המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה ד׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 4
א׳ואמנם הירושלמי בדרך כלל נחית יותר מהבבלי לחלק בין עצם ובין מקרה. וכבר הבאנו ב"מבוא" לספרנו757פרק ט (אות ג). זה את ההבדל בין הבבלי להירושלמי בהקושיא שיש במס' גיטין (פז, ב) בהא "דהשולח שני גיטין ונתערבו" - שמקשים - "מאן תנא? א"ר ירמיהו דלא כר' אלעזר, דאי כר' אלעזר כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידע הי מינייהו קא מיגרשא? אביי אמר אפילו תימא כר' אלעזר, כתיבה לשמה בעי נתינה לשמה מי בעי". והירושלמי בפ' כל הגט758(פרק ג הלכה א, וכן בפרק המגרש (גיטין פ"ט ה"ה). נותן על זה תירוץ אחר לגמרי: "תמן זה כרות לשמה וזה כרות לשמה תערובת היא שגרמה, ברם הכא לא זו כרות לשמה". וההבדל מבוסס כמובן על יסוד של עצם ומקרה, שבעצם נכתב כל גט לשמה ואף נמסר לשמה, אלא שבמקרה ע"י התערובת לא ידוע למי מכוון כל גט759במהרי"ט (סי' סו) השוה את תירוץ הבבלי לתירוץ הירושלמי, דהירושלמי סבירא ליה נמי דלא בעינן נתינה לשמה וזה גופא כוונת התירוץ.
והנה בעיקר הדברים באמת יש כאן ב' נושאים שונים, הבבלי דן מצד 'לשמה' דבספק לא מקרי לשמה וא"כ מתניתין דלא כר' אלעזר דעידי מסירה כרתי וליכא כאן בירור דלשמה, ועל זה משני דאף שעידי מסירה כרתי מכל מקום לא בעינן לשמה, ואילו הירושלמי דן מצד הלכות ברירה וזו גם הסתירה שמקשה, אמאי לא מהני בכתוב לאיזו שארצה שיתן את הגט לשניהם, ומשני הירושלמי דהתם ה'לשמה' שבכתיבה מבורר ואין התערובת אלא בזמן הנתינה.
אכן, מריהטת הירושלמי משמע שיש כאן פלוגתא אם בעינן לשמה בנתינה, ועיי"ש בירושלמי לענין 'לשמה' בספק, דהירושלמי מציין על זה מחלוקת ר"ש ורבנן ביחוד אחד משני כלים לטומאה אי יש כאן יחוד מספק או דאין כאן יחוד כלל, הרי משמע דבעינן נתינה לשמה, וכן דייק האור שמח (הל' גירושין פ"ד ה"ג), ופלפל בזה מכמה מקומות בבבלי, ועמד בזה הגהמ"ח בחלק השלישי מספרו כאשר דן בעניני ברירה ראה מדה כב (אות קיג), ובספרו דרכי הקנינים (שמעתתא ה פרק יא)..
והנה בעיקר הדברים באמת יש כאן ב' נושאים שונים, הבבלי דן מצד 'לשמה' דבספק לא מקרי לשמה וא"כ מתניתין דלא כר' אלעזר דעידי מסירה כרתי וליכא כאן בירור דלשמה, ועל זה משני דאף שעידי מסירה כרתי מכל מקום לא בעינן לשמה, ואילו הירושלמי דן מצד הלכות ברירה וזו גם הסתירה שמקשה, אמאי לא מהני בכתוב לאיזו שארצה שיתן את הגט לשניהם, ומשני הירושלמי דהתם ה'לשמה' שבכתיבה מבורר ואין התערובת אלא בזמן הנתינה.
אכן, מריהטת הירושלמי משמע שיש כאן פלוגתא אם בעינן לשמה בנתינה, ועיי"ש בירושלמי לענין 'לשמה' בספק, דהירושלמי מציין על זה מחלוקת ר"ש ורבנן ביחוד אחד משני כלים לטומאה אי יש כאן יחוד מספק או דאין כאן יחוד כלל, הרי משמע דבעינן נתינה לשמה, וכן דייק האור שמח (הל' גירושין פ"ד ה"ג), ופלפל בזה מכמה מקומות בבבלי, ועמד בזה הגהמ"ח בחלק השלישי מספרו כאשר דן בעניני ברירה ראה מדה כב (אות קיג), ובספרו דרכי הקנינים (שמעתתא ה פרק יא)..
1