המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה מ״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 47

א׳ועל יסוד זה שהנחנו¹⁰¹¹לעיל (אות מג). ובספר משנת הרב רמ"א עמיאל (להג"ר כתריאל טכורש, עמ' לא) כתב שבזאת כרך הגהמ"ח את ספרו מרישא לגמירא: "להראות שכל הבנין הנפלא אחד הוא, ומשולב מראשיתו ועד לסופו", וראה בסקירתו של הגרש"י זוין 'ספרים וסופרים', ומש"כ הגהמ"ח עצמו (בהקדמה לחלק שלישי)., דשאני ירושה ממקח וממכר ומתנה, בעוד שבהאחרונים המכירה והמתנה משמשות בתור סבה ומסובב, הנה בראשונה, בירושה, יש בזה משום יסוד ובנין כנ"ל, לא תהא סתירה על שיטת הרא"ה בגיטין (פג, ב), דכשנותן מתנה לזמן ידוע שבתוך הזמן יהא גם הגוף והפירות של המקבל, שאמרינן כיון דפסקה פסקה, מהא ששכ"מ יכול לצוות לא רק על זה שבגמר מיתה יהיו הנכסים לפלוני אלא יכול גם לצוות על אחרי זמן ידוע, כמבואר בנמ"י וברמב"ן בב"ב (פ"ט¹⁰¹²כוונת הגהמ"ח לסוף פרק שמיני (קלז, ב) עיין ברמב"ן שם ובנמוקי יוסף (נח, א מדה"ר), ועיין נמי ברמב"ן בפרק תשיעי (קמט, א) ולעיל מיניה (קכט, ב). וראה להלן (אות נב).), ואין אנו אומרים ג"כ, מכיון שעד הזמן ההוא נעשים הנכסים לקנינם של היורשים, ובירושה בודאי לא שייך להגיד שזה רק על פירות ולא על הגוף, ומדוע ג"כ לא נגיד בזה - כיון דפסקה פסקה?¹⁰¹³והיינו דאף שאם נתן בלשון או בכוונת ירושה, אין לשני כלום משום טענה זו גופא דירושה אין לה הפסק וכיון שעשאה כירושה של תורה קנה הראשון לגמרי. מכל מקום עיין ברמב"ן (בדף קכט, ב) לדון באמר בפירוש שיהיה לשני, שגם אם הראשון ראוי ליורשו הירושה פוסקת ועוברת, ועיי"ש ברמב"ן ובנימוק"י טעמא דמילתא. ועיין עוד חי' הגר"ש שקופ בבא בתרא (סי' ל, מהדו"ח סי' לה) ומערכת הקנינים (פרק ז-ח); קובץ הערות (סי' נו סק"ט).

ב׳אכן, לפ"ז ניחא, שהגדר כיון דפסקה פסקה שייך רק במתנה, שאחרי שכבר חלתה המתנה הופסק לגמרי הקשר שבין הנותן ובין המקבל והדבר שייך להמקבל מצד קנין עצמי ולא מצד מעשה הקנין של המתנה. ולא כן בירושה, שתמיד יש בזה היסוד של הירושה, ומצד המוריש באה לו הבעלות - ולא שייך להגיד בזה כיון דפסקה פסקה.

ג׳וכמו שתירצנו בספרנו דרכי משה דרך הקודש¹⁰¹⁴פרק ח. וראה גם כן לעיל במדת 'החיוב והשלילה' (מדה יב אות סח) ומדת 'זמן' (מדה טז אות טו והלאה). את קושית הא"מ (בסי' כח ס"ק נו), שמקשה על הרא"ה הנ"ל מגמ' נדרים (כח, ב) שכל הטעם הוא מצד דקדושה לא פקעה בכדי, ולפ"ד ל"ל הטעם הזה תיפוק לן מצד כיון דפסקה פסקה. ואמרנו שם, דשאני הקדש שעדיין יש היחס של הבעלים ולא הופסק לגמרי, דבקדשי מזבח קני ליה, להבעלים, לכפרה, כמבואר בחולין (מא, א)¹⁰¹⁵ראה בספרו שם, שלכאורה היה מקום לתלות זאת במחלוקת הראשונים, אלא שכפי שהוכיח שם בהכרח כו"ע ס"ל שנשארה לו בעלות מסויימת לענין הקרבן (כמו דין בעלים מפגלים או דין דעת בעלים), וכן לשון הגמ' בב"ק (עו, א) מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. וזה סגי כי היכי דלא נימא כיון דפסקה פסקה, משום שההפסק הנדרש צריך להיות הפסק מוחלט.; ובקדשי בדק הבית עדיין ג"כ נשארה זכות הבעלות שרק הם יכולים לחלל הקדש שוה מנה על פרוטה, כמבואר בתוס' מנחות (עא ב ד"ה ומתירין) ובכ"מ, אבל אין הזכות הזו לאחרים, וממילא לא שייך להשתמש בזה בהכלל של כיון דפסקה פסקה, וה"נ ג"כ לא שייך בירושה הכלל הנ"ל¹⁰¹⁶בספרו הנ"ל האריך הגהמ"ח בזה, ויש לציין גם לדבריו לעיל (מדה יב שם)..