות להדדי. ועיין לקמן (אות מ). ואמנם פשוט שגם במשמעות הראשונה עיקר הביאור הוא ההוצאה ממה שאנו מחזיקים ולא הוצאת הממון בפועל, אך בשים לב, המשמעות השניה דנה באופנים בהם יש שני מעשים, מעשה שיוצר ודאות ומעשה שמעורר ספק, ואנו באים לומר שאין במעשה המספק כדי להוציא מהתפיסה שיש במעשה היוצר ודאות, ואילו במשמעות הראשונה מדובר ב'באין כאחד' לפנינו שתי סיבות, ודו"ק. וראה מש"כ הגהמ"ח באות הבאה (אות מ)..
1
ב׳וביתר הסבר: כי בממון בודאי שאי אפשר שחלק אחד מן הממון ישפיע על החלק השני, כי כל חלק הוא דבר מיוחד בפני עצמו ואין לנו בזה קנה מידה למוד מהו בזה ההכל ומהו בזה החלק. אמנם הפרוטה היא חלק מהדינר, אבל אם אנו רואים רק את הפרוטה, הנה גם זו היא מטבע שלימה בפני עצמה. וככה אפשר לנו לצייר גם מטבע של מחצית הפרוטה; והוא הדין בטלית, שאפשר לנו לצייר גם טלית גדולה ולהגיד שזהו חלק מהטלית הזו; ואפשר גם לצייר טלית קטנה ולראות בזה כל הטלית, ובכן, מצד הממון כשהוא לעצמו בכלל לא שייך להגיד בכה"ג אין ספק מוציא מידי ודאי. ואמנם ה"ודאי" וה"ספק" בא לא על הממון אלא על "בעלי הממון", אבל מה זה "בעל הממון"? זהו במדה שהממון שלו היא באותה המדה בעל הממון. ואם מצד הממון לא שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי, ממילא לא שייך זה ג"כ מצד בעל הממון. ולא כן בירושה, שכאשר יתבאר להלן, איננו נקרא יורש רק מצד זכות הממון שבאה לו ע"י הירושה אלא להיפך, זכות הממון של הירושה באה לו ע"י זה שהוא היורש973בעיקר מה שכתב הגהמ"ח שלא מצינו אין ספק מוציא מידי ודאי רק בירושה דרק שם שייך שם 'יורש', ראה לקמן (אות מ) שכן מדייק הגהמ"ח מדברי הרמב"ם (פ"ה מנחלות ה"א) שהוא כלל דוקא ביורשים, ועיי"ש דיש שלמדו שהתוס' פליגי על הרמב"ם בזה. אך עכ"פ נראה שגם להגהמ"ח הוא לאו דוקא וגם לדרכו ניתן למצוא דוגמאות נוספות לכלל זה.
דוגמה לדבר, מש"כ בשער משפט (סי' קעה סק"ה) הובא בפתחי תשובה (חו"מ שם ס"ק יט) אם באו שני מצרנים והאחד מצרן ודאי והשני ספק שאין ידוע אם הקרקע בחזקתו, או שהוא ספיקא דדינא, יש למכור למצרן ודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי, ודמי לספק ויבם בנכסי סבא דאמרינן בפרק החולץ (יבמות לח, א) דיהבינן ליבם משום שהוא יורש ודאי והספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, והכא נמי כיון שהאחד מצרן ודאי והשני ספק אם הוא מצרן כלל יהבינן לודאי, וכן משמע בסעיף יב, וזה פשוט. עכ"ל..
דוגמה לדבר, מש"כ בשער משפט (סי' קעה סק"ה) הובא בפתחי תשובה (חו"מ שם ס"ק יט) אם באו שני מצרנים והאחד מצרן ודאי והשני ספק שאין ידוע אם הקרקע בחזקתו, או שהוא ספיקא דדינא, יש למכור למצרן ודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי, ודמי לספק ויבם בנכסי סבא דאמרינן בפרק החולץ (יבמות לח, א) דיהבינן ליבם משום שהוא יורש ודאי והספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, והכא נמי כיון שהאחד מצרן ודאי והשני ספק אם הוא מצרן כלל יהבינן לודאי, וכן משמע בסעיף יב, וזה פשוט. עכ"ל..
2
ג׳ואם אנו קוראים, למשל, לזה את השם "מוכר" ולפלוני את השם "קונה", הנה השמות הנ"ל באים רק מתוך הממון, זה נקרא בשם מוכר, מפני שהחפץ יצא מרשותו, וזה בשם קונה, מפני שהחפץ נכנס לרשותו. ולא כן ביורש, שהשם הזה יש לו לא מפני הממון שמגיע לו ע"י כך אלא להיפך כנ"ל, והראי', שכאשר נראה להלן, יצוייר השם יורש אפילו כשבזה אין שום נ"מ לזכויות של ממון974וכנ"ל גם לגבי 'מצרן' שנקרא מצרן גם בלי שיהיו לו זכויות בממון, וגם שם קודם כל הוא מצרן ומכח מצרנותו יש לו זכות בממון..
3