המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יז; עצם ומקרה נ״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XVII 55
א׳וראי' ברורה לשיטת הרמב"ם הנ"ל מירושלמי פאה פרק ג (הלכה ז): "כתב לזה וחזר וכתב לזה, רב אמר - אינו יכול לחזור בו, ר' אבא בר"ח ור"י - יכול לחזור בו. האיך עבידא? היה רבו ראשון והשני כהן והשלישי ישראל, ע"ד דרב יכול לאכול בתרומה, ע"ד דר"א בר"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה; הכל מודים שאם היה רבו ראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא"1045האור שמח (הנ"ל) כתב בביאור דברי הירושלמי וזה לשונו: צריך מובן למה לר' אבא ב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה, הלא כל זמן שהוא חי עדיין הוא שלו, דמתנת שכ"מ אינה חלה רק לאחר מיתה, וא"כ הוא אוכל בתרומה כדין, וכן הא דאמר אם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא, מוכח הא אם הוי קים לן דלא יבריא היה מותר לאכול בתרומה כדין, ואמאי הא אינה חלה רק לאחר מיתה, וכל זמן שהנותן בחיים הוא עדיין של רבו ישראל, ואיך יהא רשאי לאכול בתרומה, אלא ע"כ דמתנת שכ"מ חלה למפרע, וכמש"כ הטור (חו"מ סימן רנ), ולמפרע קם ברשות המקבל מעת שכתב לזה, ולכן אינו יכול לאכול בתרומה לר"א, דכיון דיכול לחזור בו, והוא חזר ונתנו לישראל, ושמא ימות מחולי זה, וישתכח שיהא של הישראל למפרע מעת הנתינה שכתב לו, ונמצא זר אוכל בתרומה, וזו ראיה ברורה לשיטת הרא"ש (כוונתו לרא"ש המובא בקצוה"ח הנ"ל).
וממשיך האור שמח דהרמב"ם אזיל בשיטת הרא"ש, והביאור בזה דהן דמהך דאמר הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא אין הוכחה כלום, דמצינן לומר אין ה"נ לרב דאמר דאינו יכול לחזור בו בחליו ליתן לאחר, ורק לנפשו מצי לחזור, דשייר הך זכותא לנפשיה, דעד מיתתו יהיה שליט בנכסיו, אבל לא לחזור וליתן לאחר [ואולי סבר דגם לנפשיה לא מצי הדר רק אם עמד], א"כ מסתברא דבכה"ג ודאי קנוי לראשון מעת הכתיבה למפרע, לכן אם הוי קים לן דלא יבריא ודאי היה אוכל בתרומה, אבל מהא דאמר ברבו ראשון ושני כהן והשלישי ישראל שע"ד ראב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה, והלא לפי שיטתם דיכול לחזור א"כ ודאי דאינה חלה רק עד לאחר מיתה, וכמו דקיי"ל בתלמודין (ב"ב קנא, א) כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו, ואפ"ה אינו אוכל בתרומה אף ע"פ שרבו ראשון בחיים עדיין, ומוכח כדברי הרא"ש ורבינו, שהזכיה נגמר למפרע אם מת בלא חזרה, ודו"ק.
אמנם בתוס' הרי"ד (להרידב"ז על הירושלמי שם) הקשה מירושלמי זה על הסוברים (וכך הוא נוקט בדעת הרמב"ם) לחלוק על הרא"ש ושמתנת שכיב מרע לא חלה למפרע אלא מכאן ולהבא, ומה שחידש בשיטת הרמב"ם. וע"ע שערי חיים (גיטין סי' לח) בהבנת דברי הרמב"ם לפי הירושלמי הנ"ל..
וממשיך האור שמח דהרמב"ם אזיל בשיטת הרא"ש, והביאור בזה דהן דמהך דאמר הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא אין הוכחה כלום, דמצינן לומר אין ה"נ לרב דאמר דאינו יכול לחזור בו בחליו ליתן לאחר, ורק לנפשו מצי לחזור, דשייר הך זכותא לנפשיה, דעד מיתתו יהיה שליט בנכסיו, אבל לא לחזור וליתן לאחר [ואולי סבר דגם לנפשיה לא מצי הדר רק אם עמד], א"כ מסתברא דבכה"ג ודאי קנוי לראשון מעת הכתיבה למפרע, לכן אם הוי קים לן דלא יבריא ודאי היה אוכל בתרומה, אבל מהא דאמר ברבו ראשון ושני כהן והשלישי ישראל שע"ד ראב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה, והלא לפי שיטתם דיכול לחזור א"כ ודאי דאינה חלה רק עד לאחר מיתה, וכמו דקיי"ל בתלמודין (ב"ב קנא, א) כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו, ואפ"ה אינו אוכל בתרומה אף ע"פ שרבו ראשון בחיים עדיין, ומוכח כדברי הרא"ש ורבינו, שהזכיה נגמר למפרע אם מת בלא חזרה, ודו"ק.
אמנם בתוס' הרי"ד (להרידב"ז על הירושלמי שם) הקשה מירושלמי זה על הסוברים (וכך הוא נוקט בדעת הרמב"ם) לחלוק על הרא"ש ושמתנת שכיב מרע לא חלה למפרע אלא מכאן ולהבא, ומה שחידש בשיטת הרמב"ם. וע"ע שערי חיים (גיטין סי' לח) בהבנת דברי הרמב"ם לפי הירושלמי הנ"ל..
1
ב׳ואי אפשר להבין את המחלוקת הזו רק על פי היסוד הנ"ל, שחזרה וקנין המה שני מושגים, דאל"כ, הא ס"ס כיון דהשכ"מ יכול לחזור כשהבריא ממילא לא חל כלל הקנין. והנה זה ודאי שלרב שאמר אינו יכול לחזור, שבודאי סובר שחזרה וקנין המה שני מושגים, דאל"כ מה מעכב כאן את החזרה, הא ס"ס כיון דיכול לחזור מעצם המתנה כשהבריא עדיין לא התהוה כלל הקנין ויכול לחזור לא רק מעצם המתנה אלא ג"כ לחזור מלתת לפלוני אלא לאלמוני? אלא ש"מ כנ"ל. ולפי דעתו, כל התקנה של החזרה באה רק כשהוא חוזר מעצם המתנה כשעמד, אבל אם רוצה רק בחילופי גברא - לא לתת לזה אלא לאחר - ע"ז לא באה התקנה. אכן, בטעמא דר' אבא בר"ח ור"י שסוברים שכן יכול לחזור, הנה אפשר להגיד, מפני שהוא באמת סובר שחזרה וקנין זהו מושג אחד, וכיון דס"ס יכול לחזור כשיבריא, אז הקנין לא התהוה כלל ואין מניעה בדבר שיחזיר ממקבל אחד למקבל שני. אבל, מזה שאומר אח"כ: היה רבו ראשון והשני כהן והשלישי ישראל, ע"ד דר' אבא בר"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה - נראה שבעצם היסוד הנ"ל שחזרה וקנין המה שני מושגים, גם הוא אינו חולק בדבר, דאל"כ, אלא שהקנין לא התהוה כלל עד לאחר מיתה, מדוע באמת לא יאכל בתרומה מאחרי שרבו ראשון הוא כהן? וש"מ כנ"ל, שבאמת בזה כו"ע מודים שאפשרות החזרה אין לזה ענין כלל לעצם הקנין שכבר התהוה, והמחלוקת היא רק בכמות התקנה שתקנו רבנן שיכול לחזור, אם התקנה היתה רק בחזרה מעצם המתנה כשעמד והבריא, אבל כשחוזר מגברא לגברא ע"ז לא באה התקנה, או שגם בזה באה התקנה, אבל עכ"פ כו"ע מודים שבשטח שלא באה התקנה קיים.
2
ג׳וגם מהא דאומר שם כנ"ל: "הכל מודים שאם היה רבו ראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא" - ל"ל הטעם של "שמא יבריא", תפ"ל שבכלל המתנה לא חלתה עד אחרי מיתה? אלא ש"מ כנ"ל, שרק עד אחרי מיתה יכול לחזור, אבל לעולם הקנין חל תיכף1046וראה ביכורי ארץ פאה פ"ג מ"ז..
3
ד׳וראיתי באחרונים1047כוונתו לאור שמח הנ"ל ולמנחת חינוך בקומץ המנחה (מצוה רפ), ועיין אחיעזר (אה"ע סי' לג סק"ו; יו"ד סי' כב סק"ה). שמוכיחים מהירושלמי הנ"ל רק את זה, שאח"כ שמת, אז אמרינן איגלאי מלתא למפרע ובשביל כך היה צריך הירושלמי להגיד רק את הטעם של חיישינן "שמא יבריא".
4
ה׳אבל באמת גם עצם ההגדרה של איגלאי מלתא למפרע בזה אי אפשר להגדיר רק על יסוד של קנין לחוד וחזרה לחוד, דאם נימא לא כן אלא שכל מושג הקנין הוא שלילת החזרה, איך אפשר להגיד בזה ג"כ איגלאי מלתא למפרע: בשלמא דבר התלוי במעשה, כמו למשל, בהא דעדים בחתומיו זכין לו וכשמטי לידיה אמרינן אגלאי מלתא למפרע, הנה המעשה הוא שמגלה על למפרע, אבל כאן, אפילו כשמת אח"כ הא ס"ס אי אפשר להכחיש את העובדה שכ"ז שהוא חי היתה היכולת בידו לחזור וממילא הרי אין כאן קנין אם אנו מניחים שכל מושג קנין הוא שלילת החזרה, אלא ש"מ כנ"ל1048וראה מש"כ הגהמ"ח בספרו 'עזר אל עמי' במאמר 'דרכה של אומה - אישים' (בפרק 'רש"י ושיטתו בהלכה' אות ט)..
5