הגיוני עוזיאל, שער לב; שירת ישראל וכנורה, רבי יהודה הלויHegyonei Uziel, Gate XXXII
א׳שירת ישראל
השירה בישראל נולדה עמו, גדלה אתו והיא מלוה אותו בכל דרכיו ופזוריו, בכל מצביו ומעמדיו. עוד בתחלת התרקמותה הנפלאה של האומה – שאלקי עולם גדלה כילד שעשועיו, ״הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים״ [ירמיה לא, יט], התרקמה אתו גם שירתו המיוחדת ברוחה וצביונה, בתוכנה ומליצתה, שאת צליליה הראשונים ביופים והדרם, ברוממות המחשבה והחזיון, בעומק מליצתה ורעיונותיה, נשמעו מפי אבינו הזקן יעקב יושב אהלים בברכתו הנפלאה לבניו, שהיא חזון העתיד של עם ישראל עד סוף כל הדורות.
השירה בישראל נולדה עמו, גדלה אתו והיא מלוה אותו בכל דרכיו ופזוריו, בכל מצביו ומעמדיו. עוד בתחלת התרקמותה הנפלאה של האומה – שאלקי עולם גדלה כילד שעשועיו, ״הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים״ [ירמיה לא, יט], התרקמה אתו גם שירתו המיוחדת ברוחה וצביונה, בתוכנה ומליצתה, שאת צליליה הראשונים ביופים והדרם, ברוממות המחשבה והחזיון, בעומק מליצתה ורעיונותיה, נשמעו מפי אבינו הזקן יעקב יושב אהלים בברכתו הנפלאה לבניו, שהיא חזון העתיד של עם ישראל עד סוף כל הדורות.
1
ב׳וכשהגיעה שעת חרותה של האומה הזאת בעמדה בדרכה למעמד הר סיני הנפלא, רק התנערה מעפר גלותה ומעול עבדותה, השמיעה את שירתה הנצחית – שירת הים, שאין כמוהה ליופי – בתוכנה ומליצתה, ברוחה והדרה, שהיא הימנון נעלה ונשגב לאלקי עולם וקדוש ישראל.
2
ג׳והתורה כולה ואחריה כ״ד ספרי הקודש, הלא היא כולה שירה אחת נפלאה ונהדרה, מרוממת את הנפש, מעודדת את הרוח ומקשרת את ישראל לאביהם שבשמים, בחבלי אהבה נעימים שלא ינתקו לעולמים. שירת ישראל שנתרקמה עם התרקמותו, ונולדה בהויתו של עם ישראל, הקיפה את כל העם בכללו מאיש ועד אשה: ״ותקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות״ [שמות טו, כ]. ונשנית בשירתן הנהדרה של דבורה וחנה, שהן פנינות זוהר מלאות חן ויופי, ושירי תהלה נפלאים לאלקי ישראל ועם ישראל.
3
ד׳שירת ישראל זאת שהיא סגולתו המיוחדת של עם ישראל, היא מיוחדת במינה, בתוכנה ורוחה ומליצתה שכמוה לא היתה לפניה, וכמוה לא תהיה אחריה. שירה חדשה שבחו לך גאולים, חדשה בקדמותה וחדשה בנצחיותה, שכל השירים שבאו אחריה כולם שואבים את מציאותם משירה חדשה זאת, שירת הנבואה והחזון שהיא מתחדשת בפי משוררי ישראל, דור דור, תקופה ותקופה בניבים חדשים ומחלצות חדשות, אבל בתוכן קדמון ועתיק יומין של חזון הנבואה, שפתה וניביה, ממקור התנ״ך שהוא מעין הקדש, שלא יכזבו מימיו לעולמים, אלא הוא מתגבר והולך ונותן חזון השירה ודברי השירה בפי נביאיה ומשורריה.
4
ה׳שירת ישראל מצטיינת לטובה מכל שירי העמים כולם, באשר כי נאצלת מרוח הקודש של קדוש ישראל־ כאצילות הנבואה.
5
ו׳אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ [שמות טו, א] -רבי נחמיה אומר: שרתה רוח הקודש על ישראל ואמרו שירה כבני אדם הקוראים את שמע. ר׳ עקיבא אומר: כבני אדם הקוראים את ההלל (מכילתא בשלח פרשה א).
6
ז׳רוח הקודש ששרתה על ישראל באותה שעה, היא אשר נתנה בפי כולם את שירת הים כקריאת שמע זאת שהיא שגורה ושנונה בפי הכל ואין לה הפסק, וכקריאת הלל שהיא נאמרת מתוך שמחה ואהבה, אמונה ותקוה, צהלת הנפש וחרותה, התרוממות הרוח ועלית נשמה, הלל והודאה לעושה נפלאות גדולות לבדו מעולם ועד עולם (מכילתא שם).
7
ח׳רוח הקודש זאת ששרתה על האומה בשירת ים סוף, היא נתנה את נחלת השירה לכל ישראל לדורות עולם, וכמאמר הנשגב של רבי מאיר: אף עוברים שבמעי אמן פתחו פיהם ואמרו שירה לפני המקום, שנאמר: ״במקהלות ברכו אלקים ה׳ ממקור ישראל״ [תהלים סח, כז. ברכות נ, א].
8
ט׳ושירה זאת שהיא נובעת ממקור ישראל, היא שירת ישראל אשר לא פסקה ולא תפסוק מאתנו. וכן נעים זמירות ישראל אומר בשירתו: ״רוח ה׳ דבר בי ומלתו על לשוני״ (שמואל ב, כג, ב) – זאת אומרת: רוח ה׳ הוא אשר נתן בפיו את רוח השירה ותוכנה, והוא נתן גם את מלותיה של השירה בחרוזיה ומליצותיה, שכל מלה ממנה היא יוצאת מפיו ומעטו של המשורר כנחל שוטף, וכבת קול שמימית המדברת מתוך גרונו ומפי עטו, וכדברים האלה אנו שומעים משירו של שר השירה הישראלית – רבי יהודה הלוי – לאמר:
9
י׳באו חרוזים לא קראם רעיון
10
י״אנקרה בפי נקרו ולא נקראו
11
י״בלא נמנעו מבוא ברסן משקלי
12
י״גהשיר, אבל שמעו שמך ובאו.
13
י״דכי לא ככל המשוררים אשר ידיהם קשורות אל החרוזים, ופיהם בלום ברסן משקלי השיר, הם משוררי ישראל אשר רוח הקודש מפעמת אותם ונותנת את שירתה בפיהם ובפי עטם, ולכן הם משקלי השיר וחרוזיהם נקראים ובאים מאליהם ועומדים הכן לשירותו של המשורר.
14
ט״וגם בשירות החול שלו, שגם הם ספוגים דברי ופסוקי קדושה, רעיונות וחרוזי תפארה – לקוחים ממעין הקודש של השירה, זו תורת ישראל ונבואתו מפי ה׳ שבספר הספרים של שירת הקודש לישראל, שהיא אחת המתנות היקרות שנתן ישראל לעצמו ולכל העולם ולדורות עולם. וכדברי קדמונינו ז״ל: שאין כל העולם כדאי כיום שנתן בו שיר השירים, שכל הכתובים הם קודש, ושיר השירים הוא קודש קדשים (ידים פ״ג מ״ה).
15
ט״זכנסת ישראל בקיומה הפלאי והנצחי, שהוא נושא שירת אל חי בכל צורותיה ורעיונותיה,
16
י״זהיא גם הוגה השירה וברעיונותיה פורטת על מיתריה בלי הפסק, ומשמיעה את שירתה ונגינותיה בכל המצבים ובכל המעמדים שהוא שרוי בהם.
17
י״חכדברי נעים זמירות ישראל במזמוריו:
18
י״ט״חסד ומשפט אשירה לך ה׳ אזמרה״ [תהלים קא, א].
19
כ׳אם חסד – אשירה, ואם משפט – אשירה (ברכות ס, ב).
20
כ״אמכאן החזון הנפלא והמיוחד במינו שאנו רואים בספרות השירה העברית, שהיא הולכת וגדלה בכל הדורות כולם יותר מכל ספרות השירה שבכל השפות והלשונות, ומצויה בפיהם של כנסת ישראל בכללה ובאישיה, ונשמעת בכל הדר תפארתה בבתי הכנסת בשעות התפלה והתחנה, ובבתי ישראל ושולחנם הטהור והקדוש בלילי שבת ומועד, במסיבת מרעים ואהובים, בכל מקרה שמחה או יגון, שכולם פותחים ומסתיימים בשירה וזמרה חדשה, שהיא נובעת מאוצר הקודש של נשמת האומה, והיא מענגת את הנפש, מנעימה את החיים ונותנת שמחה וחדוה, אומץ וגבורה לישא ולסבול את סבל הגלות ולראות אור ה׳ גם במחשכי גלותו, כאמור: ״כי אשב בחושך ה׳ אור לי״ [מיכה ז, ח].
21
כ״בוכן רבי יהודה הלוי אומר בשירתו:
22
כ״גלא אהלך במחשכים, ואתה
23
כ״דאור נתיבי ובך מנתי וחבלי
24
כ״היעפו בערים ונוקשו חשכים
25
כ״וואני רק דברך נר לרגלי.
26
כ״זוהיא מנחמת אותנו ומוחה את דמעתנו גם בעת אשר צפו מים על ראשנו ואמרנו נגזרנו ואבדה תקותנו.
27
כ״חהטוב אמרך נואש ואל עזרך,
28
כ״טותדאג עלי שברך והוא שברך
29
ל׳מעט קט ותשמח בערך נרך,
30
ל״אימי אבלך שלמו והיה לך אדני
31
ל״בלאור עולם.
32
ל״גהכנור לשירת ישראל
נצח ישראל בדרכי השגחתו המסתורים והנפלאים שומר נצחיותו של עם ישראל בגופו ונפשו, רוחו ונשמתו וסגולותיו הרבות והנעלות שהן מעצבות את דמותו ומוליכות אותו אל השלמת תעודתו בעולם כולו, כאמור מפי נביאי קדשו: ״עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו״ [ישעיה מג, כא]. לתכלית זאת יוצר מקרב העם שלוחי השגחתו, בתמונות מלאות הוד והדר, חכמה ותבונה, עצה וגבורה ולשון למודים בעלת רוח חן ותחנונים. תמונות אלה שהן כוכבי זוהר לדורותיהם ולדורות עולם, הן כטל של תחיה ורוח חיים רעננים להשיב לתחיה מלאה ורעננות עלומים את העצמות היבשות של עם ישראל, מפרק לפרק ומתקופה לתקופה ולחדש נעוריה כיום עמידתה בהר סיני.
נצח ישראל בדרכי השגחתו המסתורים והנפלאים שומר נצחיותו של עם ישראל בגופו ונפשו, רוחו ונשמתו וסגולותיו הרבות והנעלות שהן מעצבות את דמותו ומוליכות אותו אל השלמת תעודתו בעולם כולו, כאמור מפי נביאי קדשו: ״עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו״ [ישעיה מג, כא]. לתכלית זאת יוצר מקרב העם שלוחי השגחתו, בתמונות מלאות הוד והדר, חכמה ותבונה, עצה וגבורה ולשון למודים בעלת רוח חן ותחנונים. תמונות אלה שהן כוכבי זוהר לדורותיהם ולדורות עולם, הן כטל של תחיה ורוח חיים רעננים להשיב לתחיה מלאה ורעננות עלומים את העצמות היבשות של עם ישראל, מפרק לפרק ומתקופה לתקופה ולחדש נעוריה כיום עמידתה בהר סיני.
33
ל״דאחת התמונות הנהדרות האלה היא תמונתו הנהדרה מלאת חכמה וגבורה של המשורר בחסד עליון רבי יהודה הלוי ז״ל, אשר כאחד מנביאי הקודש של עם ישראל שנאמר עליהם: ״בטרם אצרך בבטן ידעתיך״ [ירמיה א, ה], כן רבי יהודה הלוי אומר על עצמו בתור חלק מעם ישראל, שבו הצטמצמה נשמת ישראל כולה:
34
ל״הידעתני בטרם תצרני
35
ל״ווכל עוד רוחך בי תצרני
36
ל״זהיש לי מעמד אם תהדפני
37
ל״חואם לי מהלך אם תעצרני
38
ל״טומה אמר ומחשבי בידך
39
מ׳ומה אוכל עשה עד תעזרני
40
מ״אהקימני לשחר את דבירך
41
מ״בואת שמך לברך עוררני.
42
מ״גמתוך הכרה זאת בעצם תעודת יצירתו וקיומו, שהיא חוט השני החורז כל ימי חייו ומאחד כל פעולותיו, שהן נשמרות ונעזרות מאת יוצרו ונוצרו, עוזרו ומעוררו ונותן בפיו את דברו – מרגיש בעצמו כח גבורה נפלאה שלא חת מפני כל, ולהיפך כח אריות יחתו מפניו.
43
מ״דלבו מלא חכמה שרוח אלקים מלאה אותו, ונשמתו מתרוממת בשמחה ושירה מקול חכמתה הפורטת על מיתריו. וכן הוא אומר בשירתו:
44
מ״האיך אפחדה מאיש? ולי נפש
45
מ״וחתו אריות מכפיריה?
46
מ״זאיך אדאגה מריש ובה
47
מ״חחכמה, אחצוב פנינים מהרריה?
48
מ״טאיך אשבה שומם וכנורה
49
נ׳אותי ישעשעו בשיריה?
50
נ״אנאזר בגבורה ומוכתר בחכמה, קורא לעצמו חרות ודרור מעבדות אנוש, גם אם תביא אחריה כבוד של שררה ותהלה:
51
נ״בוכי תעבוד מלכי אנוש
52
נ״געבדי עבדים תעבוד
53
נ״דדרור קראו לנפשות מעבדי הפגרים,
54
נ״הוחרות ודרור גם מהזמן ופגעיו ותלאותיו,
55
נ״ועבדי זמן עבדי עבדים הם
56
נ״זעבד ה׳ לבד הוא חפשי
57
נ״חעל כן בבקש כל אנוש חלקו
58
נ״טחלקי ה׳ אמרה נפשי.
59
ס׳לעומת זאת הוא קורא את עצמו עבד עולם לרבו שלמדו חכמה ושירה, שהיא אצלו עבדות של גדולה וכבוד המחוייבת לו לאדם, והמתעלם ממנה הוא עבד נרצע לכבוד מדומה.
60
ס״אובשירתו לכבוד רבו ומורו רבי משה אבן עזרא הוא אומר:
61
ס״בומתי אוכלה אצא לחפשי
62
ס״גוחסדך יעבידני לדורות
63
ס״דעבדתיך שני ילדות ושחרות
64
ס״הועודי עבדך לשני גבורות.
65
ס״וחרות נפשית זאת מתגלה בכל הודה והדרה גם במדעו של רבי יהודה הלוי, שבנגוד להרעה השלטת בדורות שלפניו ובדורו, שהפילוסופיה היונית היא יסוד ההשכלה, והפילוסוף היוני הגדול הוא בבחינת אחיתופל לדורו ודורות עולם בכל הנוגע לדעות תיאולוגיות וקוסמולוגיות, מדיניות ומוסריות, וכל המשכילים התאמצו לפרש דבריו ולכוון את דעותיהם ודתיהם לדעתו של פילוסוף זה בפרוש דבריו לדברי דתיהם, או בסכום דברי הדת והמסורה המקובלת להם בפירוש אליגורי כדי להתאימם עם הפילוסופיה והפילוסוף היוני.
66
ס״זואולם רבי יהודה הלוי בחרותו המדעי מצד אחד, והשתעבדותו המוחלטת אל האמת שלו – ששאב אותה מתורת ישראל שהיא תורת הנבואה, ולכן היא תורת האמת – מצד שני פרק מעליו עול עבדות זאת, ברק קסמים, ואמר:
67
ס״חואל תשיאך חכמה יונית
68
ס״טאשר אין לה פרי כי אם פרחים
69
ע׳שמע דברי נבוניה נבוכים
70
ע״אבנוים על יסוד תהו וטוחים
71
ע״בולמה זה אבקש לי ארחות
72
ע״געקלקלות, ואעזוב אם ארחים.
73
ע״דמדותיו התרומיות האלה מעמידות את רבי יהודה הלוי בשורה אחת עם כל גדולי ישראל, רבניו ומשורריו, פרנסיו ומנהיגיו שעמדו לישראל בכל הדורות וכל התקופות, העשירו את ספרותו, החיו את רוחו והמשיכו את קיומו הנצחי והפלאי, שעליהם נאמר: ״ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ [דניאל יב, ג].
74
ע״ה★ ★ ★
75
ע״ומעלה מיוחדת מציינת את רבי יהודה הלוי מכל משוררי ישראל שקדמוהו ושבאו אחריו, שכלם פתחו בשירה וזמרה לעתים ידועות כאשר נחה עליהם רוח השירה, או שכנור השירה היה תלוי למעלה מהם, וכאשר נשבה הרוח על מיתריו – העירה את המשורר ונתנה שירה בפיו, לא כן רבי יהודה הלוי: הוא היה נשמה שירתית, שהשירה לא פסקה מפיו, והיא היתה שעשועיו התמידים והיחידים, וכן הוא אומר בשירתו:
76
ע״זמזימותי ישעשעו נפשי בנפשי,
77
ע״חולי פרדס בלבי מנטעי
78
ע״טמיודעי במדעי מצאתים
79
פ׳והיו רעיוני לי לרעי
80
פ״אולכן הכיר את עצמו כאילו הוא עצמו בגופו ונשמתו הוא הכינור לשירת ישראל, שרוח השירה מתפרצת מתוכו ומשמיעה את קנותיה מעצמת מכאוביה וסבלותיה, משועת אל אלוקיה ותובעת את עלבונה ומשפטה, ובה בשעה אינה פוסקת את שירותיה בהלל וזמרה לצור מעוזה ואלוקי תהלתה, וחזון תקותה לאחרית הימים כאשר תשוב אל חרותה וארצה, מקדשה ותפארתה, ואל השלמת תעודתה הגדולה שלמענה סובלת באהבה ושמחה את כל פגעי החיים ויסורי הגלות והדלות שהיא שרויה בתוכם, ומתוך הרגשתו זאת הוא אומר בשירתו:
81
פ״בלבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום
82
פ״גשיבת שבותך אני כנור לשיריך.
83
פ״דכן! הוא התנים והוא הכנור – לפי שבגופו ורוחו הצטמצם כל עברו של ישראל בכל צרותיו ותלאותיו:
84
פ״הכוס יגונים לאט! הרפי מעט כי כבר,
85
פ״ומלאו כסלי ונפשי ממרוריך.
86
פ״זוהוא הכנור, לפי שבחזון רוחו ראה את ישראל בדלותו, אבל גם בגדולתו המלכותית,
87
פ״חשלא פסקה ולא תפסק ממנו לעולמים:
88
פ״טעם נבדל הולך ודל
89
צ׳וברוחו הולך ורם
90
צ״אבהועדם בבית מועדם
91
צ״בובגרונם רוממות א-ל
92
צ״גלהקדיש את קדוש
93
צ״דיעקב, ואת אלקי ישראל
94
צ״הבכנורו זה מתרומם אל גבהי שחקים תחת כסא הכבוד, ומדבר תחנונים ומשפטים של עם ישראל לפני אביהם שבשמים, ורוח ה׳ פורטת על מיתרי גופו, ונפשו עונה לקול שירתו ומשמיעה לישראל תנחומות-אל וחזון הגאולה.
95
צ״ולדוגמא נזכיר פה קצת מן המקצת משירות אלה:
96
צ״זואלאה ראות קרת
97
צ״חירדפוני ממצאות
98
צ״טכי השנאות
99
ק׳עוד בשאר פלטי מקנאות
100
ק״אכתמול מפלאות
101
ק״בידך שים בעדי לצבאות
102
ק״גהן אם אחרו
103
ק״דפעמי מרכבותי ונעצרו
104
ק״היחד נכמרו
105
ק״ונחומי עליכם וגברו
106
ק״זאהבה עוררו
107
ק״חכי הנה גמולות יעוררו
108
ק״טחן למאהבי
109
ק״יונקמה לעוזבי
110
קי״אכי נוטר לאויבי אני
111
קי״בונוצר חסד לאוהבי
112
קי״גהתיאשה נפשי עלות שחר קוה למחר אחרי מחר
113
קי״דבי אהבי מה אמרה אחר
114
קי״ההיה אדום אזרח בארמוני וידי ערב שלטו ואדמוני
115
קי״ווירד בי עם כלבי צאני
116
קי״זושמי אשר היה להגיון
117
קי״חנהפך בפי זרים לבזיון
118
קי״טמתפארים עלי בחזיון
119
ק״כהתעתדי לקץ ואם יותר
120
קכ״אכי לא המירותיך בעם אחר
121
קכ״בבחרת בי גם בך אני בוחר
122
קכ״גהוחילי בת ואשיב שבותך
123
קכ״דואל תקצי לארך שביתך
124
קכ״הוהחזיקי יד בחקך ודתך
125
קכ״וכי יש שכר לפעולתך
126
קכ״זמשורר ופיטן!
127
קכ״חרבי יהודה הלוי הצטיין ביותר בשיריו ופיוטיו לכל החגים והמועדים וביותר לימים הנוראים. פיוטיו ושירותיו נקבעו במחזורי התפילה של הספרדים, ונשמעים בפיהם של כל מקהלות הספרדים כמזמורי התהלים, באשר הם נותנים בטוי מלא להמית הנפש של כל איש מישראל בכל הימים והזמנים, וביחוד בימי החגים והמועדים.
128
קכ״טרבים הם פיוטיו לימי המועדים, שכל אחד מהם הוא פנינה יקרה לא יערכנה זהב ופנינים, ומתוקים מדבש ונופת צופים ומרוממים את הרוח לאל שוכן מרומים.
129
ק״לופה נזכיר לדוגמא משיריו ופיוטיו לחג השבועות שמהם נשקפת התרוממות נשמתו של רבי יהודה הלוי למרומי שיא השירה והזמרה, ונותנת בפינו דברי אהבה נשגבים ונעלים בין ישראל לבין נותן התורה לעמו בחירו לאמור:
130
קל״אושמו בקרבי
131
קל״בכאש בכליותי
132
קל״גקשור בלבי
133
קל״דעצור בעצמותי
134
קל״הויגערו בי
135
קל״ובוזים לחקותי
136
קל״זויחרפוני
137
קל״חיום אדרשה אותו לעבוד ויגדפוני
138
קל״טכי אתנה לשמו כבוד
139
ק״מדמו לרחקי
140
קמ״אאל מעבודתך
141
קמ״בלחצי ודחקי
142
קמ״גטוב מפרידתך
143
קמ״דחלקי וחשקי
144
קמ״הנעם פרי דתך
145
קמ״ותשכח ימיני
146
קמ״זאם לא לפניך אעמוד
147
קמ״חתדבק לשוני
148
קמ״טאם בלעדי דתך אחמוד
149
ק״נהנה באזני
150
קנ״אשמע תהלתך
151
קנ״בים־סוף וסיני
152
קנ״געדי גדולתך
153
קנ״דאיך רעיוני
154
קנ״היהגו בזולתך
155
קנ״ו★ ★ ★
156
קנ״זלא אהלך במחשבים ואתה
157
קנ״חאור נתיבי ובך מנתי וחבלי
158
קנ״טועמלי בדתך לי מנוחה
159
ק״סאזכרה חסדך ואנשה עמלי
160
קס״איעפו בערים ונוקשים חשכים
161
קס״בואני דברך נר לרגלי
162
קס״ג★ ★ ★
163
קס״דיעלת חן קולך ערב
164
קס״הבהגותך חקי חורב
165
קס״ודאגתי בגלליך
166
קס״זבת-בני עד-שוב אליך
167
קס״חרק לחושב רע עליך
168
קס״טדברי בנעים מליך
169
ק״עמה תחשב עלי חושב
170
קע״אואלהי בזבול יושב
171
קע״בהן משנאיך אם־אעלה
172
קע״גבם בחנתיך עד-אור יעלה
173
קע״דרק באהבתך לא אשלה
174
קע״הוהלא כן אמרת משלי
175
קע״ונעתרות נשיקות אויב
176
קע״זנאמנים פצעי אוהב
177
קע״ח★ ★ ★
178
קע״טהלכו ימותי באין שלוה
179
ק״פוספו בלי
180
קפ״אחמדה, וירשו בני עולה
181
קפ״במקום אהלי
182
קפ״גכי אמרו אין לזאת תקוה
183
קפ״דוחי גאלי
184
קפ״הלמה אהי עוד כאלמנה
185
קפ״ובחי בועלי
186
קפ״זולפי מעט גואלי ירב
187
קפ״חהמון גועלי
188
קפ״טדמי עניה בגלותך
189
ק״צואל תחפזי
190
קצ״אדבקי בשם אל אילותך
191
קצ״בובו אחזי
192
קצ״גאל־תפחדי עוד לדלותך
193
קצ״דואל תרגזי
194
קצ״החומה אני לך וגם צנה
195
קצ״ולמול לחמי
196
קצ״זכי כגדוד בעדך ירב
197
קצ״חהמון רחמי
198
קצ״טחמה כמו-אש אציתנה
199
ר׳בחיק אויבי
200
ר״איום אזכרה מעמד חורב
201
ר״בלבת אוהבי
202
ר״ג★ ★ ★
203
ר״דבין יוצרות אלה מצטיין ביותר פיוט ״מי כמוך״ לשבת זכור, שהוא דומה בשפתו וסגנוגו כאחד מספרי הנביאים, וכולו חרוז בפסוקים לקוחים מהתנ״ך, מה שזה מעיד שהתנ״ך היה כולו שגור ושנון בפיו כפרשת שמע בפי כל איש מישראל. ונפלא מאד הוא חבורו של פיוט זה, שאין אדם יכול להרגיש צרופי הפסוקים שבו, ונדמה לכל קוראיו כאילו כולו מקשה אחת יצאה מפי עטו של מחברו, וכאלו הוא קוראו באחד מספרי הקודש ודברי נבואה.
204
ר״הנפלאים ונשגבים מאד הם פיוטיו בתפילות ימים הנוראים שהם מסתעפים לשלשה ענפים:
205
ר״וא. קדושות ותהילות
206
ר״זליושב תהלות
207
ר״חלרוכב ערבות קדוש וברוך
208
ר״טיה שמך ארוממך וצדקתך לא אכסה
209
ר״יהאזנתי והאמנתי
210
רי״אלא אשאל ולא אנסה
211
רי״בהבהיר כאור מזהיר
212
רי״גבאין מסך ואין מכסה
213
רי״דישתבח ויתפאר
214
רי״הויתרומם ויתנשא
215
רי״וב. תפילות וסליחות
216
רי״זה׳ הארך אפך לטובה
217
רי״חאשר אל חסדך פונה
218
רי״טה׳ הנני מפיל תחינה
219
ר״כוטרם אקראה תענה
220
רכ״אה׳ החלימני בחסדך
221
רכ״בומרפא צו ללב דוה
222
רכ״גה׳ החליתי מיגוני
223
רכ״דונפשי יום וליל תהמה
224
רכ״הה׳ העליני מתהומות
225
רכ״וושיבת עבדך שובה
226
רכ״ז★ ★ ★
227
רכ״חלמענך אלקי
228
רכ״טדליך תרחם
229
ר״לושמחם מיגונם ובעצתך תנחם
230
רל״אוהפלא חסדיך
231
רל״בוחוסה נא ורחם עמוסים מבטן
232
רל״גומרחם
233
רל״דה׳ הקשיבה
234
רל״הועשה אל תאחר
235
רל״וג. וידויים ותוכחות
236
רל״זחטאי לו יריחון בם שכני
237
רל״חאזי ברחו ורחקו מגבולי
238
רל״טטמא לבב אשר סובב ושובב
239
ר״מלבבי בי עלי כל חטא פלילי
240
רמ״אידעתים בעלותם על לבבי
241
רמ״בראיתים על ימיני גם על שמאלי
242
רמ״גועת תביא יצוריך במשפט
243
רמ״דאלקי אל תדינני כמעלי
244
רמ״ה★ ★ ★
245
רמ״ולך אלי תשוקתי
246
רמ״זבך חשקי ואהבתי
247
רמ״חלך לבי וכליותי
248
רמ״טלך רוחי ונשמתי
249
ר״נלך חסד, לך חמלה,
250
רנ״אחמול על כל תלאותי
251
רנ״בוגדול מנשוא חטאי
252
רנ״גוגדלה יד משובתי
253
רנ״דולכן גדלו צירי
254
רנ״הוקצרתי זריעתי
255
רנ״וואוי עלי והה לי אם
256
רנ״זתדינני כרשעתי
257
רנ״חומי יעמד לפניך
258
רנ״טומי יהיה תמורתי
259
ר״סואיך חשבון לך אתן
260
רס״אואיך אצדק בטענתי
261
רס״בונאלמתי ונכלמתי
262
רס״גוכסתני כלימתי
263
רס״דרצונך אשאלה תמיד
264
רס״הלמלאות את שאלתי
265
רס״ווהרב כבסני
266
רס״זמעונותי וחטאתי
267
רס״חוהבט רוב תלאותי
268
רס״טודלותי בגלותי
269
ר״עואל נא תעלם אזנך לרוחתי לשועתי
270
רע״אערוב עבדך לטובה גם אמור נא די לצרתי
271
רע״בהשיבני ה׳ ואשובה
272
רע״גותרצה את תשובתי
273
רע״דוידוי זה של רבי יהודה הלוי – שרק קצתו העתקתי פה, הוא פיוט שבו פותחים כל קהילות הספרדים את סדר היום של יום הכפורים לפני תפלת הערבית.
274
רע״הפיוט נפלא זה יוצר אוירה של קדושה וחרדה בקרב כל העם, והוא מעלה אותנו מעולמנו העכור אל הקדושה העליונה של יום הכפורים, שהוא כמו שהוא מתאר אותו – הצום הנכבד אשר בו ינקה מכל עון שקדם, וישיג בו מה שחסר לו בימים ובשבועות ובחדשים, ותנקה הנפש מהבלבולים המחשביים והכעסיים והתאווים, ותשוב מנטות אליהם תשובה גמורה, בין במחשבה בין במעשה … וצומו ביום ההוא צום שהוא קרוב בו להדמות כמלאכים, מפני שהוא גומרו בכניעה ושפלות ובעמידה ובכריעות ותשבחות ותהילות (כוזרי מ״ג סימן ה׳).
275
רע״ורבי יהודה הלוי בפיוטיו לימים הנוראים מרומם את כולנו אל רוממות שירתו הנפלאה, וביום הכפורים ביחוד הוא חי אתנו ואנו חיים אתו, באשר כי פיוטיו הם בפינו מהתחלת יום הכפורים עד תפילת הנעילה הקדושה, אשר השאיר לנו נחלת עולם לאמרו:
276
רע״זרצה פליטיך שוקדי אולמיך
277
רע״חהיום בארבע תפלות לרוממך
278
רע״טמקוים ישעך ומועד נחומיך
279
ר״פחסדיך ה׳ ייתלו כי הסליחה עמך
280
רפ״אזעקתם תעלה לשמי מרומיך
281
רפ״בקדוש בהקדישם כמשרתי שמך
282
רפ״גרבי יהודה הלוי בשיריו ופיוטיו שעולים למספר שלש מאות, מספר כפול של ספר תהלים, התחבב והתקדש על העם כלו בדורו ולדורות עולם, והוא כנורו החי של עם ישראל, ששירתו תצלצל באזנינו לנצח, ושמו יזהיר בספרות שירת ישראל לעולמים.
283
רפ״דשירי ציון
284
רפ״הזכות מיוחדת נודעה לו לרבי יהודה הלוי בשיריו הנלהבים והמלהיבים לשיבת ציון. בפעולה זאת בתעצומות עזה לא קדם לו ולא יבא אחריו משורר כזה. הוא הביע אנקתו המרה של עם ישראל מסבל גלותו, קנאת חרבן ארצו ומקדשו, דלותו וקלונו בין העמים, ועורר אותו לשוב אל ארצו גם בחורבנה, לנשק עפרה ולחונן אבניה, להתענות בענותה כדי לזכות לחזות בבנינה – בשיריו הנפלאים שנביא מהם פה פסוקים קצרים:
285
רפ״ויפה נוף משוש תבל קריה למלך רב
286
רפ״זלך נכספה נפשי
287
רפ״חמפאתי מערב
288
רפ״טהלא אבניך
289
ר״צאחונן ואשקם
290
רצ״אוטעם רגביך
291
רצ״במדבש לפי יערב
292
רצ״גלבי במזרח
293
רצ״דואנכי בסוף מערב
294
רצ״האיך אשלם נדרי
295
רצ״וואסרי, בעוד
296
רצ״זציון בחבל אדום
297
רצ״חואני בכבל ערב
298
רצ״טיקל בעיני עזוב
299
ש׳כל טוב ספרד
300
ש״אכמו יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב
301
ש״בארץ ישראל היא מקום השראת השכינה והתגלות הנבואה: ״שכל מי שהתנבא – לא התנבא אלא בה או בעבורה, הנה התנבא אברהם כדי שיעבר בה, ויחזקאל ודניאל בעבורה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה… והיא הארץ הנקראת: לפני ה׳, הנאמר עליה: ״תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה״ [דברים יא, יב]. ועליה נפלה הקנאה והחמדה בין הבל וקין בתחילה, כשרצו לדעת איזה מהם רצוי להיות במקום אדם וסגולתו ולבו, לנחול את הארץ ולהדבק בענין האלקי, ויהיה זולתו כקליפה, ואירע מה שאירע מהריגת הבל ונשארה בעלות האחוזה ערירי, ונאמר: ״ויצא קין מלפני ה׳״ [בראשית ד, טז] שיצא מגורש מהארץ הזאת [כוזרי מאמר שני י״ד].
302
ש״גמנקודת השקפה זאת, ומתוך כל דברי רבותינו ז״ל בתפלות ששמו בפינו יום יום, ומהלכותיהם ואגדותיהם ומכללם מאמרם: לעולם ידור אדם בארץ ישראל – אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלוק׳, וכל הדר בחו״ל – דומה למי שאין לו אלוק׳ – בא ריה״ל לידי מסקנא זאת: שלארץ הזאת יש בה סגולה להגיע אל הענין האלקי עם המעשים והתורות התלויות בה, אשר הם כעבודה לכרם. ״אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלהי מבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה״ (כוזרי מ״ב, י״ב).
303
ש״דהכרתו זאת בחובת העליה לארץ ישראל, העירה בעצמו מחשבת חטא ועון בכל יום נוסף שהוא יושב בארץ הגלות, והיא נתנה דבריה בפי הכוזרי לאמר: ״אם כן אתה מקצר בחובת תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשימנו בית חייך ומותך, ואתה אומר: ׳רחם על ציון כי היא בית חיינו׳, ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תת״ק שנה, היה מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה….
304
ש״האני רואה שהשתחויתך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כוונה, וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות בה יותר משהיו אזרחים במקומותיהם. כל זה גם כשלא היתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל היתה מלאה זימה ועבודה זרה, ועם כל זה לא היתה להם תאוה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצות האלקים, והיו מבקשים לנשוא עצמותם אליה״ [כוזרי מ״ב, כ״ג].
305
ש״וחטא זה גדול בעיניו בהכירו כי הוא סיבת אחור הגאולה, והוא אומר אל נפשו: ״הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלקים בבית שני… ואין דבורנו: ׳השתחוו להר קדשו׳, ו׳השתחוו להדום רגליו׳, ו׳המחזיר שכינתו לציון׳ וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולת״ (הכוזרי שם כ״ד).
306
ש״זמחשבה מרה זאת שהיתה מלווה בהכרת חטא ועון לעצמו ולכלל ישראל, היתה כאש אוכלת עצורה בעצמותיו, והיא גזלה מנוחתו וששון חייו, וזו היא ודאי הסבה שנדם כנור שירתו ימים רבים.
307
ש״חידידיו הרבים נסו להסיח דעתו ממחשבה מסוכנת זאת, שהיתה קשורה בחרוף נפש,
308
ש״טשל נסיעה רחוקה בלב ימים וישיבה בארץ שוממה מלאה קוצים וחוחים, ועקרבים ונחשים בצורתם ובצורת אדם, כמו שהזכיר באחד משיריו: ״במקום צרי גלעדך, נחש שרף וגם עקרב״…
309
ש״יולהם עונה בשירתו ואומר:
310
שי״אדרשיתיך ואם מלכך אין בך
311
שי״בואם במקום צרי גלעדך
312
שי״גנחש שרף וגם עקרב
313
שי״ד★ ★ ★
314
שי״ההלא כן נתנה קדם לאבות
315
שי״ווכולה נחלת קוצים וחוחים,
316
שי״זוהם מתהלכים ארכה ורחבה
317
שי״חכמתהלכים בפרדס בין צמחים,
318
שי״טושם התהלכו לפני אדני
319
ש״כולמדו השבילים הנכוחים
320
שכ״א★ ★ ★
321
שכ״בנשחר את מקום שחת ורמה
322
שכ״גונטוש את מקור חיי נצחים?
323
שכ״דהלנו נחלה רק מקדשי אל
324
שכ״הואיך נהיה להר קדשו שכחים?
325
שכ״והיש לנו במזרח או במערב
326
שכ״זמקום תקוה, נהי עליו בטוחים?
327
שכ״חברבות הימים מחשבה זאת התגברה בו מאד מאד, עד שנמאסו לו החיים בארץ גלותו עם כל עדניה וקניניה, ובין רגע החליט החלטה נחושה לברוח מארץ הגלות – כבורח מבית הכלא ומבור עבדות, וכנכסף אל אהובתו וחמדת לבו אשר אליה נושא נפשו. ואז שבה אליו רוח השירה והתפרצה מפיו לאמר:
328
שכ״טהציקתני תשוקתי לאל חי,
329
ש״ללשחר את מקום כסאות משיחי
330
של״אעד כי לא נטשתני לנשק
331
של״בבני ביתי ואת רעי ואחי
332
של״גוחדלתי הלוך על כף ועל אף
333
של״דונתתי בלב ימים ארחי
334
של״העדי אמצא הדום רגלי אלקי
335
של״וושמה אשפכה נפשי ושיחי
336
של״זואסתופף בהר קדשו ואקביל
337
של״חלפתחי שערי שחק פתחי
338
של״טאדני לי ואיך אירא ואפחד?
339
ש״מומלאך רחמיו נושא שלחי.
340
שמ״אהנסיעה לארץ ישראל
341
שמ״ברבי יהודה הלוי ידע מפי עצמו, ומפי כל אלה מידידיו וקרוביו שהניאו אותו מצעד זה,
342
שמ״גאת כל הסכנה הגדולה שבנסיעה זאת, ובכל זאת הקדיש את עצמו אליה בלב מלא חרדה ואמונה גם יחד, ובעת פרידתו מארץ גלותו קרא שלום לכל בניו וידידיו, ואומר להם:
343
שמ״דקראו עלי בנות ומשפחות
344
שמ״השלום, ועל אחים ועל אחות
345
שמ״ומאת אסיר תקוה אשר נקנה
346
שמ״זלים, ושם רוחו ביד רוחות
347
שמ״חדחוי ביד מערב אלי מזרח
348
שמ״טזה יעבור לנחות, וזה לדחות
349
ש״נבינו ובין מות כפשע, אך
350
שנ״אבינו וביניו מעבה לוחות
351
שנ״בואמנם בנסיון קשה מאד התנסה רבי יהודה הלוי בנסיעתו זאת הארוכה והמיגעת,
352
שנ״גנועזת ומסוכנת.
353
שנ״דספינתו שבה נסע, היתה מחניקה ומפרכת את הגוף ואת הנפש, וכמו שהוא מתאר ואומר:
354
שנ״הקבור בחייו בארון עץ, לא
355
שנ״וקרקע, ולא ארבע, אבל פחות
356
שנ״זיושב – ואין עומד על רגליו
357
שנ״חשוכב – ואין רגליו משולחות
358
שנ״טיסורי נסיעתו גדלו עוד יותר מסיבת שכיניו הרעים ובהם המלחים, והוא אומר:
359
ש״סחולה וירא מפני גוים
360
שס״אחובל ומלח כל בני פרחח
361
שס״בהם הסגנים שם והפחות
362
שס״גלהגדיל נסיונו – סער הים בשאון גליו, ולרגלי זאת הרבו ימי הנסיעה ואזלה גם צידת דרכו, וכפעם בפעם גברה הסכנה להיות נטבע בים ובשרו יהיה למאכל תנינים:
363
שס״דוים תשים כמרקחה יקודה,
364
שס״הוהחיות בהדפם לאניות
365
שס״וותנינים מצפים לסעודה
366
שס״זועת צרה כמבכירה, ובנים
367
שס״חעדי משבר ואין כח ללדה.
368
שס״טואלו אחסר מאכל ומשתה
369
ש״ענעים שמך בפי אשים לצידה.
370
שע״אכל תלאות דרכו זו לא הפילו את רוחו ולא דכאו את נפשו, אלא הגבירו את מיתרי כנורו להשמיע בהם שירתו הנפלאה שמתוכה נשקפת – עליזות רוחו, חדות נשמתו. קבלת יסוריו אלה באהבה לסליחה על אחור נסיעתו זאת עד עתה, ואמונה אמיצה מאד להצלחת דרכו זאת והגעתו אל מקום משאת נפשו. באמונתו זאת נושא את שירתו אל הספינה ואומר לה:
371
שע״בעלי הספינה ודרשי מדינה
372
שע״גאשר לשכינה בתוכה חדרים,
373
שע״דוחושי בעודך ויד אל תניפך,
374
שע״הוקשרי כנפך בכנפי שחרים
375
שע״ולנדיב ונעים ברוח קלעים
376
שע״זולבות קרועים לאלף גזרים
377
שע״חאבל יש בטוח במרבה סלוח
378
שע״טוחיל וכח למוציא אסירים
379
ש״פאחרי תלאות מרובות הגיע מצרימה שבור ורצוץ בגופו, אבל אמיץ וחזק ברוחו ורצונו להגיע ארצה ישראל, אם גם לא יזכה לשבת בה, ובלבד שידרוך באדמתה ויזכה להקבר בה. אולם אנשי מצרים – גדוליה ורבניה שראו את מצבו הרופף והמסוכן, יעצוהו להתמהמה לזמן קט בארץ מצרים עדי יבריא וימשיך את דרכו, ואלה לעגו עליו על צעד לא יצלח ובלתי מועיל זה באומרם: מאז החורבן פקעה קדושתה ־
380
שפ״אואדע כי שכינה נטתה שם
381
שפ״בכאורח לצל אלון ואלה
382
שפ״גכלפי האחרונים הוא עונה בכעס עצור ואומר להם:
383
שפ״דאבל איש יעלה מכל ארצות
384
שפ״האליהם – מעלה היא לו מעולה
385
שפ״וולמה ילעגו עלי מליצים?
386
שפ״זולמה אהיה להם למלה?
387
שפ״חואם לא יאמינו – הן מחיצה
388
שפ״טואין ביני וביניהם נחלה
389
ש״צולראשונים מדבר אליהם תחנונים ואומר להם:
390
שצ״אאל פעמי תאחרו מנסוע
391
שצ״בבי אפחד פן יקרני אסוני
392
שצ״גשאלתי – חסות בכנפי כבוד אל
393
שצ״דוהיות עם מלון אבותי מלוני
394
שצ״הבערוב יומו ואחרי תלאות מרובות, בשארית כחותיו עלה ארצה ישראל משאת נפשו,
395
שצ״וואז פעמה רוח השירה על כנורו, פרסה על מיתריו ויתן בפיו שירתו הנפלאה, שיש בה מהתנשאות הרוח והשתפכות נפש נשגבה מאד, היא השירה הנצחית לעם ישראל:
396
שצ״זציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך
397
שצ״חברגעים אלה יותר מכל הזמנים, הרגיש בעצמו אותה ההכרה שלא פסקה – שהוא הנהו התנים והכנור של עם ישראל כולו, וממיתרי כנורו נשמע קולה של כנסת ישראל כולה בעברה ועתידה, בשועתה על ענותה וחזון רוחה לעתידה. שירה נפלאה זאת שכתובה בדמע ודמי נפשו ולבו, היא שירת פנינים, שכל מלה היא פנינה יקרה, וכל פסוק מפסוקיה, וכולה יחד, היא מחרוזת אבני חן שאין דומה לה ליופי והתרוממות הרוח בכל שירת ישראל, מאז גלה מארצו ועד היום הזה. ולכן נתקבלה בפי כל ישראל לקינת אבל ושירת נחמה לאומרה ביום המר והנמהר, יום חרבן המקדש וגלות ישראל מארצו.
398
שצ״טכנור שירת ישראל בדמותו של רבי יהודה הלוי נגנז במקום לא ידוע. רבות הן האגדות על דבר מותו ומקום קבורתו, אבל אין ידיעה ברורה ומוסמכת על זה, כי נתקיים בו מקרא שכתוב: ״ולא ידע איש את קבורתו״ [דברים לד, ו].
399
ת׳כנור ישראל זה לא מת, אלא הוא גנוז באוצר החיים של נשמת היהדות, באשר שירתו בפינו תמיד, וקולו העז והנעים נשמע ללבנו ומרעיד את מיתרי כנור לבבנו – לבכות ענותו ולשיר חזון גאולתנו.
400
ת״אומי יתן ונאספו כל שיריו ופיוטיו, קדושותיו ותוכחותיו, תפלותיו ונחמותיו בספר מיוחד, כדי להנחילו בחרוזיו ורוחו לבנינו ובנותינו לדורות עולמים, כראוי למשורר עולמים של עם ישראל.
401
ת״במסע נצחון זה של ריה״ל עם כל תלאותיו והרפתקאותיו, שיריו וחזיונותיו, הלהיב את השלהבת של אהבת ציון וארץ הקדש שהיתה הולכת ועוממת והולכת ונשכחת מן הלב, אף על פי שהיתה חיה בדבר־שפתים של הרגל ומנהג.
402
ת״גריה״ל היה מעיין הרוח שחזה יחזקאל להחיות עצמות יבשות ולהפיח בהן רוח החיים. ברוח זו עורר את הרגשת החרות של עם ישראל, שהיא מעוררת כסופין לגאולה ולשיבה אל ארץ הנחלה. קול שירתו לציון מצלצל גם היום באזנינו בקול תוכחה מרה על הזנחתנו אותה בעבר, ובקול מעורר ומלהיב לעלות אל הארץ ולהדבק בשכינת הקודש של אלקי ישראל ורוח נבואתו שבארץ ישראל, ומעל מיתרי כנור זה שהוא נצחי בנצחיות ישראל תושר שירת גאולת ישראל.
403
ת״דלוחם מלחמות ה׳
404
ת״הכדוד מלך ישראל שהיה נעים זמירות ישראל, וזמירותיו בפינו לנצח, ובאותה שעה גם לוחם מלחמות ה׳, שגם מבחינה זאת הוא חי עמנו לדורות עולם, בתקוה להתגלות מלכותו המשיחית השומרת בקרבנו הכרת מלכות גם בתוך עבדות, כאמרנו תמיד: דור מלך ישראל חי וקיים [ראש השנה כה, א].
405
ת״ורבי יהודה הלוי היה כנור שירת ישראל והוא יהיה כן לנצח, ובה בשעה הוא לוחם מלחמת ה׳, מלחמת נצחונה של תורת ישראל שהיא נשמת ישראל, יסוד קיומו וסוד נצחיותו.
406
ת״זמלחמת ה׳ זאת שרבי יהודה הלוי הקדיש לה את עצמו, ויצא ממנה בשלום ועטרת נצחון, היא לא מלחמת חרב וחנית, כח וחיל, אלא מלחמת חכמה ותבונה, עצה וגבורה, שנצחונה הוא קיים בלי כל שנוי ותמורה, בכל תמורת המצבים והמעמדות של עם ישראל, ונצחון שהוא מנציח את גבוריו ומגיעם לנצחון סופי שאין אחריו כשלון.
407
ת״חמלחמה זאת היא כתובה בספר:
408
ת״ט״אלחגה ואלדליל
409
ת״יפי נצר אלדין אלזליל״
410
תי״אלאמר: ההוכחה והראיה
411
תי״בבנצחון התורה המזולזלה
412
תי״גמגמתו היסודית של ספר זה היא – לבטל טענת העמים כולם שמביטים בזלזול על תורת ישראל מתוך דלותם של עם ישראל, וכמו שנתן דברים אלו בפי מלך כוזר לאמר: ״מסכים הייתי שלא אשאל יהודי, מפני שידעתי איבוד זכרם וחסרון עצתם, כי השפלות והדלות לא עזבו להם מידה טובה״ (מ״א, י״ב).
413
תי״דב. ההגיון מחייב שכשם שהם דלים ומזולזלים בעולם הזה, כך יוצאת תולדה מחוייבת שאין להם אחרית ותקוה בעולם הבא, הואיל וגם יעודי התורה הם עולמיים וחומריים, ולא יעודים נשמתיים בעולם הנשמות, כיעודי שאר הדתות שהם שמנים ודשנים מיעודיכם (שם ק״ד).
414
תי״הג. ומעלתם בעולם הזה בדלות ושפלות – היא הוכחה ברורה גם לעולם הבא, וערוך מעלתם בעולם הבא כמעלתם בעולם הזה (שם קי״ב).
415
תי״והחבר משיב על טענות אלה ואומר: דלותם של ישראל היא סימן מובהק לגדולתם,
416
תי״זלפי שישראל אינם מכלל הנבראים לפי השתלשלות מדרגתם מהדומם לצומח ולבעלי חיים ואדם המדבר, שהמדרגה העליונה שבו היא מעלת החכמים המדברים, כי אלה הן מעלות מקריות שמפרידות הנבראים פרידה עצמית ברב או במעט. אין לה תכלית מפני שהיא פרידה מקרית, ואינה מעלה על דרך האמת. אבל המעלה האמתית, היא מעלה אלקית מלאכית שהיא נמצאת מדין הענין האלקי לא מן השכלי ולא מן הנפשי ולא הטבעי (שם מ״ב).
417
תי״חדמותה של מעלה זאת נראית בתארי הנביא בישראל, שהוא נבדל מכל אדם אחר בקורות חייו שהם למעלה מכל טבע הנבראים –
418
תי״ט״יבוא באש ולא יוזק בו, ויעמוד בלי מאכל ולא ירעב, ויהיה לפניו זוהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא יחלש, וכאשר יגיע אל תכלית ימיו, ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישן, וישן בעת ידועה ובשפה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד, מה שהיה ומה שיהיה. הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם״ (שם מ״א).
419
ת״כאלה הם קצת תוארי הנביא אשר אין עליו חולק, אשר נראה על ידו להמון – התחברות הדבר האלקי בהם, ושיש להם אלוק׳ מנהיגם כרצונו כפי עבודתם והמרותם, והגיד להם הנעלם (שם מ״ג).
420
תכ״אממעלה עליונה זאת של נביא ישראל – נשקפת מעלתם של ישראל, שהנביא יצא מקרבם ולמענם, להודיעם ענין התחברות הדבר האלקי בהם, והשגחתו המיוחדת אליהם שהיא נגלית לפי מעשיהם, עבודתם והמרותם בדרכי התורה והמצוה הנתונה להם ממנו, לכן פתח ה׳ את דבורו אל המון ישראל: ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ [שמות כ, ב], ולא בורא העולם ובוראם, לפי שזהו דבר הנלמד מדת ההקשית שמביא אליה העיון, ונכנסים בה ספקות רבות. אבל: ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ הוא דבר שחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כך הקבלה הנמשכת שהיא כמראה החזון (שם י״ג-כ״ה).
421
תכ״בתורה זאת נתונה לכל באי עולם, שכל הנלוה אלינו מן האומות יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו. אך התורה מפני שהוציאנו ממצרים, והתחברות כבודו אלינו – נתונה ומחוייבת לנו, לא רק בתור ברואיו ככל יתר הנבראים, אלא מפני שאנחנו הסגולה מבני אדם, ודבקה בנו השגחתו (שם כ״ו, כ״ז).
422
תכ״גיעודי התורה
יעודי הדתות של יתר העמים הם כולם אחרי המות, ואין בחיים בהם מאומה ולא דבר שיורה עליהם. (המאמינים ביעודים אלה, אינם נאמנים להם אלא בפיהם ושפתותיהם, ומתכחשים אליהם בלבם ונפשם), ולא ראיתי אחד מן המאמינים ביעודים ההם שהוא מתאוה למהירותם, אבל אם היה ביכולתו לאחרם אלף שנים, וישאר במסורת החיים ובעול העולם ועצבונו, היה בוחר בזה.
יעודי הדתות של יתר העמים הם כולם אחרי המות, ואין בחיים בהם מאומה ולא דבר שיורה עליהם. (המאמינים ביעודים אלה, אינם נאמנים להם אלא בפיהם ושפתותיהם, ומתכחשים אליהם בלבם ונפשם), ולא ראיתי אחד מן המאמינים ביעודים ההם שהוא מתאוה למהירותם, אבל אם היה ביכולתו לאחרם אלף שנים, וישאר במסורת החיים ובעול העולם ועצבונו, היה בוחר בזה.
423
תכ״דאבל יעודינו: הדבקנו בענין האלקי בנבואה, ומה שהוא קרוב אליה, והתחברות הענין האלקי בנו בגדולה וכבוד ובמופתים, ועל כן אינו אומר בתורה: כי אם תעשו המצוה הזאת, אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות, אבל הוא אומר: ואתם תהיו לי לעם, ואני אהיה לכם לאלקים [ע״פ שמות ו, ז], ואנהיג אתכם, ויהיה מכם מי שיעמוד לפני, ומי שיעלה לשמים כאשר היו הולכים בין המלאכים, ויהיו גם כן מלאכי הולכים ביניכם בארץ ותראו אותם יחידים ורבים, שומרים אתכם ונלחמים לכם, ותתמידו בארץ ויהיה שובעה ורעבונה, וטובתה ורעתה בענין האלקי כפי מעשיכם, ויהיה נוהג העולם על המנהג הטבעי זולתכם. כי תראו עם שכינתי שתהיה בתוככם, מטוב אדמתכם וסדר גשמיכם שלא יעברו עתיהם הצריך להם, ושתתגברו על אויביכם במתי מספר, מה שתכירו בו, כי אין ענינכם נוהג על המנהג הטבעי, אבל הרצוני… והתורה הזאת וכל יעודיה מובטחים, שלא יפול מהם דבר, ויעודיה כולם (בשכר ועונש) כולל אותם שורש אחד, והוא: יחול קרבת אלקים ומלאכיו. ומי שיגיע אל המעלה הזאת, לא יירא מן המות, ותורתנו כבר הראית לנו זה עין בעין (שם ק״ה-ק״ט).
424
תכ״המעלתם של ישראל לעולם הבא. בעלי הנימוסים האחרים לא ראו מכל זה מאומה, אך אמרו להם: קבלו עבודת המלך… ואם לאו – ירחיק אתכם ויענה אתכם אחרי מותכם, ומהם מי שאמר: לא בא אלינו אדם שיגיד לנו שיהיה אחרי מותו בגן עדן או בגיהנם, ורובם הגבירו סדור ענינם וחבור עצתם וקבלו העבודה ויחלו נפשם במצפון יחול חלוש. אך בנראה יחול חזק ונאמן, ומתגדלים ומתפארים על עמי הארץ שבהם באמונה, ואיך יתפארו אלה בטענת מה שיגיע אליו אחרי מותם על מי שיגיע זה אליו בחייו, והלא טבע הנביאים והחסידים קרוב אל הקיימים בעולם הבא יותר מטבע מי שלא קרב אל המדרגה הזאת (שם ק״ט).
425
תכ״ואמונת הגמול
סבל הדלות והמסכנות אינו גנאי לסובליהם – אלא תפארת היא להם, ובהם היו מתפארים גדולי האומות האלה, כי אין מתפארים אלא במי שאמר: מי שהכה על לחייך הימנית, הכן לו השמאלית… והגיע הוא וחבריו וההולכים אחריו מאות מן השנים, מן הבוז והיסורים וההרג אל ענינים נפלאים וידועים, והם הם הפאר.
סבל הדלות והמסכנות אינו גנאי לסובליהם – אלא תפארת היא להם, ובהם היו מתפארים גדולי האומות האלה, כי אין מתפארים אלא במי שאמר: מי שהכה על לחייך הימנית, הכן לו השמאלית… והגיע הוא וחבריו וההולכים אחריו מאות מן השנים, מן הבוז והיסורים וההרג אל ענינים נפלאים וידועים, והם הם הפאר.
426
תכ״זוכן בעלי תורת ישמעאל וחבריו, עד שגברו, ובאנשים ההם היו מתפארים ומתגדלים, ולא במלכים האלה אשר גבה שיאם ורחבה מלכותם ונפלאו מרכבותם. אם כן ערכנו אל האלקים יותר קרוב ממה שאם היתה לנו גדולה בעולם הזה [קי״ג].
427
תכ״חדברים אלה הוא משיב כלפי המלגלגים, אבל לפי האמת הוא סותר את דבריהם ואומר: היעודים אשר ערבו לך, כבר קדמו חכמינו לספר גן עדן וגיהנם… וספרו הנעימות והיסורים ביותר מה שספרו שאר האומות הקרובות, ודברתי עמך עד עתה על מה שבא במקרא ובדברי הנביאים, כי לא נזכר בהם יעודי עולם הבא בביאור כאשר נזכר בדברי החכמים.
428
תכ״טואמת הוא, כי בדברי הנבואה – שישוב העפר שבגוף האדם אל הארץ ותשוב הרוח אל האלקים אשר נתנה (קהלת יב, ז) ובדברי הנבואה – תחיית המתים לעתיד, ושליחת נביא שמו אליהו, כבר שולח בזמן העובר ולקחו האלקים כאשר לקח זולתו, והוא לא טעם טעם מיתה.
429
ת״לעובדא זאת של מיתה, שאין בה טעם מיתה, של פרידת הגוף מהנשמה, מוכיחה בברור גמור, כי נשמת האדם אינה קשורה בתנאי הגוף ומזונותיו, ואינה חיה עמו, אלא היא מחיה את הגוף חיי נועם בעולם הזה לכל אלה הרוצים בחיי נשמות עלי אדמות, והיא נכספת לשוב אל מקוריותה בטהרתה, וכדרשת רז״ל: תנה לו, כמו שנתנה לך בטהרה – אף אתה תנה לו בטהרה, וזהו הסימן המובהק לחיי עולם הבא, שאדם הנכסף להם בעולם הזה זוכה לעולם הבא שהוא עולם הנצח, של צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה (ראה הרמב״ם בהקדמתו לפרק חלק, ובמשנה תורה ה׳ תשובה פ״ח ה״ב).
430
תל״אריה״ל ממשיך להוכיח דבריו אלה מהמקובל ומסור בפי כל ישראל ואומר: ופתיחת תפלתנו שיודעים אותה הנשים, כל שכן החכמים: ״אלקי נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה, אתה יצרתה… ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא״ וכו׳, וגן עדן עצמו אשר הרבו בני אדם לזוכרו, לא לקחו אותו כי אם מן התורה, והיא המדרגה אשר הוכנה לאדם, ולולי שחטא היה עומד בה לנצח. וכן גהינם הוא מקום ידוע קרוב לירושלים, גיא שאין האש נכבית ממנו, היו שורפין בו עצמות הטומאה והנבלות ושאר הטומאות, והמלה עברית מורכבת (שם קט״ו).
431
תל״בוכוונתו בדברים אלה להוכיח כי יסוד אמונת הגמול מעולם הנשמות – מקורו מתורת ישראל, אלא שתורת ישראל בדברי הנבואה ודברי חכמים השתמשו בשמות ״גן עדן״ ו״גהינם״ לשבר את האוזן, ורמזו בדבריהם גמול השכר הטוב בשיבת האדם למדרגתו העליונה שהוכנה לו קודם החטא, זאת אומרת: פרישות מהנאות חומריות ותענוגיות של החיים ודבקות בחיי הנצח והעונג, וגהינם הוא כנוי לדבקות בטומאה בוערת ולוהטת שמטמאת ומכלה.
432
תל״גואלה שלקחו מאתנו יסוד־אמוני זה פרשו הדברים כפשוטם וחמריותם הגסה, ועוד מתפארים ואומרים כי יעודיהם הם שמנים ורוחניים ויעודינו דלים ורזים, ועל זה וכדומה קורא בזעם שירו ואומר:
433
תל״דחמסי וחמתי על פתאים,
434
תל״האשר הם בעיניהם חכמים, .
435
תל״ואשר קראו לשקריהם אמיתות,
436
תל״זוקראו שם אמונתי – קסמים.
437
תל״חמההגבה נגד הזלזול בעם ישראל עובר ריה״ל אל ההתפארות של ישראל על כל העמים כאמור: ״ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת״ [דברים כו, יט]. ואומר: הרפה לי מעט עד שאבאר אצלך גדולת העם, ודע לעד שהשם בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם, וחול ענין האלקי על המונם עד שהגיעו כולם אל מעלת הדיבור. ועבר הענין אל נשיהם והיו מהם נביאות, אחר שלא היה חל הענין האלקי כי אם ביחידים מבני אדם אחר אדם הראשון וכו׳ מאדם עד נח, ומנח עד אברהם, שהיה סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא העברי. וסגולת אברהם – יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק. וסגולת יצחק – יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא. ובני יעקב כולם ראויים לענין האלקי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בענין האלקי. וזה היה תחלת חול הענין האלקי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים, וישמרם האלקים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן אשר שרשו טוב, עד שהוציא פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר נטע ממנו. רצוני לומר: אברהם יצחק ויעקב וכו׳. ונראה כזה בענין הטבעי, כי כמה יש מבני האדם שאינו דומה לאב כלל, אך הוא דומה לאבי אביו. ואין ספק כי הטבע ההוא היה צפון באב, ואף על פי שלא נראה בהרגשה, כאשר היה צפון טבע עבר בבניו עד שנראה באברהם (שם צה).
438
תל״טישראל בגלותו הוא לא רק גוף בלא ראש, אלא גם לא גוף – אבל עצמות מפוזרות, כמו העצמות היבשות שראה יחזקאל. ועם כל זה העצמות שנשאר בהם טבע מטבעי החיים, וכבר היו כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מהגופות מצויירות מאבן וסיד, בראשים ועינים ואזנים, וכל האברים, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה, ואי אפשר שיחול בהם, אך המה צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם [מאמר שני ל].
439
ת״מהאומות המתות אשר חשבו להדמות לאומה החיה – לא יכלו אל יותר מן הדמיון הנראה: הקימו בתים לאלקים ואל נראה בהם לאלקים אות, הפרשו והנזרו להראות עליהם הנבואה – ולא נראתה וכו׳, נפגע לבם, רוצה לומר: הבית ההוא שהם מכוונים אליו, ולא נשתנה ענינם. אבל ענינם משתנה כפי רובם ומעוטם וחזקתם ועל דרך הטבע והמקרה. ואנחנו כשימצא פגע את לבנו אשר הוא בית מקדשנו – אבדנו, וכאשר ירפא – נרפא אנחנו, בין שנהיה רב או מעט, ועל איזה ענין שיהיה, כי מנהיגנו ומלכנו, המושל בנו והמחזיק אותו בענין הזה שאנחנו בו מן הפזור והגלות – אל חי.
440
תמ״אכי לא יעלה במחשבה שאומה מן האומות יקרה בגלות הזאת שלא תשתנה לאומה אחרת, כל שכן עם אורך זה (מאמר ב׳ ל״ב-ל״ג), אם לא ההשגחה העליונה שומרת אותם ומנהיגה אותם לחפצה ורצונה ולתעודתה, כאמור: ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״ [ישעיה מג, כא].
441
תמ״באלה הם מקצת מן המקצת מטענותיו של לוחם מלחמת ישראל – רבי יהודה הלוי נגד אלה שמביטים על ישראל בבטול וזלזול, ועל ידי כן גם על תורתם בטענה: כי מנושא התורה יודע ערך הנשוא, וכן להיפך.
442
תמ״גולזה הצליח מאוד לוחם נאמן זה בחכמה ותבונה לבטל כל טענות זלזול ובטול אלה, וגם להביא לידי הוכחות ברורות וראיות מופתיות על גדולת ישראל וחשיבותו, שהיא נמשכת לו מגדולת תורתו ותעודתו בחיים, שעליהם נאמר: ״עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ [ישעיה מט, ג], לפי שהם האירו ומאירים את העולם באור הלבבות, והם המופת כי יש לעולם מושל ושומר, מסדר ונוצר, יודע הקטן והגדול שבו, וגומל על הטוב ומעניש על הרע, וזהו פאר גדול! ויש ביאור במקור הערבי כתוב: מן אלביאן אלסחר, – שתרגומו הנכון הוא: גלוי ומבורר שהוא פלא, ובאמת נאמר עליהם: ״לעשות לו שם עולם״ [ישעיה סג, יב], ״ותעש לך שם כיום הזה״ [דניאל ט, טו], ״לתהלה ולשם ולתפארת״ [דברים כו, יט] (מאמר ב׳ נ״ה).
443
תמ״דישראל ותורתו
במזמור דוד [תהלים יט] בתהלת התורה, הקדים ספור השמש במזמור: ״השמים מספרים כבוד אל״, וזכר אורה הכולל וזכות עצמה, ויושר דרכה, ויופי מראיה, וסמך לזה: ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש״, והתלויה בו, כאילו אמר: אל תתמהו מן הספורים האלה, כי התורה יותר בהירה וגלויה ומפורסמת ומועילה ומעולה, ולולא בני ישראל לא היתה התורה.
במזמור דוד [תהלים יט] בתהלת התורה, הקדים ספור השמש במזמור: ״השמים מספרים כבוד אל״, וזכר אורה הכולל וזכות עצמה, ויושר דרכה, ויופי מראיה, וסמך לזה: ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש״, והתלויה בו, כאילו אמר: אל תתמהו מן הספורים האלה, כי התורה יותר בהירה וגלויה ומפורסמת ומועילה ומעולה, ולולא בני ישראל לא היתה התורה.
444
תמ״הועוד כי לא היתה מעלתם בעבור משה, אבל מעלת משה היתה בעבורם, כי האהבה לא היתה כי אם בהמון זרע אברהם יצחק ויעקב, ובחר במשה להגיע הטוב אליהם על ידו, ואנחנו אין אנו נקראים עם משה, אלא – עם ה׳, ועם אלקי אברהם (מ״ב, נ״ו).
445
תמ״ומכאן דברי גנות להעמים שקוראים את עצמם בשם מחוקקים או גבור אומתם, באשר אין להם מעלה עצמית מקורית שלהם, ואין להם במה להתפאר משלהם. ומכאן מחאה לאלה מהעמים הקוראים אותנו בשם: משהיים, או: בני דת משה, ושאחריהם נגררו גם משכילינו כביכול לקרוא את עצמם בשם זה, כאילו אפשר להבדיל בין תורת משה ועם תורתו, וכאילו תורת ישראל מצטמצמת בחוג צר של בית הכנסת ועבודת ה׳ בתפלה לבד, ולא בכל החיים בכל היקפם ורחבם, בכל פנות שאנו פונים ובכל צעד שאנו צועדים. אבל האמת הברורה שהיא מבדלת בין ישראל לעמים, שכל העמים נקראים בשם ארץ מולדתם או כבושם, מחוקקם וגבורם, ישראל נקרא בשם: עם ה׳, או: עם אלקי אברהם, לפי שהם נושאי תורת ה׳ בלבבם, בפיהם ומעשיהם. הם מעידים על תורתם שהיא תורת ה׳, ותורתם מעידה עליהם שהם עם ה׳, ושניהם יחד מעידים על מציאות ה׳ והשגחתו הנפלאה בכל יצירתו הנפלאה שבמעשה בראשית, ועל מין האדם בכללו ובאישיו – לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ועל ישראל עם בחירו, מקבלי תורתו ושומרי מצוותיו, ומקדשי שמו ומתקדשים בקדושתו.
446
תמ״זעם ישראל ושפתו
הלשון הוא סימן מובהק לרמת דרגתה התרבותית והמוסרית, השכלית ומחשבתית, ויצירותיה הספרותיים ומדעיים, אומנותיים ומלאכותיים של האומה.
הלשון הוא סימן מובהק לרמת דרגתה התרבותית והמוסרית, השכלית ומחשבתית, ויצירותיה הספרותיים ומדעיים, אומנותיים ומלאכותיים של האומה.
447
תמ״חהשפה שהיא בטויה של המחשבה, היא לבושה של נשמת האומה, שממנה משתקפת בזכותה וטהרתה, חכמתה ותבונתה, והיא חוט השדרה המקשרת את כל חוליות האומה לגוף בריא וזקוף, איתן ויציב.
448
תמ״טהשפה היא אנית סוחר של האומה, שבדרכה ועל ידה, שולחת למרחקים גדולים ורחבים מאד את יצירותיה ומחשבותיה, בדעות ואמונות, במדות ותכונות, תורות ומשפטים של האומה, ומכניסה תרומתם אחרי צרוף וזקוק דעות והשפעות המתקבלות מהחוץ.
449
ת״נשפת הלאום היא הסמל והעדות למקוריותו ופעולתו התמידה בשדה החיים והחברה של כל עם ועם. ולכן נקראו העמים גם בשם הלשונות, והלשונות בשם העמים. מבחינה זאת נקראת שפת התורה שהיא לשונו הקדומה של עם ישראל בשם ״השפה העברית״, כי שם לשון הקודש ניתן לה בתור שם תואר על קדושתה המיוחדת (ראה הכוזרי מ״א סי׳ מ״ט ומ״ב סי׳ ס״ח).
450
תנ״אמנקודת השקפה זאת, צרף ריה״ל בספרו זה פרק קצר מיוחד להשפה העברית, שאחרים זלזלו בה ועל ידה גם בעמה וגם בתורה שנכתבה ונלמדת בשפה זאת, מפני דלותה וקצורה לעומת השפה הערבית למשל, שהיא שלמה ורחבה יותר ממנה.
451
תנ״בוכנגד זה – מליץ היושר ולוחם מלחמת ה׳ וישראל – עונה ואומר: מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם, והיא בעצמה החשובה שבלשונות מקבלה וסברא. מעלתה מקבלה – שהיא הלשון שבה דבר השי״ת עם אדם וחוה, ובה דברו שניהם, כאשר יורה על זה הגזר: אדם מאדמה, ואשה מאיש, וחוה מחי וכו׳. ושהיא לשון עבר ובעבורו נקראת עברית… וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים, והיתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקודש , והארמית לשון חול, וכן נשא אותה ישמעאל אל הערב, והיו אלו שלוש לשונות משותפות מתדמות – הארמית והערבית והעברית, בשמותיהם, בתהלוכותיהם ובשמושיהם.
452
תנ״גמעלתה מדרך הסברא – לפי העם המשתמשים בה, מה שהיה צריך אליו מהמליצה, כל שכן עם הנבואה וכו׳.
453
תנ״דהראית ספור התורה, המשכן והאפוד והחושן וזולתם כשהוצרכו אל שמות נכריים, היאך מצאו אותם עד תומם, וכן שמות העמים ומיני העופות והאבנים, וזמירות דוד, והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו, ותוכחות ישעיה ונחמותיו וזולתם… ובשארית הזאת אשר נשארה מלשוננו הנוצרת הברואה [ימצאו] ענינים דקים ועמוקים (שם ס״ח, ע״ב).
454
תנ״התורת אלקים
המגמה היסודית של ספר ויכוחי זה – היא: ההוכחה הברורה ומכרעת לאמתות תורת ישראל בתור תורה אלקית, כי הזלזול באיזו תורה שהיא נובעת משלשה כוונים:
המגמה היסודית של ספר ויכוחי זה – היא: ההוכחה הברורה ומכרעת לאמתות תורת ישראל בתור תורה אלקית, כי הזלזול באיזו תורה שהיא נובעת משלשה כוונים:
455
תנ״וא. כפירה במציאות תורה אלקית מטענות פילוסופיות.
456
תנ״זב. טענת אנשי התורות, שכל אחד מהם מחזיק בתורתו בקנאות גדולה, באמונתו כי זאת ולא אחרת היא תורה אלקית, וטבע הדברים מחייבים זאת, כי אי אפשר ליחס לאלקי עולם, שהוא יחיד ומיוחד בעולמו, שתהיינה ממנו תורות חלוקות ומיוחדות לכל עם.
457
תנ״חג. המינים – שהם כופרים במציאות אלקים, וממילא נמשכת כפירתם בתורת אלקים.
458
תנ״טוכן פתח דבריו בספר זה ואמר:
459
ת״סשאול שאלו אותי על מה שיש אתי מן הטענות והתשובות על החולקים עלינו. מן הפילוסופים ואנשי התורות ועל המינים החלוקים על המון ישראל (מ״א א׳).
460
תס״אשלשה טוענים אלה אחדם לגוף אחד שקראו בשם: ״מלך כוזר״, ולמעשה של חלום אחד שנשנה לו פעמים שלש לאמר: ״כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים״. וזה לפי שעבודת אלילים בצורתה המגושמת, וכן דעת אלקים משובשת, המיוסדת רק על הקשים ומופתים פילוסופים, שהיא מסלקת השגחת האלקים מכל התבל בכללה ומיניה וסוגיה, וקרבתו אל האדם אשר יצר בצלמו – גם היא עבודה זרה, כעובד אלילים או כמין הכופר במציאות אלקים חיים ומלך עולם. ושלשתם שוים בענינם, שהם חולקים על המון ישראל בטענות פילוסופיות, או קבלות מוטעות ודמיונות שוא.
461
תס״בעובדא זאת של מלך כוזר ועמו, שהיה מלך אדיר וחזק, נותן את חתיתו על העמים שסביבותיו, ויושב הוא שקט ושאנן בארצו ומשמש בעבודת ההיכל והקרבנות בעצמו בלב שלם (שם), ובכל זאת מתוך הכרתו העצמית מאס בתורתו מבלי דעת סבה מחוייבת לכך, אלא מתוך קול נשמתו הפנימית שנדמתה כמלאך אלקים הנגלה אליו בחלום לילה, מדבר אליו ואומר: ״כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים״, גרם לו לחקור על האמונות והדעות, והתיהד בסוף הוא ועם רב מהכוזרים (שם).
462
תס״געובדא זאת היא הוכחה ברורה וחותכת, כי נשמת אלקים שבאדם, שהיא נר ה׳,
463
תס״דיודעת ומכרת במציאות עליונה נעלמה ונסתרת שהיא מנהיגה את העולם והאדם לחפצה ורצונה, ומלמדת את האדם דעת אלקים ודרכי עבודתו, וזו היא סיבת האמונה, והיא גם סיבת המרי.
464
תס״הכי הפילוסוף אומר: האלקים נעלה מידיעת חלקי הדברים, מפני שהם משתנים עם העתים, ואין בידיעת הבורא שנוי, והוא אינו יודע אותך (ר״ל: את האדם באישיותו) כל שכן שידע כוונתך ומעשיך וישמע תפלתך ויראה תנועותיך (שם). ומה שמכונה ״רצון האלקים״ הוא ע״ד העברה, או על הדרך הקרוב, רודפהו ובקש ידיעת אמיתת הדברים עד שישוב שכלך פועל לא נפעל, והדבק בדרכי הצדיקים, כי הם עזר בציור האמת, ודבקות הלמוד וההדמות לשכל הפועל, וכללו של דבר – בקש זוך הלב באיזה אופן שיתכן לך, אחרי אשר תבין כללי החכמות על אמיתתם (שם א).
465
תס״ונגד טענה זאת משיב הכוזרי:
466
תס״זא. מתוך הרגשתו הנפשית: אני יודע בעצמי, כי נפשי זכה ומעשי ישרים לרצון הבורא, ועם כל זה היתה תשובתי, כי המעשה אינו רצוי. מכאן שהאלקים יודע אותו בידיעה אישית, ושיש מעשה שהוא רצוי לפניו בעצמותו ולא מפני המחשבה והכוונה שבו (שם ב).
467
תס״חב. ממה שאנו רואים החלומות הנאמנים למי שלא התעסק בחכמה ולא בזכוך נפשו, ונמצא הפך זה במי שטרח בה, וזה מורה כי יש לדבר האלקי ולנפשות סוד אחר זולת מה שזכר הפילוסוף (שם ד).
468
תס״טאולם עדיין יש בפי הפילוסוף טענה אחרת לסתור האמונה בהשגחת האלקים על האדם, ורצונו וידיעתו במעשיו המצווים לו ממנו, כי בזה אנו מאמינים שיש קרבת אלקים עם האדם, והאדם אל האלקים בהתקרבותו אליו במעשים הרצויים לו וקבלו ממנו את דברו הנבואי, וזה מה שמתנגד אל השכל וההגיון.
469
ת״עודברים אלה נתנם בפי מלך כוזר לאמר: ואיך יעלה על הדעת ויתחזק בנפש שיהיה לבורא הגופות והרוחות והנפשות והשכלים והמלאכים, אשר התעלה והתקדש והתגדל מהשגת השכלים, כל שכן מהחושים, חבור עם הבריאה הזאת הנבזה והמגונה בחמרה. ואם היא נפלאה בצורתה, כי בקטן שברמשים מפליאת חכמתו, מה שאין הדעת משגת אותו. וכל החכמה הנמצאת בבריאה הוא הטבע הטבוע בכל הנמצאים כולם, שהוא הסבה אשר בה ינוח וינוע הדבר בעצם ולא במקרה.
470
תע״אולזה משיב הכוזרי בלעג ואומר:
471
תע״בדברי הפילוסוף הם מופרכים מעצמם: כאילו הוא אומר, כי הדבר אשר ינוע מעצמו וינוח מעצמו יש לו סבה מה, בה ינוח וינוע, והסבה ההיא – היא הטבע. וזהו דבר מבהיל את הדעת בשקרותו, (כי טבע הדברים נולד עם מציאותם או אחרי מציאותם, אבל אין הדברים בוראים את עצמם ואת טבעם). ואם אמנם יש ליסודות לשמש ולירח והכוכבים כחות טבעיים משפיעים במציאות הדברים, על דרך החמום והקרור וההרטבה והיובש, אבל הציור והשיעור וההזרעה וכל אשר יש בו חכמה לכוונה, לא יתיחס אל הטבע שהוא כח מיכאני שאין חכמה ולא ציור ושיעור, אלא לבורא שהוא חכם יכול ומשער.
472
תע״גוכיון שהוא המצייר והמשער, כל דבר לתפקידו ולצורתו, אל יהיה רחוק בעינינו הראות רשמי ענינים אלקים נכבדים בעולם הזה התחתון, כשיהיו החומרים מהם נכונים לקבל אותם (שם ס״ח-ע״ז).
473
תע״דתשוקה זאת שבנשמת האדם, היא מניעה אותו להכין את עצמו לקבלת הרשמים האלה, ובזה נפרד הממרה מהמאמין, כי הממרה משתדל לתקן את עצמו או את עמו לקבל רשמים אלה ולהשיג דעת אלקים ורצונו במחקר וסברות והקשות, ממה שימצא בספרי החוזים, ועבודות פולחניות דמיוניות וטפלות מהקשה וסברה, ועל דרך זה היו בני אדם קודם משה, זולתי מעט מזער, נפתים בנמוסי הכוכבים והטבעים ונעתקים מנמוס אל נמוס, ומאלוק אל אלוק, או שמחזיקים רבים מהם. אבל המאמין הוא זה היודע כי הדברים אשר יבינו לקבל הרשמים ההם האלקיים אינם ביכולת אדם, ולא יוכל לשער כמותם ואיכותם, ואם ידעו עצמם לא ידעו זמניהם, אך הויתם וחבורם והזמון להם, צריך ידיעה שלמה מפורשת מאת האלקים, ומי שהגיעו הדבר הזה וקיים אותו על גמוליו ותנאיו בלב שלם – הוא המאמין (שם ע״ט).
474
תע״המופתי התורה האלקית
טענות החבר בפרקים הראשונים מספרו זה הועילו לבטל טענות הפילוסוף, ולהוכיח בצורך תורה מן השמים שהיא תורה אלקית, ועתה עומדת טענת אנשי התורות שכל אחד מהם אומרים כי תורתם היא התורה האלקית. ואם איננו כן, מה לאדום וישמעאל שחלקו הישוב, נלחמים זה בזה, וכל אחד מאמין כי הליכתו אל גן עדן. והאמן לשניהם – זה דבר שלא יתכן אל השכל (שם ב), וכיון שלא יתכן להאמין לשניהם – מוכרח לכפור בשניהם ולומר כי אין תורה אלקית, או להאמין אל אחד מהם מתוך הכרעה מופתית. ומה היא ההכרעה המופתית שאין עליה חולק ולא אחריה ספקות שתורת ישראל היא תורת האלקים באמת?
טענות החבר בפרקים הראשונים מספרו זה הועילו לבטל טענות הפילוסוף, ולהוכיח בצורך תורה מן השמים שהיא תורה אלקית, ועתה עומדת טענת אנשי התורות שכל אחד מהם אומרים כי תורתם היא התורה האלקית. ואם איננו כן, מה לאדום וישמעאל שחלקו הישוב, נלחמים זה בזה, וכל אחד מאמין כי הליכתו אל גן עדן. והאמן לשניהם – זה דבר שלא יתכן אל השכל (שם ב), וכיון שלא יתכן להאמין לשניהם – מוכרח לכפור בשניהם ולומר כי אין תורה אלקית, או להאמין אל אחד מהם מתוך הכרעה מופתית. ומה היא ההכרעה המופתית שאין עליה חולק ולא אחריה ספקות שתורת ישראל היא תורת האלקים באמת?
475
תע״ועל טענה זאת נותן החבר תשובה נצחת בפי הכוזרי לאמר:
476
תע״זאין הדעת נוחה להודות שיש לבורא חברה עם בשר ודם, כי אם במופת שמהפך בו טבע הדברים, כדי שיודע כי זה לא יוכל עליו אלא מי שברא הדברים מאין, ושיהיה הענין ההוא לפני המונים – יראוהו בעיניהם, ולא יגיעם בספור ובקבלה, ויחקרו על הדבר ויבחנוהו בחינה אחר בחינה, עד שלא יפול בלב אדם ספק, כי יש בו צד דמיון או צד מכשפים (שם ח׳).
477
תע״חורצה ה׳ להסיר הספק הזה מלבותם של ישראל, וצוה אותם להתקדש הקדושה הגלויה והצפונה… והזמון לשמוע דברי אלקים וכו׳ ושמע העם דבור צח בעשרת הדברים, הם אמות התורה ושרשיה… ואלה עשרת הדברים לא קבלם ההמון מאנשים יחידים ולא מנביא כי אם מאת האלקים נתנו… והאמינו העם מן היום ההוא, כי משה מדובר בו בדבור, התחלתו מאת הבורא, לא קדמה למשה בו מחשבה ולא עצה, שלא תהיה הנבואה כאשר חשבו הפילוסופים מנפש יזדככו מחשבותיה ותדבק בשכל הפועל, הנקרא רוח הקודש (לפי דעתם), או בגבריאל ויעזרהו וישכילהו (רמז לחזיונות מחוקק המושלמים), ואפשר שיתדמה לו בעת ההיא בחלום או בין שינה ויקיצה, כי איש מדבר עמו ושומע דבריו בנפשו לא באזניו, ורואה אותו במחשבתו ולא בעיניו, ואז יאמר כי הבורא דבר בו. וסרו אלה המחשבות המסופקות במעמד הר סיני [פ״ז].
478
תע״טבטענות נמרצות אלה שנאמרו בשפה ברורה ותמציתית, שגם בתרגומה ניכר בה רוח השירה והפיוט של רבי יהודה הלוי, שמושכת את לב כל קוראיו ושומעי דבריו, הגן בחכמה ותבונה נשגבה ונפלאה, וסתר את כל הטענות של הפילוסופים ואנשי הדתות נגד עם ישראל ותורתו, והרים אותם על נס לתפארה ולתהלה בתור עם ה׳ נושאי תורת ה׳ בלבם ורוחם, ודבקים בה׳ אלקיהם ומתנצחים בנצחיותו, ודבקה בהם השגחת ה׳ לשומרם מכליה ולהגיעם לתעודתם היעודה להם מפי משה נביאו ונאמן ביתו, ותלמידיו הנביאים והחכמים הבאים אחריו דור דור.
479
ת״פתורה שבעל-פה
ספר מלחמות תורת ה׳ , לא היה שלם אם לא תפס מקום חשוב וניכר ויכוח ההגנה לנצחון תורה שבעל פה, שהיא נצחונה ותפארתה לתורה שבכתב, וכל הכופר בקבלתה מסיני של תורה שבעל פה ממעיט דמותה של תורה שבכתב, ועוד יותר דמותה של היהדות כולה. וכמאמר רז״ל: לא כרת הקב״ה ברית עם ישראל, אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: ״כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״ [שמות לד, כז] (גטין ס, ב), כי התורה שבעל פה היא מבצר חומתה של התורה שבכתב נגד כל אבני הקלע וחצים ובליסטראות של האויבים למיניהם וצורותיהם שקלעו נגדה, והיא אורה של תורה שבכתב, והיא גם סבת נצחיותו של עם ישראל ונצחיות תורתו, באשר רק על ידה אנו נבדלים מכל בעלי התורות, שאין להם אלא מה שבכתב, או פרושי הכתב ככל העולה על רוח המפרשים.
ספר מלחמות תורת ה׳ , לא היה שלם אם לא תפס מקום חשוב וניכר ויכוח ההגנה לנצחון תורה שבעל פה, שהיא נצחונה ותפארתה לתורה שבכתב, וכל הכופר בקבלתה מסיני של תורה שבעל פה ממעיט דמותה של תורה שבכתב, ועוד יותר דמותה של היהדות כולה. וכמאמר רז״ל: לא כרת הקב״ה ברית עם ישראל, אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: ״כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״ [שמות לד, כז] (גטין ס, ב), כי התורה שבעל פה היא מבצר חומתה של התורה שבכתב נגד כל אבני הקלע וחצים ובליסטראות של האויבים למיניהם וצורותיהם שקלעו נגדה, והיא אורה של תורה שבכתב, והיא גם סבת נצחיותו של עם ישראל ונצחיות תורתו, באשר רק על ידה אנו נבדלים מכל בעלי התורות, שאין להם אלא מה שבכתב, או פרושי הכתב ככל העולה על רוח המפרשים.
480
תפ״אאבל תורת ישראל נתנה בסיני עם פרושיה ודרושיה, ועל פיהם נמצא פתרון לכל הבעיות שעמדו ושתעמודנה לפנינו, ורמזים ומקורות נאמנים לכל השאלות והחקירות האלקיות, ותשובות לכל הטענות והספקות של המינים והאפיקורסים או של המלגלגים והמבזים.
481
תפ״בובאמת לוחם מלחמת ה׳, זה רבי יהודה הלוי, יחד פרק חשוב בספרו זה למלחמת הגנה ותנופה נגד כת הקראים, שהם לא רק כופרים בתורה שבעל פה, אלא גם לוחמים נגדה בכל מאמציהם.
482
תפ״גהתחלת כת הקראים
התחלת מפלגות דתיות בישראל נגלתה רק בימי אנטיגנוס איש סוכו, שמתוך טעות בהבנת דבריו צמחו שתי כתות דתיות בשם: צדוקים וביתוסים (ראה אבות דר״ן פ״ה, ב). אולם כתות אלה אעפ״י שאנו רואים מדבריהם שנחלקו עם הפרושים בדרשותיהם על המקרא, אבל לא היה זה משום התנגדות לתורה שבע״פ, שהרי מצאנו שבין הדברים שנחלקו הצדוקים יש שהם למדים מקל וחומר, שהיא אחת המדות שהתורה נדרשת בהן (עיין ב״ב קטו, ב, וידים פ״ד, משניות ו-ח). ובכלל, כל המחלוקת שנזכרה במסכת ידים (שם) אין לה קשר עם התנגדות פרינציפיונית לדרשות הכתובים המקובלות מפי החכמים, אלא עיקר מחלוקתם נגד שלטון הרבנות במשפטים, שלכן עשו להם ספר משפטים מיוחד משלהם, וחתרו תמיד לקחת תחת שלטונם את מושב הסנהדרין שהיה המוסד המחוקק של האומה (ראה ״מגילת תענית״ פ״ד: בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא וכו׳). מנקודת השקפה זאת התנקשו בתחבולותיהם להכשיל קידוש החודש שנעשה על ידי הסנהדרין (ר״ה כב, ב וירושלמי ר״ה פ״ב ה״א ותוספתא ר״ה פ״א).
התחלת מפלגות דתיות בישראל נגלתה רק בימי אנטיגנוס איש סוכו, שמתוך טעות בהבנת דבריו צמחו שתי כתות דתיות בשם: צדוקים וביתוסים (ראה אבות דר״ן פ״ה, ב). אולם כתות אלה אעפ״י שאנו רואים מדבריהם שנחלקו עם הפרושים בדרשותיהם על המקרא, אבל לא היה זה משום התנגדות לתורה שבע״פ, שהרי מצאנו שבין הדברים שנחלקו הצדוקים יש שהם למדים מקל וחומר, שהיא אחת המדות שהתורה נדרשת בהן (עיין ב״ב קטו, ב, וידים פ״ד, משניות ו-ח). ובכלל, כל המחלוקת שנזכרה במסכת ידים (שם) אין לה קשר עם התנגדות פרינציפיונית לדרשות הכתובים המקובלות מפי החכמים, אלא עיקר מחלוקתם נגד שלטון הרבנות במשפטים, שלכן עשו להם ספר משפטים מיוחד משלהם, וחתרו תמיד לקחת תחת שלטונם את מושב הסנהדרין שהיה המוסד המחוקק של האומה (ראה ״מגילת תענית״ פ״ד: בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא וכו׳). מנקודת השקפה זאת התנקשו בתחבולותיהם להכשיל קידוש החודש שנעשה על ידי הסנהדרין (ר״ה כב, ב וירושלמי ר״ה פ״ב ה״א ותוספתא ר״ה פ״א).
483
תפ״דוזה מתאשר מדברי יוסיפון האומר בשם הצדוקים: כי הם אמרו כי רק מה שכתוב בתורה מפורש [יש חובה לשמור], לא מה שלמדו הזקנים (קדמוניות ספר י״ג פרק י׳). ולכן התנגדו גם לתקנות הפרושים שיהיו כותבים בגט: כדת משה וישראל (ידים שם מ״ח).
484
תפ״הבכלל, מחלוקתם – היא השקפת עולמם: ליהנות מהעולם הזה במלוא חפנים, מתוך כפירתם בעולם הבא, שזו היתה יסוד מחלוקתם.
485
תפ״ומכל זה מתברר שהצדוקים היו מפלגה מדינית וליברלית בהשקפת עולמה, וכל מחלוקתם נגד הפרושים היתה לבטל שלטונם הדתי או שלטון התורה, ולעשות את ישראל לאומה מדינית ככל העמים.
486
תפ״זלפי זה יוצא ברור שכתה דתית בתוך ישראל התחילה עם כת הקראים, שהיא נשארה יחידה ומגיע לקצה. ובכן שומה עלינו לדעת זמן לידתה של כת זאת שממנו נדע גם סיבות הויתה.
487
תפ״חמקובל בספרי ההיסטוריונים שכתה זאת נולדה בגלל ריב של שררה: ענן־בן-דוד-בן -חסדאי, התנשא לשבת על כסא ריש-גלותא, במקום דודו הנשיא שלמה שמת בלא בנים, והגאונים ראשי מתיבתא, התנגדו בכל תוקף למנוי זה, בדעתם אותו כנוטה מדברי התורה הכתובה והמסורה, ודל חלקו מאד ביראה וענוה, ויושיבו על כסא כבוד זה את אחיו חנניא. מריב אחים זה פרצה כת הקראים בשנת ד׳ אלפים תק״ך היא שנת 760 למספרם (ראה בתולדות ישראל [לר׳ זאב יעבץ] ח״ט ד׳ 189, והדברים עתיקי ימים וארוכים, ואין כאן מקומם).
488
תפ״טאולם ברור הדבר שענן זה לא היה מיסד כת דתית זו, ואין הדעת נוטה לקבל שיש כח השפעה ביד איש או אנשים לחולל דבר כזה שהוא מתנגד לרוח היהדות ומטרתה, שהיא מתפארת בעצמה בצדק ואומרת: ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ [מתפלת המנחה של שבת], ולכן כל כתות דתיות שקמו בה – לא האריכו ימים ולא הקיפו את העם, אלא הצטמצמו במספר אנשים ולזמן קצר מאד, לכן רבי יהודה הלוי החוקר והלוחם, חיפש ומצא זמן התחלת כת זאת שהיתה מיוסדת בכח מלכותי, שיסדה והכניסה לתוך העם בכח כפיה מצד אחד, והשמדת הרבנות מצד השני, וכן הוא אומר: …ואחריו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וחבריהם. ובימיהם התחילה כת הקראים, בעבור מה שאירע לחכמים עם ינאי המלך וכו׳, ויעצוהו חבריו להבאיש בחכמים ולכלותם ולהגלותם ולהמיתם ואמר להם: ׳כאשר נאבד החכמים ממי נלמוד התורה׳? ואמרו לו: הרי תורה שבכתב – כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד. ושמע דבריהם והגלה החכמים וכו׳, וכבר השרישו הקראים שורש עם אנשים שהיו דוחים תורה שבעל פה ומתחכמים בטענות, כאשר אתה רואה שעושין היום… והם משתדלים בשרשים מתחכמים בתולדות, ואפשר שיגיע הפסד גם אל השורשים רק מסכלותם, לא בכונה מהם (שם מאמר ג׳, ס״ה).
489
ת״צראיה גדולה לדבריו מדתנן: נתנה על מצחו או על פס ידו – הרי זו דרך הקראים. פרש״י: שמבזין מדרש חכמים והולכין אחר המשמע, כמשמען: ״בין עיניך״ – ממש, ״על ידך״ – ממש (מגלה כד, ב. ראה הערת שפ״ר(שאול פנחס רבינוביץ, המתרגם והעורך של] – ״דברי ימי ישראל״ [לצבי גרץ] ח״ג ד׳ 139).
490
תצ״אאולם הוכחה זאת אינה מכרעת לענין קביעות שם הכת הזאת, שהרי בירושלמי (מגילה פ״ד, ה״ט) גרסינן: הרי זו דרך מינות. אולם גם לגירסת הירושלמי והרי״ף הדבר מוכיח בברור שהיתה כת קדומה בישראל, עוד בתקופת התנאים, שהיו מפרשים התורה במשמעה הפשוט ביותר ולא כדרשת חכמינו (עיין בפני משה וקרבן העדה שם).
491
תצ״במכאן מצאנו מקור לשם ״קראים״, שהוא שם שקראו לעצמם כת זאת לשבח, וקדמונינו קיימו להם שם זה לגנאי שמבזין מדרש חכמים וכו׳.
492
תצ״געל כל פנים מצאנו שכת זו שנקראת ״קראים״ או ״מינות״ נזכרה במשנה, וזה מסייע לרבי יהודה הלוי שקובע התחלת כת זו בימיו של ינאי אלכסנדר, שרדף את החכמים בכל תוקף ושנא גם את הצדוקים, ולכן בחר לו כת אחרת שהיא כת הקראים.
493
תצ״דהטענות נגד הקראים
494
תצ״הרבי יהודה הלוי מניח ליסוד מוצק שהתורה בנויה ומוצקת על שני עמודים מוצדקים והם: א. תורת אלקים. ב. תורה מקובלת בלב נאמן מהקהל.
495
תצ״ווחול הענין האלקי באומה איננו כי אם לאלקים לבדו, וצריך לשמוע אותו השעור והערך ממנו, וזה יושג כאשר נתדמה לאבותינו ללכת אחריהם ולא נתחכם אנו בתורה (שם מ״ג פכ״ג).
496
תצ״זהקבלה היא מחוייבת גם להקראים, כי הנה ספר משה הפשוט הוצרכנו במלותיו ובדבור בו אל כמה כתות מן הקבלה, מן הנקוד, ומטעם, ומפסוק, וממסורת, ובזה אנו והקראים חייבים בה. וכשם שאנו צריכים לקבלה לקריאת התורה בנקודותיה נגינותיה וטעמיה, על אחת כמה וכמה שאנו צריכים בעניניה. ראיה לדבר שהרי כשאמר להם: ״החדש הזה לכם ראש חדשים״ [שמות יב, ב], למשל (וזהו תרגום המדויק של ״מתלא״ בערבית, והתרגום: ״על דמיון״ – אינו מדויק), לא נסתפק העם אם רוצה לומר: חדשי המצרים שהיו ביניהם, או חדשי הכשדים שהיו עם אברהם, או חדשי השמש, או חדשי הירח, או שני הירח בתחבולות יסכימם עם שני השמש, כאשר בחכמת העבור וכו׳. והפשוט שבתורה הוא סתום, כל שכן הסתום, אם לא היו סומכין על תורה שבע״פ וכו׳, ואיך הם דנין במצות הדוחות זו את זו, כמילה עם השבת מי נדחה מפני מי וכו׳(שם ל״ה), ומן הדין שנכפור עליהם ההסכמה ונאמר להם: איך הסכמתם במצוה פלונית והדעת מכרעת בדברי האל אל פנים רבים, ואם יאמרו: כן היתה דעת ענן או זולתו – חייבו עצמם טענת קבלה ממי שהוא יותר קדמון, ויותר ראוי להאמין רבותינו, כי הם רבים ואלה יחידים, ודעת החכמים סמוכה על הקבלה מהנביאים, ואלה סברא גרידא (שם ל״ח).
497
תצ״חהטענה השלישית שאין עליה תשובה היא זאת: תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני, שנאמרה עם נתינת התורה הכתובה, והם הפירושים המקובלים שנמסרו מפי רב לתלמידיו בשלשלת הקבלה והסמיכה. בהוראת השופטים וסנהדרין שבלשכת הגזית, שהוא המקום אשר בחר ה׳: ״ושמרת לעשות ככל אשר יורוך… לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך… והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן… או אל השופט (אשר יהיה במקום) ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל״ [דברים יז, י-יב].
498
תצ״טובזה נתחייבנו במצות מגילה ופורים ומצות חנוכה, ויכולנו לומר: אשר קדשנו במצוותיו וצונו… ״לגמור״ או ״לקרוא״ את ההלל, ו״על נטילת ידים״, וערובי חצרות ומבואות… שהן הוראות בית דין שיצאו מן המקום הנבחר, ואלו היו חוקינו יוצאים אחר הגלות לא היו נקראים ״מצוות״, ולא היינו יכולים לברך עליהם: אשר קדשנו במצוותיו וצונו… אך היינו אומרים עליהם שהם תקנה או מנהג, ורוב מצוותינו סמוכות אל ״הלכה למשה מסיני״ שנמסרה לנו מפי משה, כאמור: ״והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו״ [שמות יח, טז] וכבר אמר להם באחרונה: ״כי היא חכמתכם ובינתכם״ [דברים ד, ו], ומי שרוצה להכזיב פסוק זה יראה ענין הקראים, שעושים דברי אלקים חיים לאותיות מתות ומאובנות, בהכניסם בהם פירושים חשוכים ופעוטים מחוסרי הגיון ומחשבה, ומי שהוא רוצה להאמין בו – יראה חכמת המשנה והתלמוד, והם מעט מהרבה מהחכמות הטבעיות והאלקיות, ויראה שבאמת ראוי להם להתפאר על כל העמים בחכמתם.
499
500וקצת מצוותינו – מן המקום אשר יבחר ה׳ עם התנאים הנזכרים, ואם לא נסמוך על אלה [אנשי בית שני בחסידותם, חכמתם ויראתם] – על מי נסמוך (שם ל״ט).
500
501ואם כן הקבלה מחוייבת, מפני שהוא פירושה המוסמכת ומקובלת מסיני ומפי משה, וזה כולל רובה הגדול של התורה, ומפני שהיא נאמרה מפי הסנהדרין שישבו בבית שני במקום אשר יבחר ה׳, ופרושיהם מחייבים את כל בית ישראל, גם אם היו נאמרים מסברתם ודעתם, ומכלל זה גם המצוות שהוסיפו עליהם מן המקום הזה.
501
502והקראים שמכחישים פרושים מקובלים ומוסמכים אלה, הרי הם מכחישים גם בתורה שבכתב, שאינה נבדלת מתורה שבעל פה, והם כממרים דברי השופט, והוא חייב מיתה, והם בכלל: ״ובערת הרע מקרבך״ [דברים יז, ז]. וכל ישראל ישמעו ויראו, הואיל והם מפירים משמעתה של האומה שהיא סבת אחדותה ויסוד קיומה.
502
503מצוות שמדברי סופרים
פורקי עול התורה ומצוה, כהקראים ודומיהם, באים עלינו בטענה מן התורה גופה, שנאמר בה: ״לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו״ [דברים יג, א], ובטענה זאת חושבים להרוס כל בנין תורה שבעל פה, שאינו נמלט מתוספת על דבר תורה או גרעון ממנה, טענה זאת נתנה רבי יהודה הלוי בפי הכוזרי, והוא משיב עליה: לא נאמר זה אלא להמון, כדי שלא יחדשו משכלם ויתחכמו מדעתם, ויקבעו לעצמם תורות מהקשתם כמו שעושים הקראים, שהרי הזהירה תורה לשמוע מן הנביאים אחרי משה, כמו שנאמר: ״נביא אקים לכם מקרב אחיהם כמוך״ וגו׳ [דברים יח, יח], והזהיר בכהנים ושופטים שיהיו דבריהם נשמעים.
פורקי עול התורה ומצוה, כהקראים ודומיהם, באים עלינו בטענה מן התורה גופה, שנאמר בה: ״לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו״ [דברים יג, א], ובטענה זאת חושבים להרוס כל בנין תורה שבעל פה, שאינו נמלט מתוספת על דבר תורה או גרעון ממנה, טענה זאת נתנה רבי יהודה הלוי בפי הכוזרי, והוא משיב עליה: לא נאמר זה אלא להמון, כדי שלא יחדשו משכלם ויתחכמו מדעתם, ויקבעו לעצמם תורות מהקשתם כמו שעושים הקראים, שהרי הזהירה תורה לשמוע מן הנביאים אחרי משה, כמו שנאמר: ״נביא אקים לכם מקרב אחיהם כמוך״ וגו׳ [דברים יח, יח], והזהיר בכהנים ושופטים שיהיו דבריהם נשמעים.
503
504מזה מובן היטב שמאמרו: לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, הוא מה שצויתי אתכם על ידי משה ועל ידי נביא מקרבך מאחיך, עם התנאים הנזכרים בנבואה ועל הוראות שנקבצו עליו הכהנים והשופטים מן ״המקום אשר יבחר ה׳״, מפני שהם נעזרים בשכינה, ולא יתכן שיסכימו בדבר שחולק על התורה, בעבור רובם, ולא תעבור עליהם הטעות לחכמתם הרחבה המורשה והטבעית הקנויה (שם מ״א).
504
505שכחת התורה
הכוזרי מעורר טענה חזקה לסתור שלשלת הנחלת התורה הכתובה ממה שנאמר: ״וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה׳ ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחודש השביעי״ (נחמיה ח, יד) וכן נאמר: ״ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב בו: אשר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל האלקים עד עולם״ (שם יג, א).
הכוזרי מעורר טענה חזקה לסתור שלשלת הנחלת התורה הכתובה ממה שנאמר: ״וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה׳ ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחודש השביעי״ (נחמיה ח, יד) וכן נאמר: ״ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב בו: אשר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל האלקים עד עולם״ (שם יג, א).
505
506על יסוד כתובים האלה טוען הכוזרי כמנצח: לא ראיתי אנשי בית שני אלא שכבר שכחו התורה ולא ידעו מצות הסוכה עד שמצאוה כתובה, וכן מצות: ״לא יבוא עמוני ומואבי״ [דברים כג, ד] נאמר בהם: ״וימצאו כתוב בתורה״ [נחמיה ח, יד], וזה ראיה על אובדן התורה (שם נ״ד).
506
507ומזה נסתרת כל קבלת תורה שבעל פה שהיא מיוסדת ובנויה עליה, וכיון שכן אין כל הוכחה לתורתנו שהיא תורה מן השמים וזקוקה לפירושים מקובלים.
507
508על טענה זאת משיב החבר בלעג שנון ואומר: אם כן אנחנו היום חכמים ויודעים יותר מהם, שאנחנו יודעים התורה כולה כפי מחשבתנו. ואם כן, אם היינו מצווים היום להקריב קרבנות, הידענו איך נשחטם… ואיך נקריב, ואיך נזרוק הדם ומנחתו ונסכו והשיר הראוי לומר עליו, ומה שהכהנים חייבים בו מקדושה וטהרה ומשיחה ובגדים ותכונות, ואיך אוכלים הקדשים, וזמניהם ומקומותם, וזולת זה ממה שיארך ספורו. והלא ראית כי אנשי בית שני איך בנו המזבח והחומה והקריבו קרבנות, וכבר ידעו מצות יום הכפורים מה שהוא גדול מהסוכה, וכולם צריכות לחכמה מופלאה ומלמד מזומן (שם נ״ה־ס׳).
508
509וכיון שידעו כל זה, אין שום סבה לומר שנשתכחה מהם התורה, או שאבד מהם ספר התורה, אלא פרושם של דברים כך הוא זה: כותב התורה לא הרגישה נסתרות, אבל כתב המפורסמות הגלויות… כי לא היתה כונת הכותב לזכור כי אם הדבר המפורסם בהמון, אשר נשאוהו כל העם, אך הדברים המיוחדים אשר היו מנשאים אותם היחידים, כולם אבדו ממנו, אלא המעט מהם או המליצות הצחות מהנבואה שערבו לבני אדם ללמדם ליקרת עניניהם וצחות דבריהם.
509
510וכן לא כתב מדברי עזרא ונחמיה אלא המפורסם בהמון, והיה יום עשות סוכה יום מפורסם, בעבור שחרדו העם ועלו להרים בעבור עלי זית ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות, ומה שאמר: ״וימצא – או וימצאו – כתוב״, רוצה לומר: ששמעו עם הארץ וחרדו לעשות הסוכות, ולגרש אמות בניהם, וזו היתה חרדה גדולה בהמון העם, אבל היחידים לא אבדה מהם מצוה קלה כל שכן גדולה (שם ס״ג).
510
511בקורת המקרא
שאלת בקורת המקרא היא קדומה מאד, ונקראת בפי רז״ל בשם: ״עטור סופרים״ ו״תקון סופרים״, אלא שקדמונינו אמרו שגם בשאלות אלה של תיקונים בקריאה או בכתיבה, או בשתיהם יחד, ועטור סופרים בהוספת אותיות או חסור אותיות, הכל הוא מהלכה למשה מסיני (נדרים לז, ב).
שאלת בקורת המקרא היא קדומה מאד, ונקראת בפי רז״ל בשם: ״עטור סופרים״ ו״תקון סופרים״, אלא שקדמונינו אמרו שגם בשאלות אלה של תיקונים בקריאה או בכתיבה, או בשתיהם יחד, ועטור סופרים בהוספת אותיות או חסור אותיות, הכל הוא מהלכה למשה מסיני (נדרים לז, ב).
511
512והסופרים האחרונים שמתגנדרים בחכמה זאת לתקן ולהגיה ככל העולה על רוחם, אומרים שכל תיקונים אלה הם פעולות הסופרים, ומדוע לא יהיו גם המה בכלל המתקנים, או המקלקלים (ראה בספרי ״מכמני עוזיאל״ ד׳ פב־פז).
512
513שאלה זאת היא יסודית מאד לחזק את הקבלה והמסורה, או בטולה ולכל הפחות החלשתה, שאם נניח שיד סופרים היתה בכתיבת התורה והנ״ך, בזה הננו הורסים את הקבלה הנאמנה גם בגוף ספר הספרים, וממילא בכל הספרים ותורה שבעל פה שנבעה ממנו, ושהיא בנויה על אותיותיה ומלותיה של תורה שבכתב.
513
514בנקודה זאת התבצרו כל אלה המלגלגים על שלמות ספרי התנ״ך, כמו שנתקבלו מסיני ומפי דברי הנבואה.
514
515בשאלה זאת עמד ריה״ל ונתן בפי הכוזרי שתי טענות שבפי המבקרים לאמר: ומה תאמר אם ימצא חלוף בספר אחד או בשנים ושלשה? והחבר משיב: יעיינו ברוב הספרים, כי הרבים לא יעבור עליהם הכזב, ויניחו היחידים, וכן יעשה במעתיקים כשיחלקו המיעוט ישובו לדעת הרוב (שם כ״ה-כ״ו).
515
516שאלה ותשובה זאת מכוונת אל מאמרם ז״ל: שלשה ספרים נמצאו בעזרה וכו׳ באחד כתוב: אחד עשר הוא, ובשנים מצאו כתוב: אחד עשר היא, וקיימו שנים ובטלו אחד (מסכת סופרים פ״ו ה״ד).
516
517אגדה נאמנה זאת היא מעידה שהיו שנויים בגוף כתב התורה, ודבר זה עלול להיות בכל הזמנים על ידי טעות המעתיקים, וזה מטיל ספק גדול בידיעת הגירסא ומעמיד את כולן בספק, ומתוך כך ליטול רשות לעצמנו להכריע ולהגיה לפי בינתנו אנו. ולזה משיב החבר: יעיינו ברוב הספרים, כלומר אין אנו רשאים להכריע בדבר מדעתנו ובינתנו, אלא רוב הספרים הם מכריעים, משום שאין הזיוף שהוא הכזב, או טעות הסופר, יכולים להיות משתוים ברוב, וסימן מובהק של זיוף וטעות הוא אי ההסכמה והשתוות הדעות שביניהם, ולכן הרוב הוא המכריע ומברר את הנוסחא האמיתית שהיא המקורית.
517
518אולם יש שהתקונים במקרא נראים כהכרחיים מפני שבלעדם לא יובנו הדברים, או שהדברים ככתבם יש מובנים שאסור לאומרם וכל שכן לכותבם. דוגמא לשאלה מעין זאת היא שאלת הכוזרי לאמר: ומה תעשה באות שתמצא בספרים בחלוף ההקשה, כמו: ״צדו צעדינו״ [איכה ד, יח], התראה שהוא ׳צרו׳ ו׳אשר לא נשא לשוא נפשי׳ [תהלים כד, ד] ישיבוהו ׳נפשו׳ וזולת זה הרבה שלא נוכל לספרם.
518
519והחבר עונה ואומר: אם תשלוט ההקשה על אלה והדומה להם, תשנה הספרים כולם: באותיות תחלה, ואחר כך במלות, ואחר כך בחבורים, ואחר כך בנקוד, ואחר כך בטעמים וישתנו הענינים, וכמה פסוקים יכול האדם להעתיק עניניהם אל הפכם בהעתקת אחד מאלה המסורות, כל שכן כלם (שם כ״ח). ותשובתו ברורה מאד, לאמר: מוטב שנחקור ונמצא את הפירוש הנכון לפי הכתב, ממה שנשלח יד להגיה, שאם כן אין לדבר סוף, ומה שיגיה אחד היום יבטל השני מחר ויגיה משלו, וכן הלאה, ומהאותיות נבוא אל המלות ואל הפסוקים, ומלה אחר מלה, פסוק אחר פסוק, נשנה את כל הכתוב, ונהפוך דברי אלקים חיים לדברי אדם בן תמותה – קצר השכל והבינה.
519
520ועל זה רצוי להשתמש במליצתו היקרה של רבי יהודה הלוי בפיוטיו ליוצר של ר״ה:
520
521חקור פעליו, רק אליו אל תשלח ידיך.
521
522אל תדרוש בסוף ובראש, במופלא ובמכוסה.
522
523ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא.
523
524אזהרה זאת שנאמרה בבקשתנו לדעת אלקי אמת, היא חלה גם על דברי אלקים חיים ותורתו תורת אמת.
524
525שלשלת הקבלה לתורה שבעל פה
טענתם של הקראים ודומיהם בנויה בעיקרה על יסוד זה: שמאז גלות בבל נפסקה שלשלת הקבלה, כמו שנפסקה הנבואה, ולפי זה נופל יסוד הקבלה להלכה למשה מסיני, שנשתלשלה מפי רב לתלמידו.
טענתם של הקראים ודומיהם בנויה בעיקרה על יסוד זה: שמאז גלות בבל נפסקה שלשלת הקבלה, כמו שנפסקה הנבואה, ולפי זה נופל יסוד הקבלה להלכה למשה מסיני, שנשתלשלה מפי רב לתלמידו.
525
526לבטל טענה זאת אומר רבי יהודה הלוי: הנבואה התמידה עם אנשי בית שני מהזקנים הנעזרים בכוח השכינה שהיתה בבית ראשון, ונשאר לעם בשובם אל הבית: חגי, זכריה ועזרא וזולתם, ארבעים שנה אחר בנין בית שני, והם מסרו שלשלת הקבלה לכנסת הגדולה, שנמשכה שלשלת הקבלה מהם עד חבור המשנה מאה חמשים שנה אחרי חרבן בית שני, חמש מאות ושלושים שנה להפסק הנבואה, והשתדלו במשנה כהשתדלותם בתורה – בקצור דבריה ויופי חבורה ונוי ערכה והכללת אופני הענינים עם ה״פסק״, בלי ספק בענין, שיראה המעיין בעין האמת כי בשר ודם יקצר מחבר כמותה אלא בעזר אלקי… ומדמיוני סמיכתם על הנבואה, מה שאמרו: אמר נחום הלבלר: מקובל אני מפי רבי מיאשה, שקבל מאבא, שקבל מן הזוגות, שקבלו מהנביאים – הלכה למשה מסיני (פאה פ״ב משנה ו).
526
527ומהזהרם בקבלת היחידים, מה שאמר אחד מהם לבנו בעת מותו: בני, חזור בך מארבעה דברים שהייתי אומר לך. אמר לו: ואתה למה לא חזרת בך? אמר לו: שאני שמעתי מפי רבים והם שמעו מפי רבים, הם עמדו בשמועתם ואני עמדתי בשמועתי, אתה שמעת מפי יחיד – מוטב שתניח דברי יחיד ותאחוז דברי רבים (עדויות פ״ה מ״ז).
527
528אלה מעט מהרבה כטיפה מהים על שמועות המשנה, אבל שמועות התלמוד והמקבלים אותו – יארכו הדברים בהם ובדרכיהם ובדבריהם ובמשליהם (שם ס״ה ס״ז).
528
529מדרשי הלכה ואגדה
בחתימת פרק מלחמת השם זאת, נתן רבי יהודה הלוי בפי הכוזרי טענתם של המלעיגים על דברי רז״ל, על דרשותיהם בכתובים שאינן הולמות לגמרי פשוטי המקרא, והם מוציאים פסוקי התורה אל פנים שמרחקת אותם ההקשה, ותעיד הנפש כי לא היתה הכונה בפסוק ההוא מה שזכרו, פעם בדינין פעם בדרשות, וכן על מה שיש בדבריהם הגדות ומעשים רבים ממה שמרחיק אותם השכל.
בחתימת פרק מלחמת השם זאת, נתן רבי יהודה הלוי בפי הכוזרי טענתם של המלעיגים על דברי רז״ל, על דרשותיהם בכתובים שאינן הולמות לגמרי פשוטי המקרא, והם מוציאים פסוקי התורה אל פנים שמרחקת אותם ההקשה, ותעיד הנפש כי לא היתה הכונה בפסוק ההוא מה שזכרו, פעם בדינין פעם בדרשות, וכן על מה שיש בדבריהם הגדות ומעשים רבים ממה שמרחיק אותם השכל.
529
530על טענה זאת עונה ואומר: יכול שהיה להם סודות נעלמות ממנו בדרך פרוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת ׳שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם׳, או שיהיה הבאתם לפסוקים על דרך ׳אסמכתא׳, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם בסימן שמיקל עליהם זכרם. ושמא שני הפנים יחדיו יש להם בהבנת הפסוקים, או שיש להם שם פנים אחרות נעלמו ממנו, ומן הדין שנסמוך עליהם, מאחר שנתבררה חכמתם וחסידותם והשתדלותם והמונם הגדול, אשר לא יתכן בו שום הסכמה, ואין לחשוד לדבריהם, אבל נחשוד הבנתנו, כאשר נעשה בתורה ומה שנכלל בה, ממה שלא יתישב בנפשותינו, ואין חשד אצלינו בדבר ממנו אבל נתלה הקצור בנפשנו [מאמר שלישי ס״ח-ע״ג].
530
531הגדות ומעשים
ההגדות, מהם שנוהגים בדרך הצעה והקדמה לעניין שרוצים לנצחו ולאמצו, כמו שאמרו: כשירד רבון העולמים למצרים [ראה שמות רבה פט״ו] להשריש האמונה שיציאת מצרים היתה בכונה מאת האלוקים יתברך, לא במקרים ולא במצועים, מתחבולות בני אדם וברוחניות כוכבים ומלאכים ושדים, וכל אשר יעבור בלב מחשב, אבל בדבר האלוקים לבדו, מהם ספורים ממראות רוחניות ראום, ואין זאת פליאה על החסידים ההם שיראו צורות, מהם מתדמות בעבור גודל מחשבתם וזכות דעותם, ומהם צורות שיש להם ממש אמתי מחוץ כאשר ראו אותם הנביאים, וכן בת קול שלא פסקה מהם בבית שני, והיא מדרגה למטה ממדרגת החזון והדיבור.
ההגדות, מהם שנוהגים בדרך הצעה והקדמה לעניין שרוצים לנצחו ולאמצו, כמו שאמרו: כשירד רבון העולמים למצרים [ראה שמות רבה פט״ו] להשריש האמונה שיציאת מצרים היתה בכונה מאת האלוקים יתברך, לא במקרים ולא במצועים, מתחבולות בני אדם וברוחניות כוכבים ומלאכים ושדים, וכל אשר יעבור בלב מחשב, אבל בדבר האלוקים לבדו, מהם ספורים ממראות רוחניות ראום, ואין זאת פליאה על החסידים ההם שיראו צורות, מהם מתדמות בעבור גודל מחשבתם וזכות דעותם, ומהם צורות שיש להם ממש אמתי מחוץ כאשר ראו אותם הנביאים, וכן בת קול שלא פסקה מהם בבית שני, והיא מדרגה למטה ממדרגת החזון והדיבור.
531
532ואל יהיה רחוק אצלך מה שאמר רבי ישמעאל: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה [ברכות ג, א ושם: ר׳ יוסי], וכבר נתבאר ממעמד משה ואליהו מה שישים זה באפשר, וכאשר יבוא בקבלה הנאמנה מן הדין לקבלו. ונאמר במה שאמר: ״אוי לי שהחרבתי את ביתי״ [שם], כאשר נאמר: ״וינחם ה׳… ויתעצב אל לבו״ [בראשית ו, ו].
532
533ומהם מה שהם משלים מובאים על סודות החכמות נמנע גלותם, מפני שאין להמון תועלת מהם, והם מונחים לחקור ולחפש ליחידים, כשיגיע אליהם מי שהוא ראוי להם אחד בדור או בדורות. ומהם מה שנראים כשקר ויתבאר ענינם עם מעט עיון, כמו שאמרו: שבעה דברים נבראו קודם העולם: גן עדן, וכו׳ [פסחים נד, א] דומה למה שאמרו החכמים: תחילת מחשבה – סוף המעשה [״צרור המור״, פרשת ויחי], וכאשר היתה כונת החכמה בבריאת העולם – התורה, שהיא גוף החכמה ונושאיה הם הצדיקים, וביניהם כסא הכבוד, והצדיקים באמת לא יהיו כי אם מהסגולה, והם ישראל ואין ראוי להם כי אם הסגולה מהמקומות והיא ירושלים, ולא יחברם כי אם החשוב שבברואים והוא משיח בן־דוד. ואחריתם והליכתם אל גן עדן, היה בדין שיושמו כל אלה ברואים בכח קודם העולם. ומהנראים עוד שקר מה שאמרו: עשרה דברים נבראו בין השמשות וכו׳ [אבות ה, ו], להפיק בין התורה והטבע: כי הטבע אומר במנהג, והתורה אומרת בשנוי המנהג, וההפקה ביניהם כי המנהגים שנשתנו הם בטבע, מפני שהיה בחפץ הקדמון מותנה בהם, ומוסכם עליהם מששת ימי בראשית, ואני מודה לך – מלך כוזר – שבתלמוד דברים שאיני יכול להטעימך בהם טעמים מספיקים ולא להביאם בקשר ענין, והם שהכניסו התלמידים בתלמוד, מפני שהיה אצלם שיחת החכמים צריכה תלמוד, ומה שהיו נזהרין במה ששמעו מרבותיהם, עם השתדלותם שיאמרו כל מה ששמעו מהם במלותם בעצמם, ואפשר שלא היו מבינים עניניהם, ויאמרו: כך וכך שמענו וקבלנו, ואפשר שהיה לרבותיהם במאמר ההוא, ענינים נעלמו מהתלמידים והקלנו בו, מפני שלא ידענו ענינו. אך כל זה במה שאינו במותר ובאסור, על כן לא נרגיש אליו ולא יפחות החבור עם הפנים אשר זכרתים [מאמר שלישי ע״ג].
533
534חזון הגאולה
משורר ישראל שהביע בשירותיו את סבל הגלות של עם ישראל ותקות גאולתו העתידה, הוא לוחם מלחמת תקוה זאת נגד כל אלה שמתיאשים ממנה, בראותם אורך הגלות ואי האפשרות הטבעית של הגאולה, והוא נותן בפי הכוזרי שאלת יאוש זאת לאמר: שקע האור ההוא אשר אתה מספר, שקיעה שהדעת מרחקת שיראה עוד, ואבד אבדה שהשבתה אינה עולה במחשבה.
משורר ישראל שהביע בשירותיו את סבל הגלות של עם ישראל ותקות גאולתו העתידה, הוא לוחם מלחמת תקוה זאת נגד כל אלה שמתיאשים ממנה, בראותם אורך הגלות ואי האפשרות הטבעית של הגאולה, והוא נותן בפי הכוזרי שאלת יאוש זאת לאמר: שקע האור ההוא אשר אתה מספר, שקיעה שהדעת מרחקת שיראה עוד, ואבד אבדה שהשבתה אינה עולה במחשבה.
534
535והוא משיב ואומר: אין אור זה שוקע אלא בעיני מי שאינו רואה אותנו בעין פקוחה, ומביא ראיה מדלותנו ועניינו ופזורינו, שנשקע אורנו, ומגדולת זולתנו והשגתו לעולם ומשלו בנו, כי יש לנו אור.
535
536אבל חשבתי בחשובים ממנו, שהם היו יכולים לדחות הבוז והעבדות מעל נפשותם במלה שיאמרוה בלי טורח, וישובו בני חורין ותרום ידם על מעבידיהם, ואינם עושים זאת אלא בעבור שמירת דתם, הלא די בקורבה הזאת להפגיע ולכפר עונות רבים… וזה מוכיח שיש לאלקים בנו סוד וחכמה, כחכמת גרגיר הזרע אשר יפול בארץ, והוא משתנה ומתחלף בנראה אל הארץ ואל המים ואל הזבל, ולא ישאר ממנו שום רושם מוחש, כפי מה שידמה למביט אליו, והנה היא אשר תשנה הארץ והמים אל טבעה ותעתיקם מדרגה אחר מדרגה, עד שתדוק היסודות ותשיבם אל דמות עצמה, ותדחה קליפותיה ועליה וזולת זה, עד אשר יזדכך הלב, ויהיה ראוי לחול בו הענין האלקי, וצורת הזרע הראשון, עושה העץ ההוא פרי כפרי אשר היה זרעו ממנו, וכן תורת משה – כל אשר בא אחריה ישתנה אליה באמת ענינו. ואם הוא בנראה דוחה אותה, ואלה האומות הן הצעה והקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא הפרי, וישובו כלם פריו כאשר יודו לו וישוב העץ אחד, ואז יפארו ויוקירו השורש ההוא אשר היו מבזים אותו, וכאשר אמרנו ב״הנה ישכיל עבדי״ (מ״ד סי׳ כ׳־כ״ג). לאמר: ״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם… לא תואר לו ולא הדר… נבזה וחדל אישים… וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו״ [ישעיה נב, יג־נג, ד]. והוא משל לישראל בגלותו (מאמר שני, ל״ד).
536
537והוא האות והמופת לגאולתו הנסית ופלאית, שתביא אחריה גאולת עולם לכל העולם, בשוב ישראל אל ארצו ומקדשו, כאמור: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה׳״ [ישעיה יא, ט].
537