המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה נ״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 53
א׳ברמב"ם פ"א מהל' נחלות (הל' יג): "אין הבן יורש את אמו בקבר כדי להנחיל לאחיו מאביו וכו' - אבל אם מתה האם תחילה ואח"כ מת הבן, אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו וחי אחרי אמו שעה אחת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל נחלה ליורשיו ממשפחת אביו". והראב"ד משיג על זה וכותב: "א"א, זה אינו כן, אלא בכלו לו חדשיו, דאי לא ידעו הוה ליה איהו ספק ואחיו ודאין - ואין ספק מוציא מידי ודאי".
1
ב׳ואנו רואים שיש ביניהם פלוגתא רחוקה, שלהרמב"ם אפילו כשידוע שלא כלו לו חדשיו ג"כ הרי זה נוחל ומנחיל, ולהראב"ד אפילו כשיש ספק בזה ג"כ אין ספק מוציא מידי ודאי1037ועיין לעיל (אות מו) מהגר"ח, מש"כ במחלוקת זו..
2
ג׳ועי' במ"מ שמקשה על הרמב"ם מהא דבכורות (מט, א), שמבואר שם שלרשב"י דאומר, כל ששהה שלושים יום בודאי אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי, הנה כשמת אין בזה דין אבלות. וככה פוסק ג"כ הרמב"ם להלכה בפ"א מהל' אבל (ה"ז). וכן מההלכה שהרמב"ם פוסק בעצמו בפ"ב מהל' רוצח (ה"ח), שאם לא כלו לו חדשיו הרי הוא נפל עד שיהיו לו ל' יום ואין ההורגו חייב עליו1038הגר"ח עצמו מיישב (וכן משמעות דברי הגהמ"ח לעיל שם) ששאני לענין ירושה דבעינן רק 'שם יורש' ולזה סגי אפילו מי שאין לו חיות או מציאות זכיה בפועל, ועיין שם שלענין דין ממון מודה הרמב"ם שנחשב כמת לכל דבר ואינו זוכה בממון, ואדרבה, מכאן הוכיח הגר"ח את יסודו ששייך 'חלות דין ירושה' גם בלי זכיה בפועל..
3
ד׳אכן, על פי דרכנו ב"מדת הזמן", מובן שהקושיות מסולקות, וההבדל בין רוצח ואבלות מצד אחד ובין ירושה מצד השני - ברור ובולט. כי בשני הדברים הראשונים, באבלות וברציחה באים הדינים מצד העתיד, כי האבלות באה מצד זה שלולא מת היה ממשיך את החיים ועל זה הוא צריך להתאבל; וכן הרוצח חייב מיתה, כי לולא רצח אותו היה יכול עוד לחיות. ולא כן ירושה, שבודאי אין זה בא מצד מה שיהיה בעתיד אלא מפני שהוא חי עכשיו בהוה, ולהנפל אין עתיד, מפני שלא יכול להמשיך את החיים. אבל אי אפשר להכחיש את המציאות שס"ס עכשיו הוא חי ואם אין עליו דין של אבלות ודין של רציחה, אבל יש לו דין ירושה. הנה ההבדל ברור ובולט כנ"ל.
4
ה׳ומה שהראב"ד רוצה לחדש עוד יותר, שאף בספק אם כלו לו חדשיו או לא ג"כ אנו אומרים אין ספק מוציא מידי ודאי, הנה לפי הכלל שהנחנו בכמה מקומות1039ראה בספרו של הגהמ"ח דרך הקודש (שמעתתא יא פרק ב) לענין הא ד'יעמד חי' שכל שיש ספק טריפה מקרי שעומד חי ואינו אפילו בכלל ספק. ולעיל במדת 'זמן' (מדה טז אות כג) הכניס הגהמ"ח כלל זה במדה הנ"ל, ועיי"ש בהערות. וע"ע במדת אגלאי מילתא וברירה (מדה כב אות קלא)., שבמקום שאנו באים מצד "כל העומד", הנה זה שייך רק כשיש בזה ודאות, אבל במקום שזה גופא הוא בכלל ספק אז בהוה אין נחשב אפילו בבחינת ספק - מובן שלפי הכלל הזה אין מקום לדבריו, דמה שנפל שלא כלו לו חדשיו אינו נחשב לחי, זהו רק מצד "כל העומד", מצד שעומד למות בעתיד הקרוב בודאי, אבל אם גם בזה אין ספק - כי יש ספק אם כלו לו חדשיו או לו - אזי עכשיו, בהוה, אין בזה אפילו בחינת ספק, כנ"ל1040לכאורה צ"ע דאם ננקוט את דברי הגהמ"ח כפשוטם שהוא בגדר 'כל העומד' ממש, א"כ מי שרצח ספק נפל יהיה חייב מיתה (עכ"פ לשיטת הרמב"ם) וכן יהיו עליו דיני אבלות, שהרי ב'ספק' לא שייך כללא ד'כל העומד', והלא הרמב"ם פסק דינו שאין דין רציחה ודיני אבלות, עד שיהיו לו שלושים יום שידע בודאי שאינו נפל, וזו גופא היתה קושית המגיד משנה.
ומוכרחים לפרש (לדרכו של הגהמ"ח), דהא דנפל אינו נחשב כחי אינו מדין 'כל העומד' דמחשיבים עתה ה'עתיד' כאילו כבר קרה, שאז סברא היא וכמש"כ הגהמ"ח הנ"ל שאי אפשר להחשיב כעת את העתיד אם אינו מוכרח, אלא נראה שהבחינת העתיד כאן היא חשיבות בעצם החיים העכשויים, כי חיים כאלה שאינם כוללים אפשרות עתידית אינם נחשבים כחיים, וזהו מה שנקטו הראשונים ש'נפל' אינו בכלל 'נפש', וכיון שסברא זו היא בהוה, א"כ במקום ספק - הוי ספק.
וכן הוא בדין, כי אדם שהוא בבחינת 'כל העומד' כגון נופל מראש הגג, עכ"ז אין חסרון בחיים שלו והרוצח אותו מתחייב כמבואר בב"ק (כו, ב), והטעם כיון שחייו לכשעצמם יש להם עתיד, ואינו שונה מכל אדם שסופו למות אלא בזה שכבר כעת 'נודע קיצו ומדת ימיו מה היא'. ויש לציין בזה לדברי הגהמ"ח לקמן (מדה כג אות לד) שגם לר' שמעון מעמידים אדם בחזקת חי, אף דכל העומד למיתה הרי הוא כמת, משום שסו"ס כל אדם עומד למות ואפ"ה אינו נחשב עי"ז ל'עומד למיתה', וממילא כשיש ספק אם הוא שייך לסוג הראשון או לסוג השני באה החזקה ומעמידה אותו על ה'מעיקרא'.
ועכ"ז אין זה סתירה לחילוקו של הגהמ"ח בדעת הרמב"ם, כי סברא זו גופא שאיכות החיים נפגמת כשאין להם עתיד, מועילה רק לדיני רציחה ואבלות שאנו דנים בהם את החיים העתידיים כחלק מאיכות החיים העכשויים, לא כן בענין ירושה שאין אנו צריכים את ה'חיים' אלא את ה'חיות' וסוף סוף אי אפשר להכחיש שכעת יש לו חיות ועל כן נוחל ומנחיל. וכן מה שכתב הגהמ"ח דבעינן 'יעמד חי' שם הוא מדין 'כל העומד' שאז שייך כללא דהגהמ"ח.
אלא שלפי"ז סרה קושית הגהמ"ח על הראב"ד, עכ"פ לפירוש השני של הגר"ח בדעת הראב"ד (צויין לעיל אות מו), שהראב"ד מודה לרמב"ם בעיקר הסברא והדין, אלא שסובר שכדי להסב ולהעביר ירושה בעינן זכיה בפועל בנכסים, א"כ מעיקרא לא קשיא כלל, אמנם למה שדן שם הגר"ח בתחילה שהראב"ד חולק על הרמב"ם לגמרי ומשוה דיני אבלות לדיני ירושה, יש לפרש הערת הגהמ"ח, כי לפי זה נצטרך לומר אחד משני אלו, או שגם לירושה בעינן 'חיים' ולא סגי ב'חיות' או שחיים כאלה לא נחשבים ל'חיות' ולא מהני גם לירושה. ויש לומר שעל שתי סברות אלו חולק הגהמ"ח, ואולי זהו תורף הערתו, אלא שאין כן משמעות דבריו, וצ"ת..
ומוכרחים לפרש (לדרכו של הגהמ"ח), דהא דנפל אינו נחשב כחי אינו מדין 'כל העומד' דמחשיבים עתה ה'עתיד' כאילו כבר קרה, שאז סברא היא וכמש"כ הגהמ"ח הנ"ל שאי אפשר להחשיב כעת את העתיד אם אינו מוכרח, אלא נראה שהבחינת העתיד כאן היא חשיבות בעצם החיים העכשויים, כי חיים כאלה שאינם כוללים אפשרות עתידית אינם נחשבים כחיים, וזהו מה שנקטו הראשונים ש'נפל' אינו בכלל 'נפש', וכיון שסברא זו היא בהוה, א"כ במקום ספק - הוי ספק.
וכן הוא בדין, כי אדם שהוא בבחינת 'כל העומד' כגון נופל מראש הגג, עכ"ז אין חסרון בחיים שלו והרוצח אותו מתחייב כמבואר בב"ק (כו, ב), והטעם כיון שחייו לכשעצמם יש להם עתיד, ואינו שונה מכל אדם שסופו למות אלא בזה שכבר כעת 'נודע קיצו ומדת ימיו מה היא'. ויש לציין בזה לדברי הגהמ"ח לקמן (מדה כג אות לד) שגם לר' שמעון מעמידים אדם בחזקת חי, אף דכל העומד למיתה הרי הוא כמת, משום שסו"ס כל אדם עומד למות ואפ"ה אינו נחשב עי"ז ל'עומד למיתה', וממילא כשיש ספק אם הוא שייך לסוג הראשון או לסוג השני באה החזקה ומעמידה אותו על ה'מעיקרא'.
ועכ"ז אין זה סתירה לחילוקו של הגהמ"ח בדעת הרמב"ם, כי סברא זו גופא שאיכות החיים נפגמת כשאין להם עתיד, מועילה רק לדיני רציחה ואבלות שאנו דנים בהם את החיים העתידיים כחלק מאיכות החיים העכשויים, לא כן בענין ירושה שאין אנו צריכים את ה'חיים' אלא את ה'חיות' וסוף סוף אי אפשר להכחיש שכעת יש לו חיות ועל כן נוחל ומנחיל. וכן מה שכתב הגהמ"ח דבעינן 'יעמד חי' שם הוא מדין 'כל העומד' שאז שייך כללא דהגהמ"ח.
אלא שלפי"ז סרה קושית הגהמ"ח על הראב"ד, עכ"פ לפירוש השני של הגר"ח בדעת הראב"ד (צויין לעיל אות מו), שהראב"ד מודה לרמב"ם בעיקר הסברא והדין, אלא שסובר שכדי להסב ולהעביר ירושה בעינן זכיה בפועל בנכסים, א"כ מעיקרא לא קשיא כלל, אמנם למה שדן שם הגר"ח בתחילה שהראב"ד חולק על הרמב"ם לגמרי ומשוה דיני אבלות לדיני ירושה, יש לפרש הערת הגהמ"ח, כי לפי זה נצטרך לומר אחד משני אלו, או שגם לירושה בעינן 'חיים' ולא סגי ב'חיות' או שחיים כאלה לא נחשבים ל'חיות' ולא מהני גם לירושה. ויש לומר שעל שתי סברות אלו חולק הגהמ"ח, ואולי זהו תורף הערתו, אלא שאין כן משמעות דבריו, וצ"ת..
5