המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה נ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 52
א׳ועוד נ"ל ההבדל בין סתם מתנת שכ"מ דיכול לתת אפילו אחרי זמן ידוע, ובין שחרור שלא יכול באופן שכזה כנ"ל, על פי מה שהקשו הראשונים, הרמב"ן והנמ"י1034המצויינים לעיל (אות מז)., בהדין דיכול לתת מתנת שכ"מ אפילו אחרי זמן ידוע למיתתו כנ"ל, מהא דב"ב (קלז, א) שכשאומר אחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו שלא מועיל, מפני שירושה אין לה הפסק וכיון דנותן את המתנה אחרי זמן למיתתו וכבר ירשו היורשין עד הזמן ההוא? וקוטב תירוצו של הרמב"ן הוא שיש הבדל בין עקירת דבר מן התורה באופן ישר ובין עקירה בעקיפין, דהא לכאורה, תמיד במתנת שכ"מ שאינה אלא לאחר מיתה הוא עוקר את הירושה והוי מתנה על מה שכתוב בתורה, אלא כי עקירה זו כבר איננה באופן ישר, כי באופן שכזה אמנם דין הירושה לא נתבטל אלא שאין כאן מציאות של ירושה, מפני שכבר אין לו נכסים, כי הנכסים שלו קנויים במתנה לאחר, וה"נ ג"כ כשהמתנה חלתה לאחר זמן ידוע למיתתו לא שייך לבוא בזה מטעם שירושה אין לה הפסק, כי זהו גופא בא מחמת שזהו מתנה על מה שכתוב בתורה. וזהו דוקא כשהוא בעצמו המעביר באופן ישר את הירושה, כשאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו, אבל כשנותן מתנה לאחרי זמן ידוע, הנה הוא רק נותן מתנה שבזה יש לו רשות והעקירה של הירושה כבר באה ממילא, וזה לא גרע מכל מתנה דעלמא1035בלשון הרמב"ן אין משמעות שהכונה היא לחלק בדין מתנה על מה שכתוב בתורה, ונהי שבאופן שהראשון ראוי לירש, אינו יכול להתנות שיזכה השני והוא מדין מתנה עמש"כ בתורה (כמבואר ברשב"ם שם), וכן נמי יעויין ברמב"ן שצידד שגם אם רוצה לתת בפירוש במתנה לראשון (הראוי ליורשו) נמי לא מהני, ואפשר נמי שהוא שייך לדין מתנה עמש"כ בתורה. עכ"ז באופן שמהני, כלומר, כשנותן מלכתחילה למי שאינו ראוי ליורשו, אין זה חילוק בדין מתנה עמש"כ בתורה (שכשאינו ישיר - מהני), אלא שבאופן זה לא הוי מתנה עמש"כ בתורה דמעיקרא נתנה לו זכות זו בתורה. וגם אינו נוגע למה שהובא לעיל (אות נ) מחלוקת הרא"ה והרשב"א במתנת שכ"מ אם הוא זוכה בדין ירושה (ע"י סילוק הראשון), כי כאן אנו מדברים על הראשון הראוי לירש ולא על המתנת שכ"מ, אמנם אכתי יש לדון כיצד יכול לעשות 'אחריך' מירושת השני, ועיין בזה באבי עזרי (הל' זכיה ומתנה פי"ב ה"ו).
ולהבנת הענין, עיין ברמב"ן (קכט, א, הובא נמי בנמוקי יוסף נח, א מדה"ר) שקושייתו היא באופן שכבר ירשו היורשים שעה אחת (כגון בתנאי שמתקיים רק לאחר מיתה, עיי"ש דוגמאות נוספות). ותירץ הרמב"ן "אפשר לומר דלא דייקי בה כולי האי אלא אמרינן התורה נתנה רשות לאב להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש, וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת מהיורש, ורב אחא בר עויא בנכסי לך דוקא קאמר [ובנמוק"י נוסף: שהמוריש הורידו לנחלה בפירוש] דכיון דאתחיל בירושה דתורה שוב והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו הלכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו יירש פלוני זכה בהם וצריך עיון". עכ"ל הרמב"ן. ומשמעות החילוק היא, בין אם הוריש לראשון באופן של ירושה, לבין אם הנחיל לו באופן שאינה של ירושה שהרי נתנה התורה אפשרות להעביר את הירושה. וע"ע בקצוה"ח (סי' רמח סק"ב).
וראה שו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' לא) שהביא הר"י מיגאש בשעריו, זה לשונו (בקיצור): השער הרביעי אם לא העביר הירושה מהראוי לה אלא לאחר מיתתו כגון שאמר ירש פלוני כל נכסיו לאחר מיתת פלוני בני דינו, שכיון שלא העביר הירושה ממנו שהרי לאחר מיתתו הוא שאמר יירש פלוני כל נכסי בין שהיתה העברה זו בלשון ירושה בין שהיתה בלשון מתנה העברה זו אינו כלום, שהרי זכה בנו בירושתו וירושה אין לה הפסק וכו' והאי דקאמר לאחר מיתת פלוני בני יירש פלוני בני כל נכסי ה"ל כמו דאמר לאחר מיתת פלוני יירש פלוני כל נכסיו שאין משגיחין בדבריו לפי שאין לו לאדם רשות לצוות ולהנחיל לכל מי שירצה בנכסי אחרים, וזה הבן הראשון כיון שהרי זכה בחלקו בירושת אביו נעשה אותו חלק לאחר מיתת אביו נכסי עצמו ולא נכסי אביו ע"כ.
ובחילוק שבין מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו כתב הר"י מיגאש, דכי אמרינן ירושה אין לה הפסק ה"מ היכא דיהבינהו לנכסי למי שראוי ליורשו בין בלשון מתנה בין בלשון ירושה וקאמר ליה אחריך יירש פלוני דכיון דראשון ראוי ליורשו הוא אף על גב דבלשון מתנה קאמר ליה אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכו' הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל, אבל הכא וכו' אינו דומה לאחרים שהרי לא נתן להם כדי שיהא אם מתו יירשו אחרים תחתיהן באחריך אלא שקל בלבד הוא שנתן להם בשבת הילכך מה שהגיע לידם הוא שנתן להם ומה שמתו ולא הגיע לידן איגלאי מילתא שלא הקנה אותו להן כלל לא בלשון ירושה ולא בלשון מתנה אלא להני יורשי אחריני הוא שהקנה אותו בלשון ירושה דקנו להו כר"י בן ברוקא, ע"כ.
ומבואר כנ"ל, שסוגיית מתנה עמש"כ בתורה היא רק באופן שרוצה להפקיע את הירושה של תורה, אבל באופן שאינו מוריש כלל ליורשיו אלא לאחרים, נמצא שלא זכו היורשים כלל במתנתם ואינו מפקיע אותה מהם, ודו"ק, וכן כשנותן ליורשיו שקל, מה שלא זכו בו מעיקרא לא היה שלהם..
ולהבנת הענין, עיין ברמב"ן (קכט, א, הובא נמי בנמוקי יוסף נח, א מדה"ר) שקושייתו היא באופן שכבר ירשו היורשים שעה אחת (כגון בתנאי שמתקיים רק לאחר מיתה, עיי"ש דוגמאות נוספות). ותירץ הרמב"ן "אפשר לומר דלא דייקי בה כולי האי אלא אמרינן התורה נתנה רשות לאב להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש, וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת מהיורש, ורב אחא בר עויא בנכסי לך דוקא קאמר [ובנמוק"י נוסף: שהמוריש הורידו לנחלה בפירוש] דכיון דאתחיל בירושה דתורה שוב והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו הלכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו יירש פלוני זכה בהם וצריך עיון". עכ"ל הרמב"ן. ומשמעות החילוק היא, בין אם הוריש לראשון באופן של ירושה, לבין אם הנחיל לו באופן שאינה של ירושה שהרי נתנה התורה אפשרות להעביר את הירושה. וע"ע בקצוה"ח (סי' רמח סק"ב).
וראה שו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' לא) שהביא הר"י מיגאש בשעריו, זה לשונו (בקיצור): השער הרביעי אם לא העביר הירושה מהראוי לה אלא לאחר מיתתו כגון שאמר ירש פלוני כל נכסיו לאחר מיתת פלוני בני דינו, שכיון שלא העביר הירושה ממנו שהרי לאחר מיתתו הוא שאמר יירש פלוני כל נכסי בין שהיתה העברה זו בלשון ירושה בין שהיתה בלשון מתנה העברה זו אינו כלום, שהרי זכה בנו בירושתו וירושה אין לה הפסק וכו' והאי דקאמר לאחר מיתת פלוני בני יירש פלוני בני כל נכסי ה"ל כמו דאמר לאחר מיתת פלוני יירש פלוני כל נכסיו שאין משגיחין בדבריו לפי שאין לו לאדם רשות לצוות ולהנחיל לכל מי שירצה בנכסי אחרים, וזה הבן הראשון כיון שהרי זכה בחלקו בירושת אביו נעשה אותו חלק לאחר מיתת אביו נכסי עצמו ולא נכסי אביו ע"כ.
ובחילוק שבין מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו כתב הר"י מיגאש, דכי אמרינן ירושה אין לה הפסק ה"מ היכא דיהבינהו לנכסי למי שראוי ליורשו בין בלשון מתנה בין בלשון ירושה וקאמר ליה אחריך יירש פלוני דכיון דראשון ראוי ליורשו הוא אף על גב דבלשון מתנה קאמר ליה אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכו' הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל, אבל הכא וכו' אינו דומה לאחרים שהרי לא נתן להם כדי שיהא אם מתו יירשו אחרים תחתיהן באחריך אלא שקל בלבד הוא שנתן להם בשבת הילכך מה שהגיע לידם הוא שנתן להם ומה שמתו ולא הגיע לידן איגלאי מילתא שלא הקנה אותו להן כלל לא בלשון ירושה ולא בלשון מתנה אלא להני יורשי אחריני הוא שהקנה אותו בלשון ירושה דקנו להו כר"י בן ברוקא, ע"כ.
ומבואר כנ"ל, שסוגיית מתנה עמש"כ בתורה היא רק באופן שרוצה להפקיע את הירושה של תורה, אבל באופן שאינו מוריש כלל ליורשיו אלא לאחרים, נמצא שלא זכו היורשים כלל במתנתם ואינו מפקיע אותה מהם, ודו"ק, וכן כשנותן ליורשיו שקל, מה שלא זכו בו מעיקרא לא היה שלהם..
1
ב׳אבל כמובן, שבאופן שכזה מתבטלת הירושה רק אחרי חלות המתנה, דהא את הירושה מצד עצמה אי אפשר לו להפסיקה באופן ישר כנ"ל, וההפסקה באה רק ע"י דרך ממילא מחלות המתנה, וממילא לא יצוייר זה בחרות העבד, דהא בעינן שיתן שטר שחרור לעבדו, וכאן בשעת נתינה הרי איננו כלל עבדו אלא עבד היורשין.
2
ג׳וזהו ההבדל בין מתנה סתם שאנו צריכים רק לקנין, וכל הקנינים מועילים, לשחרור עבדים שאנו צריכים בזה דוקא לנתינה, נתינה ליד העבד, והכא בכל האופנים אין כאן נתינה ליד העבד, כי טרם שחל השחרור אין זה יד עבדו אלא עבדם של היורשים - וכשחל השחרור הלא בודאי אין זה יד עבדו1036ויש לדון אם סברא זו היא גם לפי מה שמבואר לעיל מהר"י מיגאש..
3