המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה מ״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 43
א׳כי הנה יש לחקור בעצם מהותה של ירושה, כלומר: ביחס המוריש ליורש, אם זהו בבחינת סבה ומסובב או בבחינת יסוד ובנין - לפי הגדרתנו הידועה במדה הנ"ל989כוונתו למש"כ במדה ח (אות א-ג), לבאר את החילוק בין שלשת המידות 'סיבה ומסובב' (הנדון במדות א-ו ובהמשך שם), 'יסוד ובנין' (הנדון במדה ז), 'עצם והסתעפות' (הנדון במדה ח). וראה במדה ז (אות א) שם צויין לדברי לשון המורה נבוכים (חלק א פרק סט), ודע כי קצת בעלי העיון מאלה המדברים הגיע בהם הסכלות וההתגברות עד שאמרו, שאילו היה אפשר העדר הבורא לא התחייב העדר זה הדבר אשר המציאו הבורא, ר"ל העולם, שלא יתחייב שיפסד הפעול כשיעדר הפועל אחרי אשר פעלו. ואשר זכרוהו הוא אמת אילו היה פועל לבד ולא היה לדבר ההוא הפעול צורך אליו בהמשך עמידתו, כמו שלא יפסד האוצר במות הנגר מפני שלא היה מתמיד לו עמידתו, אמנם בהיותו יתעלה צורת העולם גם כן כמו שביארנו, והוא ימשכהו העמידה וההתמדה תמיד, מן השקר שיאבד הממשיך והמקיים וישאר הנמשך והמקויים, אשר אין עמידה וקיום לו אלא במה שיקבל ממנו מן העמידה והקיום וכו'. עכ"ל.. כי הנה בודאי יחס המוכר להקונה הוא בבחינת סבה ומסובב, המוכר ע"י הקנאתו להקונה משמש בתור סבה שהדבר יועתק לרשותו של זה האחרון, וכמו כל סבה ומסובב מתקיים המסובב גם לאחר שכבר עבר מעשה הסבה מן העולם, ולא נגיד תמיד שה"שלו" של הקונה קיים על יסוד מעשה הקנין, אלא מפני שכבר יש לו קנין עצמי בזה. והספק הוא, אם גם בירושה יש אותה המהות. ואע"פ שבודאי משמש המוריש בתור סבה שהדבר יהיה של היורש, אבל מכיון שכבר חלה הירושה כבר הדבר הוא שלו, של היורש מצד קנין עצמי; או שיש הבדל מהותי בין ירושה ובין מכירה ומתנה, שאם באלה האחרונים כנ"ל אנו מביטים רק בתור סבה כנ"ל, הנה בירושה המוריש הוא המשמש בתור יסוד ולא רק בשעת נפילת הירושה בא הדבר לרשותו מצד המוריש, אלא ג"כ תמיד בהחזקת הבעלות של היורש יש היסוד של בעלות המוריש990נפק"מ בזה לענין 'ירושת עובר', וראה מה שצויין בהרחבה לעיל (מדה טו אות נח ואות סג), ועיין שם ובהערות דעת הגהמ"ח בגדר 'ירושה' ובחילוק שבין ירושה לשאר זכיות..
1
ב׳ונפקא מינה ג"כ ביורש אחרי יורש, מראובן עד היום, אם כמו שלא נגיד בלקוחות, שהלוקח האחרון שקנה עכשיו הוא ממלא מקומו של המוכר הראשון לפני שנות דור ודור, אלא לכל לוקח היה בזה קנין עצמי, והלוקח האחרון בא רק מכח המוכר האחרון; וג"כ רק בתור סבה ולא בתור יסוד כנ"ל, וה"נ בירושה. או שאנו מביטים גם על זה שיורש עכשיו בתור ממלא מקומו של ראובן הראשון ומיסוד זה באה לו הבעלות991להבנת הענין בקטע זה, הוחלפו כמה מילים ונשתנה הסדר מכפי שהדברים במקור..
2
ג׳והנה מהא דאמרינן בב"ב (קנט, א) "בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות - וכו' - מצי אומר מכח אבוה דאבא קאתינא, תדע, דכתיב: תחת אבותיך יהיו בניך", משמע כהצד השני, שמהות הירושה היא מהות של יסוד ובנין, דודאי במכירה ובמתנה אין ציור שכזה ואי אפשר שיהיה כזה, והלוקח אינו יכול להגיד שהוא בא לא מכח המוכר שלו אלא מכח המוכר הקודם שמכר להמוכר הנ"ל, מפני שבכל מוכר ולוקח הנה תיכף אחרי הקניה כבר אין שום יחס וקשר בין המוכר ובין הלוקח, ולא כן בירושה כנ"ל992ראה בהערה הבאה מח' הראשונים אם דין זה נאמר בכל יורשים או רק בבנים. והנה סברת הגהמ"ח מוכרחת לכאורה למי שמחלק בין בנים לשאר יורשים, וכמובא בהערה הבאה. אמנם להסוברים שבכל יורשים אמרינן כן, נהי שגם בזה יש לפרש כהגהמ"ח שהוא בגדר יסוד ובנין, אכן רבים מהאחרונים מפרשים שגדר ירושת מוריש הוא דחוץ ממה שיורש את הנכסים הוא יורש נמי את 'כח הירושה', מה שלא שייך כמובן בקונה ומוכר, ראה: אמרי משה (סי' לח אות ב); מקדש דוד (בבא בתרא סי' כז); קובץ שיעורים (ב"ב אות שנ, וראה אות שלג); חזון איש (ב"ק סי' טו סק"א). וציינו גם ללשון הרס"ג בספר הירושות "ויורש גם כן זכות מורישו"..
3
ד׳אכן, התרה"ד, כידוע993דדין זה דמוציא מיד הלקוחות נאמר דוקא בבן ולא בשאר יורשים. ובעיקר הדבר נחלקו בזה הראשונים, ראה: רמ"ה ורבינו יונה (ב"ב שם), ושיטות הראשונים השונות הובאו באריכות בא"ת (ערך ירושה טור קסג והלאה)., מחלק ואומר, שזהו דוקא בירושת הבן ולא בשאר יורשים. ונראה שהוא מבדיל במהות הירושה של בן היורש את אביו לבין מהות הירושה של שאר הקרובים, שירושת הבן מהותה היא שהבן עומד במקומו של האב ובן אחרי בן אפילו עד סוף כל הדורות, ופירוש הדבר שזה האחרון עומד במקומו של הראשון. ולא כן בשאר היורשים, שאין בזה כבר הגדר של ממלא מקומו של המוריש אלא מצד שהוא קונה את הדבר ע"י הירושה, כמו שקונים את הדבר ע"י מקח וממכר.
4
ה׳ויש ג"כ יסוד לחילוק הזה, שהרי אנו מוצאים שבכלל יש דינים מיוחדים לירושת הבן מה שאין כן בשאר היורשים, למשל, רק הבן יורש את העבד עברי ולא הבת; וכן רק הבן מגלח על נזירות אביו994כן דימה באור שמח (הל' נחלות פ"ב ה"א) ודימה העניינים להדדי. אמנם עיין קידושין (יז, א) דהק' הש"ס אהא דעבד עברי עובד את הבן ולא את האח (והאו"ש ציין להלכה זו) "ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה", ובספר שעות דרבנן (דף נד, א) הביאו המנחה חריבה (להגר"פ עפשטיין, סוטה כג, א) הקשה מאי טעמא לא מנה נמי שקם תחת אביו לנזירות בנו. וע"ע באור שמח (שם) שהוכיח מהא דיש ירושת פי שנים במעות נזיר דיש נמי פי שנים בבכור, ובחזון יחזקאל (פ"ג ה"ט) דחה דבריו, דאפשר דדוקא בעבד עברי הוא דעובד את הבן דהתם אין דינו מחמת ירושה אלא משום ש'קם תחת אביו', ובסגנון אחר כתב גם בזכרון שמואל (סי' פא) לדחות דמעות נזיר הוא מתורת ירושה משא"כ דינא דעובד את הבן. (ובלא"ה כבר דנו האחרונים אם בדינא דפי שנים נמי אמרינן דקם תחת אביו ואכמ"ל). עכ"פ נמצינו למדים שאף שישנם כמה דברים שהבן בלבד עומד תחת אביו, מכל מקום חלוקים הדינים זה מזה ולאו בחדא ענינא הם באים..
5
ו׳וע"י זה יש לנו חומר לישב את הקושיא העתיקה של הראשונים995רמב"ן וש"ר בבא בתרא קז, א., שמקשים, שמצד אחד הנה הלכה פסוקה היא שאין ברירה ו"האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל"996רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"א ה"כ., ומצד שני פסקו במחלוקת רב ושמואל בב"ק (ט, א) ובב"ב (קז, א) ב"אחים שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם" ש"רב אומר בטלה מחלוקת" מפני ש"קסבר - האחים שחלקו יורשים הוי, ושמואל אומר - ויתר, קסבר האחים שחלקו לקוחות הם" - ופסק כרב ולא כשמואל (עי' רמב"ם פ"י מהלכות נחלות הלכה א)997ראה מה שכתב הגהמ"ח בישוב קושיא זו במדת 'החיוב והשלילה' (לעיל מדה יב אות ל), ומה שצויין שם בהערות מדברי האחרונים בענין זה.?
6
ז׳אכן, באמת כשאנו מתבוננים בדבר נראה, כי אין לזה שייכות כלל עם המחלוקת של יש ברירה או אין ברירה ועם המחלוקת בכ"מ באחים שחלקו - אם יורשים הם או לקוחות הם. דהא בכ"מ מי שסובר אחים שחלקו יורשים הם, הרי הוא מוסיף בבירור הדבר על זה שסובר שרק לקוחות הם. דאילו לזה, הנה בירור הבעלות על חלקו של כל אחד מתחיל רק משעת החלוקה, בעוד שמי שסובר יורשים הם, הנה בירור הבעלות בא תיכף משעת המיתה של אביהם, וכאן בהלכה של "בטלה מחלוקת" מונח היסוד שגם עכשיו אחרי החלוקה עדיין בירור החלקים תלוי ועומד, כי אם הדבר מבורר למפרע כשזה ירש לכתחילה חלק זה וזה ירש את החלק השני, בודאי שהיינו צריכים להגיד ויתר כשבא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם; ומה גם לפי דברי התוס' שם בב"ב (קז א ד"ה ובא), שמיירי כשעשאו אביו אפותיקי. ועוד יותר, כשאחד לקח קרקע ואחד לקח כספים, כמבואר שם ברמב"ם, שאם אנו אומרים ברירה והוברר הדבר שאחד ירש קרקע והשני ירש כספים ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי, איזו טענה יש לו לאח שנטל כספים והוברר הדבר למפרע שהוא ירש דבר שאין לו לבע"ח שיעבוד עליו?
7
ח׳ברם הדבר, ששניהם, גם רב וגם שמואל סוברים כאן שאין ברירה, ובכן - למפרע בודאי שהדבר לא נתברר, אלא שהמחלוקת היא אם הדבר - החלוקה - מבורר גם עכשיו, אחרי שקרה המקרה ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם.
8
ט׳והמחלוקת היא באמת בחקירתנו זו הנ"ל, אם הירושה היא במדת סבה ומסובב או במדת יסוד ובנין, דהנה בודאי אם ימכור אחד שדותיו לאיזה לקוחות ובא בע"ח ויטרוף מאחד מהם, שבודאי לא יכול זה לבוא בטענה להלקוחות האחרונים, מפני שכאמור, יחס הקונה להמוכר הוא רק בשעת המכירה, אבל אח"כ אין להם זה אל זה שום קשר וזיקה; ומכש"כ שאין קשר בין לוקח ללוקח, ולכ"א ואחד יש לו קנין עצמי בזה. אכן, בירושה אם אנו נסבור שג"כ משמש המוריש רק בתור סבה, הנה יש לנו ג"כ אותו הציור של לקוחות, וזהו שאומר לקוחות הן, וכל אחד מהיורשים כמו שקונה את השדה, שלאחר הקנין כבר הופסק הקשר בינו ובין המוריש ובינו ובין שאר היורשים, ובשביל כך "ויתר". אבל רב סובר כהצד השני, שהמוריש משמש כאן בתור יסוד, ומה שהבעלות של הירושה נמשכת, מפני שזה היורש הוא במקומו של המוריש, ובכן אי אפשר שיהיה להיורש יותר מן המוריש לא רק בשעת התהוותה של הירושה אך גם בהמשכת הירושה, כלומר: גם אחרי החלוקה, וכשבא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן עלינו לצייר שזה הוה כאילו נטל את זה לפני החלוקה, ומובן שאז היה מקבל כל אחד חלק יותר קטן וע"כ גם עכשיו "בטלה מחלוקת"998ובאבי עזרי (הל' ביכורים פי"א ה"כ) ציין לדברי הרא"ש בזה בשתי מקומות, זה לשון האבי עזרי: ואף שבעלמא הלכה כשמואל בדיני וגם הרי הדין הוא שאין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הן, מכל מקום כאן הלכה דבטלה מחלוקת. ועיין בהרא"ש בבבא קמא (פ"ק סי' ו) שכתב דהכא סברא מוחלטת היא דיתמי כרעי דאבוהון לפרוע חוב אביהן בשוה, עיין שם, וכיוצא בזה כתב הרא"ש (פ"ק דב"מ סי' לט) דבע"ח גובה השבח מה שהשביחו היתומים אף שאין להם על מי לחזור ולא דמי למקבל מתנה שאין מוטל עליו לפרוע חובת הנותן, אבל יורש כרעיה דאבוה לפרוע חובת אביו, יעו"ש, הרי מפורש שעל ידי שירשו הנכסים ונשתעבדו שוב מוטל על היורשין גם החיוב לפרוע החוב, וזהו הטעם מה שמלוה על פה גובה מן היורשין ואפילו אם שני יורשים ירשו וחלקו, והלא אחין שחלקו לקוחות הם ואין מלוה ע"פ גובה מהלקוחות וכו' והוא גם כן מהאי טעמא דיתמי כרעא דאבוהון לפרוע חובת אביהן ומוטל עליהם לא רק השעבוד, וע"כ החיוב לא פקע במה שמכרו זה לזה, ועדיין חייבים וגובה הבע"ח מהם, וזה רק לפי מה דאיפסיק והלכתא בטלה מחלוקת, אבל לשמואל דאמר ויתר, לית ליה סברא זו וגובה רק מדין שעבוד, וע"כ אחין שחלקו לקוחות הן ואין בע"ח גובה מהם מלוה ע"פ לאחר חלוקה, עכ"ל האבי עזרי. והנה מדבריו נראה שפירש הטעם דנשאר על היתומים חובת הגוף דאביהן וע"כ לא מהני מה שהם לקוחות, וראה בהמשך ובהערה הבאה.
אמנם לפמש"כ הגהמ"ח כאן בלא"ה אתי שפיר, שאין הכוונה שליתומים יש חובת הגוף, אלא שאנו דנים את החובות כאילו נפרעו עוד קודם לחלוקה, וכלשונו של הגהמ"ח בספרו עזר אל עמי 'דרכה של אומה' (הרס"ג והרמב"ם), שבין ירושה למקח וממכר יש לא רק הבדל בזה שבירושה לא דרוש למעשה הקנין, אלא שזוהי לגמרי מהות אחרת שכאן זה בא מצד "תחת אבותיך יהיו בניך" והבן עומד במקומו של המוריש וממילא יש לו להבן רק מה שהיה לו לאב אם היה חי, וכמו שאם האב היה חי היה בעל החוב לוקח ממנו חלק, ממילא לא צריכים לחשוב את הירושה רק בניכוי חלק של החוב, ובשביל כך 'בטלה מחלוקת'. ואפשר דזה גופא כוונת האבי עזרי. ועיי"ש בספרו הנ"ל שכתב לבאר בזה סברת הרס"ג בספר הירושות דגם בנשתנה שיעור הנכסים בין שעת מיתה לשעת העמדה בדין אם הם נכסים מרובין או מועטין, בכל אופן עדיפי הבנים בזה (והראשונים פליגי בדין זה), והיינו כנ"ל, עיין שם בדברי הגהמ"ח, ודו"ק..
אמנם לפמש"כ הגהמ"ח כאן בלא"ה אתי שפיר, שאין הכוונה שליתומים יש חובת הגוף, אלא שאנו דנים את החובות כאילו נפרעו עוד קודם לחלוקה, וכלשונו של הגהמ"ח בספרו עזר אל עמי 'דרכה של אומה' (הרס"ג והרמב"ם), שבין ירושה למקח וממכר יש לא רק הבדל בזה שבירושה לא דרוש למעשה הקנין, אלא שזוהי לגמרי מהות אחרת שכאן זה בא מצד "תחת אבותיך יהיו בניך" והבן עומד במקומו של המוריש וממילא יש לו להבן רק מה שהיה לו לאב אם היה חי, וכמו שאם האב היה חי היה בעל החוב לוקח ממנו חלק, ממילא לא צריכים לחשוב את הירושה רק בניכוי חלק של החוב, ובשביל כך 'בטלה מחלוקת'. ואפשר דזה גופא כוונת האבי עזרי. ועיי"ש בספרו הנ"ל שכתב לבאר בזה סברת הרס"ג בספר הירושות דגם בנשתנה שיעור הנכסים בין שעת מיתה לשעת העמדה בדין אם הם נכסים מרובין או מועטין, בכל אופן עדיפי הבנים בזה (והראשונים פליגי בדין זה), והיינו כנ"ל, עיין שם בדברי הגהמ"ח, ודו"ק..
9