המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה ה׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 5
א׳גם דברי הירושלמי בפי"ג דשבת (הלכה ג): "הקורע בשבת יצא ידי חובת קריעה", ועל הקושיא מהא דאמר ר"י מצה גזולה אין אדם יוצא ידי חובת מצה? מתרצינן: "תמן גופא עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה, שאני אומר, הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים יצא ידי חובתו" (וכבר הבאנו את דברי הירושלמי ב"מבוא" לספרנו זה בפרק ט760אות ו. ובעיקר דברי הירושלמי ובמה שנקט בשבלי הלקט (שבולת שסט) בדעת הירושלמי שאינו יוצא ידי חובה, ראה מה שהאריך בברכי יוסף (סי' תרסד) ושם דן אם לדמות ערבה שנקצצה בשבת למצה שהוציאוה מרשות לרשות. ועוד בדברי הירושלמי, ראה: מש"כ הבית יוסף (יו"ד סי' שמ, הו"ד לקמיה); פני משה (על הירושלמי שם), ובביאור דבריו בחי' שרידי אש על סוכה (סי' ה); שאגת אריה (סי' צט) לדמות לזה את סברת התוס' (סוכה ל, א ד"ה משום) דל"א מצוה הבאה בעבירה באשרה ועיר הנדחת, וכן דימה בשיירי קרבן על הירושלמי שם ובחי' חת"ס שם, ועיין נמי בחק יעקב (סי' תנד סק"ה), וראה שו"ת רע"א (קמא סו"ס קעד) שתמה; מהרי"ט אלגאזי (בכורות פ"ח סי'ק סה) ובספרו שמחת יום טוב (סי' מח); שו"ת רע"א (קמא שם) בענין מל של ע"ש בשבת; קרן אורה (מו"ק כה, א) דרק במכשירי מצוה אמרינן מהב"ע, ראה להלן; קונטרס זכרון מרדכי (בסוף ס' מלבושי יו"ט קונטרס ג עמ' כג), וחידש שם דדברי הירושלמי הם רק במת בערב שבת, עיי"ש. וע"ע באחרונים שהובאו בשדי חמד (ערך מ"ם כלל עז אות א ואות ה); וראה בחידושי שרידי אש (שם) שכתב לבאר את דברי הירושלמי בכמה אופנים וסמך אליהם דברי האחרונים בכל זה, עיין שם בהרחבה (ובהערות גחלי אש), וכן במצויין להלן.).
1
ב׳והנה בודאי שהמשל של הירושלמי הנ"ל מיוסד על היסוד ההגיוני הזה. כי באמת מדוע כשהוציא מצה מרה"י לרה"ר יוצא ידי חובת מצה ואין אנו אומרים בזה מצהב"ע? מפני ששם כמובן, אין העבירה בעצם פעולת המצוה אלא רק באיזה מקרה של אופן קיום המצוה, כי עצם המצוה זהו רק האכילה ואם אכל ע"י הוצאה אז העבירה רק מקרה בעלמא761יש להעיר, כי לכאורה החילוק הוא גדול יותר ואינו תלוי רק בהבדל שבין עצם למקרה, אלא בחילוק שבין מצוה למכשירי מצוה, כי בעוד במצה גזולה קיים את המצוה יחד עם העבירה והמצוה מתקיימת במעשה העבירה, הרי שבהוציא מצה מרשות לרשות אין קיום המצוה בא עם העבירה ורק מכשירי המצוה, כלומר ההיכי תמצי לקיום המצוה היא שהיתה בעבירה, ואין זה רק חילוק על נקודת הזמן בהם נעשו המצוה והעבירה (שגם הוא חילוק בפני עצמו) אלא שהוא חילוק מהותי יותר בכל מצוה הבאה בעבירה, שלא נאמר אלא כשהמצוה מתקיימת על ידי איסור. ועיין ברעק"א (שם) שעמד בזה וכתב שראיית הירושלמי היא מבלע את המצה ברה"ר דאמרינן בליעתו זו הנחתו וקיום המצוה בא על ידי עבירה, עיי"ש שדן בסברת הירושלמי בזה.
וממה שדימה הירושלמי קורע בשבת למוציא מצה, מוכיח הגהמ"ח את יסודו זה שאין ההבדל בנקודת הזמן אלא בין עצם ומקרה, ואמנם ראה קרן אורה (מו"ק שם) דפשיטא ליה שרק במכשירין אמרינן מהב"ע ויותר מזה דרק במצוות שהם לריצוי אמרינן מהב"ע דנעשה סניגורו קטגור, וע"כ פירש דברי הירושלמי שמקשה על לעיל מיניה גבי שוחט חטאתו בשבת, עיי"ש בביאור דברי הירושלמי. והעיר מכח זה על ראשונים והפוסקים שלמדו שכוונת הירושלמי היא להקשות על קורע בשבת.
אולם היה מקום לומר חילוק אחר והוא החילוק שבין 'חפצא' ל'גברא' וכאשר משמע בהדגשת הגהמ"ח את דברי הירושלמי "תמן 'גופא' עבירה ברם הכא 'הוא' עבר עבירה", כלומר במצה גזולה החפצא של המצוה הינה - עבירה, משא"כ בקורע או במעביר בשבת אין על ה'חפצא' שם 'עבירה' אלא הגברא והפעולה הם שנעשים בעבירה ובכה"ג לא אמרינן מצוה 'הבאה' בעבירה. ועיין לקמן (אות יא) שהגהמ"ח מביא חבל מפרשים שסברו כן והק' על הירושלמי מכמה מקומות, ושלהבנתו לא קשיא כלל.
וזה לשון הבית יוסף (יו"ד סי' שמ), ובתוספת מילות ביאור בלבוש (שם) בביאור דברי הירושלמי "לא דמי, דהתם גוף המצוה שהיא המצה (בלבוש: אכילת המצה) היא עבירה שהיא גזולה (בלבוש נוסף: שהוא אוכל מצה שהיא גזולה ואינה שלו), אבל הכא גוף החלוק אינו עבירה (בלבוש נוסף: כלומר מעשה הקריעה בעלמא לבדה אינו המצוה אלא המצוה שיקרע חלוקו שהוא לבוש בו והחלוק אינו גזול), ואף על פי שהמעשה שהוא עושה בה הוא עבירה - לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה, כי היכי דהמוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אף על פי שעבר עבירה יוצא בה ידי חובתו בפסח, לפי שהיא עצמה אינה עבירה" (בלבוש נוסף: אלא נעשה בה מעשה עבירה, הכא נמי לא שנא), עכ"ל. הרי מהב"י והלבוש מבואר לנו דאדרבה, אילו לא היתה המצוה בחלוק אלא בפעולה גרידא היה נחשב כמצוה הבאה בעבירה אף שהוא רק 'מקרה' משום שאז הפעולה היתה נחשבת 'לחפצא דמצוה', נמצא שלדברי הלבוש החילוק הוא ב'מצוה' ואילו לדברי הגהמ"ח החילוק הוא ב'עבירה', ודו"ק.
וע"ע בברכי יוסף (שם) שהביא דהגדר בדברי הירושלמי הוא שעובד את ה' בגזל, וראה נמי חי' הגר"ש שקופ (יבמות סי' ב) שביאר הירושלמי דהחפצא שקיים בו המצוה הוא חפץ של עבירה ועל כן מבטל את המצוה משא"כ בקריעה שרק המעשה הוא נגד רצון ה', וראה בדומה לזה בחידושיו לב"ק (מהדו"ח סי' מה). אולם הגהמ"ח לא נחית שזה החילוק אלא שהחילוק הוא בין עצם ומקרה, וכפי שיתבאר. ועיין היטב לקמן (אות יח) ובמה שצויין שם..
וממה שדימה הירושלמי קורע בשבת למוציא מצה, מוכיח הגהמ"ח את יסודו זה שאין ההבדל בנקודת הזמן אלא בין עצם ומקרה, ואמנם ראה קרן אורה (מו"ק שם) דפשיטא ליה שרק במכשירין אמרינן מהב"ע ויותר מזה דרק במצוות שהם לריצוי אמרינן מהב"ע דנעשה סניגורו קטגור, וע"כ פירש דברי הירושלמי שמקשה על לעיל מיניה גבי שוחט חטאתו בשבת, עיי"ש בביאור דברי הירושלמי. והעיר מכח זה על ראשונים והפוסקים שלמדו שכוונת הירושלמי היא להקשות על קורע בשבת.
אולם היה מקום לומר חילוק אחר והוא החילוק שבין 'חפצא' ל'גברא' וכאשר משמע בהדגשת הגהמ"ח את דברי הירושלמי "תמן 'גופא' עבירה ברם הכא 'הוא' עבר עבירה", כלומר במצה גזולה החפצא של המצוה הינה - עבירה, משא"כ בקורע או במעביר בשבת אין על ה'חפצא' שם 'עבירה' אלא הגברא והפעולה הם שנעשים בעבירה ובכה"ג לא אמרינן מצוה 'הבאה' בעבירה. ועיין לקמן (אות יא) שהגהמ"ח מביא חבל מפרשים שסברו כן והק' על הירושלמי מכמה מקומות, ושלהבנתו לא קשיא כלל.
וזה לשון הבית יוסף (יו"ד סי' שמ), ובתוספת מילות ביאור בלבוש (שם) בביאור דברי הירושלמי "לא דמי, דהתם גוף המצוה שהיא המצה (בלבוש: אכילת המצה) היא עבירה שהיא גזולה (בלבוש נוסף: שהוא אוכל מצה שהיא גזולה ואינה שלו), אבל הכא גוף החלוק אינו עבירה (בלבוש נוסף: כלומר מעשה הקריעה בעלמא לבדה אינו המצוה אלא המצוה שיקרע חלוקו שהוא לבוש בו והחלוק אינו גזול), ואף על פי שהמעשה שהוא עושה בה הוא עבירה - לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה, כי היכי דהמוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אף על פי שעבר עבירה יוצא בה ידי חובתו בפסח, לפי שהיא עצמה אינה עבירה" (בלבוש נוסף: אלא נעשה בה מעשה עבירה, הכא נמי לא שנא), עכ"ל. הרי מהב"י והלבוש מבואר לנו דאדרבה, אילו לא היתה המצוה בחלוק אלא בפעולה גרידא היה נחשב כמצוה הבאה בעבירה אף שהוא רק 'מקרה' משום שאז הפעולה היתה נחשבת 'לחפצא דמצוה', נמצא שלדברי הלבוש החילוק הוא ב'מצוה' ואילו לדברי הגהמ"ח החילוק הוא ב'עבירה', ודו"ק.
וע"ע בברכי יוסף (שם) שהביא דהגדר בדברי הירושלמי הוא שעובד את ה' בגזל, וראה נמי חי' הגר"ש שקופ (יבמות סי' ב) שביאר הירושלמי דהחפצא שקיים בו המצוה הוא חפץ של עבירה ועל כן מבטל את המצוה משא"כ בקריעה שרק המעשה הוא נגד רצון ה', וראה בדומה לזה בחידושיו לב"ק (מהדו"ח סי' מה). אולם הגהמ"ח לא נחית שזה החילוק אלא שהחילוק הוא בין עצם ומקרה, וכפי שיתבאר. ועיין היטב לקמן (אות יח) ובמה שצויין שם..
2
ג׳ואם הירושלמי מביא זה לדוגמא על הקורע בשבת שג"כ יוצא ידי חובת קריעה, נראה שתופס, שגם בזה אין העבירה בעצם פעולת המצוה, כי עצם המצוה היא הקריעה כשהיא לעצמה, והזמן - מה שזה בזמן של שבת - זהו רק מקרה בעלמא, כי לא היום גורם אלא הפעולה גורמת762והוא כאשר ביאר הגהמ"ח שעיקר החילוק בין מצה גזולה למצה שהוציאה מרשות לרשות הוא החילוק שבין עצם ומקרה, ועל כן מבאר הגהמ"ח שכוונת הירושלמי היא להרחיב את החילוק, גם במקום בו העבירה והמצוה באים כאחד (הן מבחינת ציר הזמן והן מבחינת המהות של קיום המצוה על ידי איסור), וכדלקמיה.
ועיין מחנה אפרים (הל' שלוחין ושותפין סי' ט) שנראה שהבין ג"כ את חילוק הירושלמי באופן זה, עיי"ש בראובן שנשבע שלא לקדש את לאה ועשה שליח לשמעון לקדשה לו אי הוי שליח לדבר עבירה, וסיים זה לשונו: "דבנ"ד לא שייך לומר אין שליח לד"ע כיון דאין האשה גופה אסורה למקדש אלא איסורא הוא דרביע עליה שלא לקדשה מחמת שנשבע אבל הקידושין עצמן אינם עבירה, וכיוצא לזה מחלק בירושלמי בדין הקורע בשבת דיצא י"ח קריעה ואותיב ליה ממצה גזולה דהויא מצוה הבאה בעבירה ואינו יוצא בה, ומשני תמן גופא עבירה ברם הכא איהו הוא דקעבר", עכ"ל ודו"ק. וכן משמעות דברי המהריט"א (שם) שהחילוק הוא בין עצם למקרה, וכנ"ל. וע"ע תורת חסד (או"ח סי' לא); שו"ת בנין ציון (סי' מא); שערי יושר (שער ג פרק יט); חי' ר' ראובן (סוכה סי' ג); חי' שרידי אש (שם)..
ועיין מחנה אפרים (הל' שלוחין ושותפין סי' ט) שנראה שהבין ג"כ את חילוק הירושלמי באופן זה, עיי"ש בראובן שנשבע שלא לקדש את לאה ועשה שליח לשמעון לקדשה לו אי הוי שליח לדבר עבירה, וסיים זה לשונו: "דבנ"ד לא שייך לומר אין שליח לד"ע כיון דאין האשה גופה אסורה למקדש אלא איסורא הוא דרביע עליה שלא לקדשה מחמת שנשבע אבל הקידושין עצמן אינם עבירה, וכיוצא לזה מחלק בירושלמי בדין הקורע בשבת דיצא י"ח קריעה ואותיב ליה ממצה גזולה דהויא מצוה הבאה בעבירה ואינו יוצא בה, ומשני תמן גופא עבירה ברם הכא איהו הוא דקעבר", עכ"ל ודו"ק. וכן משמעות דברי המהריט"א (שם) שהחילוק הוא בין עצם למקרה, וכנ"ל. וע"ע תורת חסד (או"ח סי' לא); שו"ת בנין ציון (סי' מא); שערי יושר (שער ג פרק יט); חי' ר' ראובן (סוכה סי' ג); חי' שרידי אש (שם)..
3