המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה מ״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 49
א׳ונראה לי עוד לחדש, דכל המושג בעלות בעבד איננה רק בעלות בפועל ולא בעצם, דס"ס העבד איננו כממונו ממש, דבכלל לא שייך על אדם מושג ממון ממש. וע"כ, אם הרג את העבד חייב מיתה ולא כבכ"מ בממון שיכול לעשות בזה מה שירצה. ואם הורג העבד על ידי שורו של חברו, מחוייב שלושים של עבד וזהו רק קנס ולא השווי הממוני. וגם הדין שהעבד יוצא לחירות בשן ועין מראה ג"כ שאין להאדון בעלות החלטית. וע"כ אנו צריכים לפסוק מיוחד שיש ירושה בעבד, הפסוק "והתנחלתם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו", שלכאורה מיותר הוא הפסוק אחרי שאנו יודעים שיש בכל דבר ירושה, אם לא כנ"ל, וג"כ ההדגשה בזה היא "לעולם בהם תעבודו", שהבעלות היא בעיקר בהעבודה, כלומר בעלות בפועל1020הגם שבעיקר הדברים היה מקום לדחות, דסו"ס עבד הוא גם 'אדם' ואסור להרגו, ולענין שלושים של עבד הלא הוא דין מיוחד בנגיחת שור, דהא בשאר היזקות הוא משלם את כל תשלומיו. וכן בראיה שהביא מהא דאיצטריך קרא מיוחד, ראה קידושין (כב, א) שאיצטריך הכתוב לומר שעבד כנעני אינו חוזר ביובל. ומכל מקום יש להסמיך לדברי הגהמ"ח מה שדנו האחרונים שגוי אין לו זכיה בעכו"ם לענין ירושה, והגם שסברתם היא שאינו זוכה בגופו ממש, מ"מ היא הנותנת דרק בישראל נתחדשה זכיה בגופו ממש לענין ירושה. עוד יש לציין מה שמצינו נדון (גיטין יב, א) אם יכול האדון לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, והעיר בשיעורי הגר"ד (גיטין שם) דמשמע שהוא זכות של העבד שיזון אותו האדון, ולכאורה אם היינו דנים אותו כבהמה בודאי שאין תביעה לבהמה שיזון אותה הרב, ומה שמחוייב האדון לזונה הוא דין מצוה דצער בעלי חיים וחסד לרחם על הבריות שמוטל על מי שבידו לעשות כן. וגם נראה פשוט שאם הוא שנות רעב ובצורת ואין לבעל הבהמה אפשרות לתת לה מזונות, בודאי שיכול הוא לנצל את כוחה ולעבוד בה עד שתמות, משא"כ בעבד דמבואר שם להדיא דבשנות בצורת אין לאדון זכות במעשי ידי העבד. ומבואר דהעבד הוא רשות לעצמו ואינו נחשב לגמרי כרשות האב. וכן יש להוכיח ממה שדנו האחרונים אם מה שקנה עבד קנה רבו הוא מתוך זכיית העבד. ועכ"פ יש לומר שאין הכרח לדברי הגהמ"ח, אלא שהגם שיש לאדון בעלות 'בעצם' על העבד ולא רק בעלות 'בפועל', מכל מקום כיון שהעבד הוא 'אדם' ויש לו ישות בפני עצמה, נמצא שבעלות האדון בו היא 'בעלות על בעלות' ואינה בעלות ישירה כדוגמת בעלותו על שורו וחמורו, ומטעם זה גופא ישנם דינים נבדלים בין בעלות האדון בעבדו לבין בעלותו על שאר רכושו. ובענין זה של בעלות על בעלות, ראה מה שצויין בשיעורי הגרא"י מטעלז (קידושין סי' יג אות ג וסי' יג אות ז-ט. וע"ע בבא מציעא סי' ד)..
1
ב׳וממילא לפ"ז יוצא לנו חידוש, שהדין של מתנת שכ"מ גם באופן שהיא חלה אחרי זמן ידוע למיתתו, שהדין הזה איננו בעבד, ואם נתן את העבד הזה לאחר במתנת שכ"מ שהמתנה תחול אחרי זמן ידוע למיתתו - באמת לא תחול המתנה, כיון שבזה אין לו רק בעלות בפועל ולא בעצם, כנ"ל, ובפועל הלא אין לו אחרי מיתתו ולא כלום1021יש להעיר על הגהמ"ח מסוגיא דואחריך לפלוני (ב"ב קלז, א) דמבואר שם שאפילו היו שם עבדים ושפחות ושחררן הראשון משוחררים, עיין שם שיש בזה חידוש דלענין איסור (דלעולם בהם תעבודו) לא מכרם לו, וע"ע מנחת חינוך (מצוה מב) שדן דבעבד עברי לא שייך שימכרו ב"ד באחריך לפלוני דעי"ז נחשב כנמכר לחצאין משמע דבעבד כנעני בודאי שייך זה. ולדברי הגהמ"ח בלא"ה אי אפשר שימכור עבד באחריך לפלוני, כי בעבדים ליכא סוגיית 'אחריך' כיון שאין לו בעלות בפועל אלאחר זמן, ומוכח דאו דגם בעבד ישנה בעלות בעצם (ואעפ"כ צריך פסוק לירושה וכן יש לו מציאות בפני עצמה וכמו שנתבאר בהערה הקודמת).. וממילא מובן שלא יכול ג"כ לשחרר אותו אחרי זמן למיתתו, כנ"ל.
2
ג׳ואפשר להסביר ג"כ את ההבדל בין שחרור לכל דיני ממונות בסגנון אחר ולומר, דבשחרור לאו בבעלות לבד תליא מלתא אלא באדנות, שרק האדון יכול לשחרר, וכיון שלפי הנחתנו הנ"ל, הנה אחרי המיתה אפשר לבוא רק מצד בעלות בעצם, אבל ס"ס בעלות בפועל לא שייכת, ועכ"פ לא שייך אז המושג אדון ועבד, אי אפשר שהשחרור יחול אחרי מיתתו, כי אי אפשר להשחרור שיחול רק כשיש אדון. והמכוון בדברי רש"י ד"פקעה ליה רשותיה" הוא לא כל כך על הבעלות בעצם אלא על האדנות, כנ"ל.
3
ד׳ובזה יש ליישב קושית הקצוה"ח1022ראה קצוה"ח (סי' שפו סק"ז). בב"ק (צ, א) שמקשה, מדוע לר"מ הראשון ישנו בדין יום או יומים ולא השני, הא לפי המבואר בפסחים (כט, א) דבר שאינו ממון עכשיו ויהיה ממון לאחר זמן נקרא גורם לממון, ור"מ הלא סובר גורם לממון כממון דמי?
4
ה׳אך לפ"ד לא קשה, דממון לחוד ואדנות לחוד, ובתוך השלשים יום אפילו אם יהיה נחשב העבד לממונו של הלוקח מטעם הנ"ל, אבל ס"ס אין לו אדנות בו, כנ"ל.
5
ו׳וזהו באמת ההסבר שם בגמ': "ר' אליעזר אומר שניהם אינם בדין יום או יומים, זה לפי שאינו תחתיו וזה - לפי שאינו כספו", כלומר: שאפילו אם אנו סוברים קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובנוגע ל"כספו" זהו כספו של הלוקח, אבל ס"ס אדנות אין לו להלוקח בהשלושים יום, וזהו המושג "לפי שאינו תחתיו"1023בדומה לזה כתב הגר"ש שקופ (בחי' לב"ק מהדו"ח סי' כא), אלא שהוא כתב שגם אין לו דין 'בעלים' ורק דין 'ממון' יש לו, זה לשונו שם: ומה שהקשה שם בקצו"ה ממוכר עבד ע"מ לשמשו ל' יום דלר"מ דסובר קנין פירות כקנין הגוף הראשון ישנו בדין יום או יומים ולא השני למה לא יהי' השני בדין יום או יומים משום גורם לממון, קושי' זו אינה צריכה לפנים, דרק לענין ממון אמרינן דגורם לממון חשיב ממון ויש לו שייכות ממון בהאי חפץ, אבל היכא שאנו דנים לשם בעלים מה תועיל לנו הך סברא דגורם לממון, הלא כיון דאף דהגוף שלו דממון גמור הוא לענין נזקין וכדומה - דהרי אם יזיק איש חפץ כזה ודאי דישלם למי שהגוף שלו כפי חשבון ולא נחלק שום אדם בעולם ע"ז - ומ"מ לענין שם בעלים לא מהני זה, ואיך יהיה עדיף ענין גורם לממון מממון גמור. והוסיף הגר"ש שקופ דבהאי כללא דענין גורם לממון משווהו כממון הוא רק שיש לו שייכות ממון אבל אינו כבעלים גמורים לכל מילי דצריך בעלים - נופלים כל הקושיות שהקשה שם הקצו"ה, דלענין מכירת דבר הקדש אין בזה שום מקום, דגם למ"ד קנין פירות כקה"ג ג"כ אינו יכול למכור מה שיש לאחרים, וכן לר"ש איך ימכור של גבוה ע"י שיש לו שייכות זכות ממון בדבר של הקדש, וזה דבר פשוט שלמותר להעלות על הגליון, אבל לענין עיר הנדחת כיון דיש לו שייכות ממון בזו הבהמה נאסרה הבהמה ע"י בעלים זה אף שעיקר הדבר של גבוה, וכן לענין תשלומי דו"ה ודיני שומרים כיון דלהקדש פטור איכא חיוב מחמת שייכות שלו, אבל לענין יום או יומים שאינו תלוי בדין זכות ממון דהרי קנין הגוף לא מהני ודאי דלא שייך בזה דין גורם לממון, וזה פשוט. עכ"ל.
וע"ע בבית ישראל (להגרי"ז שלומוביץ, סימן יד, הובא נמי בספר טבעות החושן על הקצוה"ח הנ"ל) שנקט ג"כ דחסר ב'אדנות', וביאר שאף שבעלות עתידית על ממון נחשבת כבעלות, מכל מקום אין זה 'אדנות' והוי כבעלות על ממון של אחרים, ויש לפלפל בכוונתו, וראה מה שצויין לעיל בענין בעלות על בעלות ודו"ק. וע"ע ברכת שמואל (סי' כג)..
וע"ע בבית ישראל (להגרי"ז שלומוביץ, סימן יד, הובא נמי בספר טבעות החושן על הקצוה"ח הנ"ל) שנקט ג"כ דחסר ב'אדנות', וביאר שאף שבעלות עתידית על ממון נחשבת כבעלות, מכל מקום אין זה 'אדנות' והוי כבעלות על ממון של אחרים, ויש לפלפל בכוונתו, וראה מה שצויין לעיל בענין בעלות על בעלות ודו"ק. וע"ע ברכת שמואל (סי' כג)..
6
ז׳אמנם ר"מ ור' יהודא חולקים שניהם עליו ושניהם סוברים שזה תלוי במחלוקת אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא, ולמי שיש לו קנין הגוף הוא נקרא האדון אבל ס"ס רק כשיש לו קנין הגוף ולא במקום שאנו באים רק בממונו, כקושית הקצוה"ח הנ"ל, שנבוא בזה מטעם גורם לממון, כי ממון לחוד ואדנות לחוד, כנ"ל.
7
ח׳ומסתפק אני לפ"ד הר"ן בנדרים (מו, ב), שהמשכיר יכול לאסור בקונם את ביתו של השוכר, מפני שקנין פירות, למי שסובר שלאו כקנין הגוף דמי, הוא רק בבחינת שיעבוד, - אם גם בשחרור שמפקיע מידי שיעבוד יהיה ג"כ הדין שלמי שיש לו קנין הגוף יפקיע ע"י השחרור את הקנין פירות של השני.
8
ט׳ולפ"ד, כיון שהלכה כר' אליעזר, ששניהם אינם בדין יום או יומים והנימוק "לפי שאינו תחתיו", מפני שלא די בבעלות לבד אך יש צורך גם באדנות, יהיה אותו הדין ג"כ בשחרור, אע"פ ששם אין המיעוט של תחתיו. ולא דמי לשיעבוד שהשחרור מפקיע אותו, כי שם הוא להיפך, שכל האדנות על העבד היא בידי הלוה והשיעבוד של המלוה זה רק מצד הממון שבו, והעבד הוא בכלל כל הנכסים שיש עליהם שיעבוד נכסים; ולא כן בנ"ד, שס"ס האדנות לפי שעה היא בידי מי שיש לו הקנין פירות כנ"ל1024ראה שמחת יו"ט (להרי"ט אלגאזי, סימן נו סוף אות ד) שמתבאר בדבריו דגם לענין זה מי שיש לו קנין הגוף מפקיע מידי שעבוד דקנין פירות. ומוכח כן מסוגיא דב"ק (שם) ששחרור האשה מפקיע מידי זכות הבעל שאין לו אלא קנין פירות, ועיין בזה בהרחבה בקובץ שיעורים (ח"ב סי' טו); שיעורי הגר"ש רוזובסקי (ב"ב קלט, א); קהילות יעקב (נדרים סי' כח)..
9