הגיוני עוזיאל, שער לב; שירת ישראל וכנורה, רבי יהודה הלוי א׳Hegyonei Uziel, Gate XXXII 1
א׳שירת ישראל
השירה בישראל נולדה עמו, גדלה אתו והיא מלוה אותו בכל דרכיו ופזוריו, בכל מצביו ומעמדיו. עוד בתחלת התרקמותה הנפלאה של האומה – שאלקי עולם גדלה כילד שעשועיו, ״הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים״ [ירמיה לא, יט], התרקמה אתו גם שירתו המיוחדת ברוחה וצביונה, בתוכנה ומליצתה, שאת צליליה הראשונים ביופים והדרם, ברוממות המחשבה והחזיון, בעומק מליצתה ורעיונותיה, נשמעו מפי אבינו הזקן יעקב יושב אהלים בברכתו הנפלאה לבניו, שהיא חזון העתיד של עם ישראל עד סוף כל הדורות.
השירה בישראל נולדה עמו, גדלה אתו והיא מלוה אותו בכל דרכיו ופזוריו, בכל מצביו ומעמדיו. עוד בתחלת התרקמותה הנפלאה של האומה – שאלקי עולם גדלה כילד שעשועיו, ״הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים״ [ירמיה לא, יט], התרקמה אתו גם שירתו המיוחדת ברוחה וצביונה, בתוכנה ומליצתה, שאת צליליה הראשונים ביופים והדרם, ברוממות המחשבה והחזיון, בעומק מליצתה ורעיונותיה, נשמעו מפי אבינו הזקן יעקב יושב אהלים בברכתו הנפלאה לבניו, שהיא חזון העתיד של עם ישראל עד סוף כל הדורות.
1
ב׳וכשהגיעה שעת חרותה של האומה הזאת בעמדה בדרכה למעמד הר סיני הנפלא, רק התנערה מעפר גלותה ומעול עבדותה, השמיעה את שירתה הנצחית – שירת הים, שאין כמוהה ליופי – בתוכנה ומליצתה, ברוחה והדרה, שהיא הימנון נעלה ונשגב לאלקי עולם וקדוש ישראל.
2
ג׳והתורה כולה ואחריה כ״ד ספרי הקודש, הלא היא כולה שירה אחת נפלאה ונהדרה, מרוממת את הנפש, מעודדת את הרוח ומקשרת את ישראל לאביהם שבשמים, בחבלי אהבה נעימים שלא ינתקו לעולמים. שירת ישראל שנתרקמה עם התרקמותו, ונולדה בהויתו של עם ישראל, הקיפה את כל העם בכללו מאיש ועד אשה: ״ותקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות״ [שמות טו, כ]. ונשנית בשירתן הנהדרה של דבורה וחנה, שהן פנינות זוהר מלאות חן ויופי, ושירי תהלה נפלאים לאלקי ישראל ועם ישראל.
3
ד׳שירת ישראל זאת שהיא סגולתו המיוחדת של עם ישראל, היא מיוחדת במינה, בתוכנה ורוחה ומליצתה שכמוה לא היתה לפניה, וכמוה לא תהיה אחריה. שירה חדשה שבחו לך גאולים, חדשה בקדמותה וחדשה בנצחיותה, שכל השירים שבאו אחריה כולם שואבים את מציאותם משירה חדשה זאת, שירת הנבואה והחזון שהיא מתחדשת בפי משוררי ישראל, דור דור, תקופה ותקופה בניבים חדשים ומחלצות חדשות, אבל בתוכן קדמון ועתיק יומין של חזון הנבואה, שפתה וניביה, ממקור התנ״ך שהוא מעין הקדש, שלא יכזבו מימיו לעולמים, אלא הוא מתגבר והולך ונותן חזון השירה ודברי השירה בפי נביאיה ומשורריה.
4
ה׳שירת ישראל מצטיינת לטובה מכל שירי העמים כולם, באשר כי נאצלת מרוח הקודש של קדוש ישראל־ כאצילות הנבואה.
5
ו׳אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ [שמות טו, א] -רבי נחמיה אומר: שרתה רוח הקודש על ישראל ואמרו שירה כבני אדם הקוראים את שמע. ר׳ עקיבא אומר: כבני אדם הקוראים את ההלל (מכילתא בשלח פרשה א).
6
ז׳רוח הקודש ששרתה על ישראל באותה שעה, היא אשר נתנה בפי כולם את שירת הים כקריאת שמע זאת שהיא שגורה ושנונה בפי הכל ואין לה הפסק, וכקריאת הלל שהיא נאמרת מתוך שמחה ואהבה, אמונה ותקוה, צהלת הנפש וחרותה, התרוממות הרוח ועלית נשמה, הלל והודאה לעושה נפלאות גדולות לבדו מעולם ועד עולם (מכילתא שם).
7
ח׳רוח הקודש זאת ששרתה על האומה בשירת ים סוף, היא נתנה את נחלת השירה לכל ישראל לדורות עולם, וכמאמר הנשגב של רבי מאיר: אף עוברים שבמעי אמן פתחו פיהם ואמרו שירה לפני המקום, שנאמר: ״במקהלות ברכו אלקים ה׳ ממקור ישראל״ [תהלים סח, כז. ברכות נ, א].
8
ט׳ושירה זאת שהיא נובעת ממקור ישראל, היא שירת ישראל אשר לא פסקה ולא תפסוק מאתנו. וכן נעים זמירות ישראל אומר בשירתו: ״רוח ה׳ דבר בי ומלתו על לשוני״ (שמואל ב, כג, ב) – זאת אומרת: רוח ה׳ הוא אשר נתן בפיו את רוח השירה ותוכנה, והוא נתן גם את מלותיה של השירה בחרוזיה ומליצותיה, שכל מלה ממנה היא יוצאת מפיו ומעטו של המשורר כנחל שוטף, וכבת קול שמימית המדברת מתוך גרונו ומפי עטו, וכדברים האלה אנו שומעים משירו של שר השירה הישראלית – רבי יהודה הלוי – לאמר:
9
י׳באו חרוזים לא קראם רעיון
10
י״אנקרה בפי נקרו ולא נקראו
11
י״בלא נמנעו מבוא ברסן משקלי
12
י״גהשיר, אבל שמעו שמך ובאו.
13
י״דכי לא ככל המשוררים אשר ידיהם קשורות אל החרוזים, ופיהם בלום ברסן משקלי השיר, הם משוררי ישראל אשר רוח הקודש מפעמת אותם ונותנת את שירתה בפיהם ובפי עטם, ולכן הם משקלי השיר וחרוזיהם נקראים ובאים מאליהם ועומדים הכן לשירותו של המשורר.
14
ט״וגם בשירות החול שלו, שגם הם ספוגים דברי ופסוקי קדושה, רעיונות וחרוזי תפארה – לקוחים ממעין הקודש של השירה, זו תורת ישראל ונבואתו מפי ה׳ שבספר הספרים של שירת הקודש לישראל, שהיא אחת המתנות היקרות שנתן ישראל לעצמו ולכל העולם ולדורות עולם. וכדברי קדמונינו ז״ל: שאין כל העולם כדאי כיום שנתן בו שיר השירים, שכל הכתובים הם קודש, ושיר השירים הוא קודש קדשים (ידים פ״ג מ״ה).
15
ט״זכנסת ישראל בקיומה הפלאי והנצחי, שהוא נושא שירת אל חי בכל צורותיה ורעיונותיה,
16
י״זהיא גם הוגה השירה וברעיונותיה פורטת על מיתריה בלי הפסק, ומשמיעה את שירתה ונגינותיה בכל המצבים ובכל המעמדים שהוא שרוי בהם.
17
י״חכדברי נעים זמירות ישראל במזמוריו:
18
י״ט״חסד ומשפט אשירה לך ה׳ אזמרה״ [תהלים קא, א].
19
כ׳אם חסד – אשירה, ואם משפט – אשירה (ברכות ס, ב).
20
כ״אמכאן החזון הנפלא והמיוחד במינו שאנו רואים בספרות השירה העברית, שהיא הולכת וגדלה בכל הדורות כולם יותר מכל ספרות השירה שבכל השפות והלשונות, ומצויה בפיהם של כנסת ישראל בכללה ובאישיה, ונשמעת בכל הדר תפארתה בבתי הכנסת בשעות התפלה והתחנה, ובבתי ישראל ושולחנם הטהור והקדוש בלילי שבת ומועד, במסיבת מרעים ואהובים, בכל מקרה שמחה או יגון, שכולם פותחים ומסתיימים בשירה וזמרה חדשה, שהיא נובעת מאוצר הקודש של נשמת האומה, והיא מענגת את הנפש, מנעימה את החיים ונותנת שמחה וחדוה, אומץ וגבורה לישא ולסבול את סבל הגלות ולראות אור ה׳ גם במחשכי גלותו, כאמור: ״כי אשב בחושך ה׳ אור לי״ [מיכה ז, ח].
21
כ״בוכן רבי יהודה הלוי אומר בשירתו:
22
כ״גלא אהלך במחשכים, ואתה
23
כ״דאור נתיבי ובך מנתי וחבלי
24
כ״היעפו בערים ונוקשו חשכים
25
כ״וואני רק דברך נר לרגלי.
26
כ״זוהיא מנחמת אותנו ומוחה את דמעתנו גם בעת אשר צפו מים על ראשנו ואמרנו נגזרנו ואבדה תקותנו.
27
כ״חהטוב אמרך נואש ואל עזרך,
28
כ״טותדאג עלי שברך והוא שברך
29
ל׳מעט קט ותשמח בערך נרך,
30
ל״אימי אבלך שלמו והיה לך אדני
31
ל״בלאור עולם.
32