המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה ו׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 6
א׳אכן, אם נניח כנ"ל, שאנו מביטים על הזמן שבו נעשתה הפעולה - וכמובן במקום שאין זמן מיוחד לפעולה - רק כעל מקרה בעלמא, א"כ הרי נופל כל ההבדל של הירושלמי בין טביחה ומכירה, - שהרי גם בטובח בשבת אינם נפגשים החיוב מיתה והחיוב ד' וה' בנקודה אחת. כי חיוב הד' וה' בא מצד עצם הטביחה ולא מצד הזמן של שבת, שזה היה רק מקרה בעלמא, בעוד שחיוב המיתה בא רק מצד יום השבת. ואע"פ שחיוב מיתה בא ג"כ מצירוף היום - שבת - והפעולה - הטביחה, - הלא אותו הדבר ג"כ בקריעה בשבת, שגם שם ס"ס העבירה באה לא מתוך היום לבד אלא גם מתוך הפעולה, הקריעה, שזו היא המצוה, אלא מתוך שרק לענין המצוה של קריעה נחשב היום, שבת, רק למקרה בעלמא, מפני שאין המצוה תלויה כלל ביום מיוחד בעוד שלענין העבירה של שבת, הנה היום נחשב לעצם העבירה, וא"כ שוב הדרא קושיא לדוכתא, שאותו הדבר הוא ג"כ בטבח בשבת?
1
ב׳אכן, נראה שההבדל הוא בזה, שהמושג קלב"מ הוא לאו דוקא כששניהם, גם החיוב מיתה וגם החיוב ממון, באים בפעולה אחת, אלא אף כשבאים בשתי פעולות, אך במקום שהחיוב מיתה לא יוכל לבוא בלי אחת משתי הפעולות הללו ג"כ אמרינן קלב"מ. והציור הזה אנו מוצאים ב"זרק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו - פטור, שעקירה צורך הנחה היא" (כתובות לא, א), אע"פ שבודאי באופן שכזה אין שני החיובים של המיתה והממון מרוכזים בנקודה אחת ואף לא בזמן אחד, כי החיוב מיתה בא בשעת ההנחה והחיוב ממון בשעת קריעת השיראין, אלא מכיון שיש ס"ס נקודה אחת המשותפת לשניהם, שזו היא העקירה, שבלעדיה אי אפשר גם לחיוב מיתה וגם לחיוב ממון, אמרינן קלב"מ763ראה שו"ת אחיעזר (אה"ע סי' יח) שביאר נמי שאין צריכים רגע משותף של חיוב כדי לפטור בקלב"מ אלא די במה שתחילת המעשה של חיוב בא בחיוב מיתה ואי אפשר בלעדיו, וכתב שלפי"ז ה"ה להיפך, באם קדם החיוב מיתה לחיוב הממון אלא שא"א לחיוב הממון בלי מיתה ה"נ דפטור, ומטעם זה יש קלב"מ בקנס אף דחיוב מיתה הוא בהעראה (למ"ד נשיקה) והקנס הוא רק בגמר ביאה, עיי"ש.
ובעיקר הדבר גבי עקירה צורך הנחה, ידועים דברי הגר"ח שהובאו באבן האזל (הל' גניבה פ"ג ה"ב, וכן נדפס בחי' הגר"ח על הש"ס כתובות לא, א), דדוקא במעביר ד' אמות הוא דאמרינן כן משום שכל הד' אמות הם סיבה לחיוב ונמצא שסיבת החיוב הינה באמת באותו הרגע אלא שבעינן לזה תנאי דעקירה והנחה, משא"כ בהוצאה מרשות לרשות אף דא"א להנחה בלי עקירה מ"מ אין רגע משותף למעשה העבירה. ולפי"ז אזדו לה דברי האחיעזר. ומכל מקום סברתו של הגהמ"ח שייכת גם לדברי הגר"ח, משום שעיקר הנקודה כאן היא הבחינה האם שני הדברים שם אחד להם ומכריחים אחד את השני.. וה"נ בטבח בשבת, אע"פ שהחיוב ממון בא מצד הטביחה כשהיא לעצמה, שהזמן - השבת - משמש בה רק מקרה בעלמא, וחיוב מיתה בא בעיקר מתוך השבת, בכ"ז, כיון שס"ס פעולת הטביחה מהוה גם את שני החיובים הללו ואי אפשר שיתהוה אף אחד מהחיובים הללו מצד אותם השמות - שם של חיוב טביחה בגנב ושם של חיוב מלאכת טביחה בשבת בלי הטביחה - שפיר שייך לומר קלב"מ. אבל למשל "בעקוץ תאנה מתאינתי ותקני לי גניבותייך", שם החיוב מיתה אינו תלוי כלל בהמכירה שהיא הביאה לחיוב ממון, כי החיוב מיתה בא מצד התלישה, ואפילו אם נבטל את המכירה, ס"ס התלישה קיימת, ולא כמו כזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו, שאם נבטל את העקירה המביאה לידי חיוב הממון אין כאן גם חיוב המיתה. בקצור, כאן אפשר להמכירה, המביאה לחיוב מיתה, בלי אותה הפעולה שגורמת לחיוב מיתה, כי אפשר למכור בשבת בלי שתהיה בזה משום מלאכה ואפשר לחיוב מיתה משום מלאכת תלישה בשבת בלי שיצא מזה ענין של מכירה764יש לעיין בסברת הגהמ"ח, כי לגבי טביחה הגדיר הגהמ"ח ששני הצדדים תלויים זה בזה וטביחה כוללת גם חילול שבת וגם חיוב דו"ה, ואילו לגבי הפטור כתב ששני הצדדים אינם תלוים זב"ז, אפשר לתלישה (שהוא חילול השבת) בלי מכירה ואפשר למכירה בלי תלישה, ועיין עוד לקמן גבי מהב"ע ובהערות לקמן (אות ז) לענין עקוץ תאנה., ורק במקרה נזדמנו שני הדברים יחד - בזה אין הדין של קלב"מ765והיינו בדוגמת מה שכתבו האחרונים, ראה: מהרי"ט (סי' סט); נתיה"מ (רח סק"ב); רעק"א (שם); שו"ת חת"ס (יו"ד סי' ו), ואחרונים רבים נוספים לענין אי עביד לא מהני דהיכא שאם לא יהני לא יתוקן האיסור לא אמרינן אעל"מ, אלא שאין כוונת הגהמ"ח שהדבר תלוי בתיקון בעצם אלא שבאפשרות לתיקון נמדד אם הוא 'עצם' או 'מקרה', וגם בגדרי אי עביד לא מהני יש לדון כן שאין הדבר תלוי בתיקון אלא בעצם ומקרה, וראה מה שכתב הגהמ"ח בענין זה (מדה יד אות כד) ובהערות שם, ואכמ"ל.
וע"כ אף אם נימא דבהעדר המכירה יתוקן האיסור (ועיין בנתיה"מ שם ואכמ"ל), מ"מ לא דמי מכירה גם כשהיא כרוכה בחילול שבת כגון בעקוץ תאנה מתאנתי שהפעולה שבה בודאי אינה 'עצם' העבירה אלא הפועל יוצא שבה מה שעבר החפץ מרשות לרשות, משא"כ טביחה, ודו"ק..
ובעיקר הדבר גבי עקירה צורך הנחה, ידועים דברי הגר"ח שהובאו באבן האזל (הל' גניבה פ"ג ה"ב, וכן נדפס בחי' הגר"ח על הש"ס כתובות לא, א), דדוקא במעביר ד' אמות הוא דאמרינן כן משום שכל הד' אמות הם סיבה לחיוב ונמצא שסיבת החיוב הינה באמת באותו הרגע אלא שבעינן לזה תנאי דעקירה והנחה, משא"כ בהוצאה מרשות לרשות אף דא"א להנחה בלי עקירה מ"מ אין רגע משותף למעשה העבירה. ולפי"ז אזדו לה דברי האחיעזר. ומכל מקום סברתו של הגהמ"ח שייכת גם לדברי הגר"ח, משום שעיקר הנקודה כאן היא הבחינה האם שני הדברים שם אחד להם ומכריחים אחד את השני.. וה"נ בטבח בשבת, אע"פ שהחיוב ממון בא מצד הטביחה כשהיא לעצמה, שהזמן - השבת - משמש בה רק מקרה בעלמא, וחיוב מיתה בא בעיקר מתוך השבת, בכ"ז, כיון שס"ס פעולת הטביחה מהוה גם את שני החיובים הללו ואי אפשר שיתהוה אף אחד מהחיובים הללו מצד אותם השמות - שם של חיוב טביחה בגנב ושם של חיוב מלאכת טביחה בשבת בלי הטביחה - שפיר שייך לומר קלב"מ. אבל למשל "בעקוץ תאנה מתאינתי ותקני לי גניבותייך", שם החיוב מיתה אינו תלוי כלל בהמכירה שהיא הביאה לחיוב ממון, כי החיוב מיתה בא מצד התלישה, ואפילו אם נבטל את המכירה, ס"ס התלישה קיימת, ולא כמו כזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו, שאם נבטל את העקירה המביאה לידי חיוב הממון אין כאן גם חיוב המיתה. בקצור, כאן אפשר להמכירה, המביאה לחיוב מיתה, בלי אותה הפעולה שגורמת לחיוב מיתה, כי אפשר למכור בשבת בלי שתהיה בזה משום מלאכה ואפשר לחיוב מיתה משום מלאכת תלישה בשבת בלי שיצא מזה ענין של מכירה764יש לעיין בסברת הגהמ"ח, כי לגבי טביחה הגדיר הגהמ"ח ששני הצדדים תלויים זה בזה וטביחה כוללת גם חילול שבת וגם חיוב דו"ה, ואילו לגבי הפטור כתב ששני הצדדים אינם תלוים זב"ז, אפשר לתלישה (שהוא חילול השבת) בלי מכירה ואפשר למכירה בלי תלישה, ועיין עוד לקמן גבי מהב"ע ובהערות לקמן (אות ז) לענין עקוץ תאנה., ורק במקרה נזדמנו שני הדברים יחד - בזה אין הדין של קלב"מ765והיינו בדוגמת מה שכתבו האחרונים, ראה: מהרי"ט (סי' סט); נתיה"מ (רח סק"ב); רעק"א (שם); שו"ת חת"ס (יו"ד סי' ו), ואחרונים רבים נוספים לענין אי עביד לא מהני דהיכא שאם לא יהני לא יתוקן האיסור לא אמרינן אעל"מ, אלא שאין כוונת הגהמ"ח שהדבר תלוי בתיקון בעצם אלא שבאפשרות לתיקון נמדד אם הוא 'עצם' או 'מקרה', וגם בגדרי אי עביד לא מהני יש לדון כן שאין הדבר תלוי בתיקון אלא בעצם ומקרה, וראה מה שכתב הגהמ"ח בענין זה (מדה יד אות כד) ובהערות שם, ואכמ"ל.
וע"כ אף אם נימא דבהעדר המכירה יתוקן האיסור (ועיין בנתיה"מ שם ואכמ"ל), מ"מ לא דמי מכירה גם כשהיא כרוכה בחילול שבת כגון בעקוץ תאנה מתאנתי שהפעולה שבה בודאי אינה 'עצם' העבירה אלא הפועל יוצא שבה מה שעבר החפץ מרשות לרשות, משא"כ טביחה, ודו"ק..
2
ג׳אכן, לענין מצהב"ע נראה שהירושלמי סובר שזהו דוקא במקום שגם המצוה וגם העבירה הן בנקודה אחת, והמצוה באה מתוך עצם העבירה, כמו למשל במצה גזולה, שהמצוה היא באכילה והעבירה היא באכילה, שאסור לאכול דבר של חברו מטעם גזל, ולא כן בקורע בשבת, שהמצוה היא בעצם הקריעה והעבירה אינה בעצם הקריעה אלא בהמקרה של זמן הקריעה, שהוא שבת, ויש בזה משום חלול שבת, אע"פ שכמובן גם החלול שבת שבזה בא רק מתוך הקריעה, אבל ס"ס אין העבירה בהקריעה כשהיא לעצמה אלא בחלול השבת שיש בזה766ביאור כוונת הגהמ"ח, כי לפי מה שחילק לעיל א"כ לענין מצוה הבאה בעבירה בכל מקרה אין כאן ענין אחד, כי אפשר לאכילת מצה בלי עבירת גזל וגם אפשר לגזל בלי קיום מצוה ואפ"ה אמרינן ביה מצוה הבאה בעבירה, וע"כ שאין אנו דנים מצה בעלמא אלא מצה זו דוקא ואדם זה דוקא, ומצה זו אי אפשר לקיים בה מצוה בלי גזל וא"כ גם גבי קריעה נימא שבנקודת זמן זו א"א לקיים מצות קריעה בלי חילול שבת (כמו למשל גבי טביחה). וע"כ הוצרך הגהמ"ח להוסיף שלגבי מהב"ע בעינן תנאי נוסף כדי שיהיו בנקודה אחת ולהיחשב 'עצם'. גם כאן כאמור יש לדון כדלעיל אם בעינן את ב' הצדדים לחיובא או להיפך את ב' הצדדים לפטורא, ולכאורה אכילת מצה מסויימת זו מכריחה רק את הצד של גזל אבל לא את הצד של קיום מצוה ומוכח דלסברת הגהמ"ח סגי כשצד אחד מוכרח, וראה לקמן (אות ז ובהערות)..
3
ד׳ונמצא שבאמת מה שהביא הירושלמי ראיה לזה מהמשל כשהוציא מצה מרה"י לרה"ר, אין כל כך ראיה, כי אפשר לחלק בין המשל והנמשל כחילוקנו הנ"ל, אך הירושלמי מביא את זה רק לדוגמא767ואולם לפי מה שהובא לעיל משו"ת רעק"א דמיירי גם כשבשעת אכילתו הוציא מרשות לרשות אתי שפיר דמיון הירושלמי, כיון שעכ"פ אין המצוה והעבירה ב'נקודה אחת'..
4