הגיוני עוזיאל, שער לב; שירת ישראל וכנורה, רבי יהודה הלוי ב׳Hegyonei Uziel, Gate XXXII 2
א׳הכנור לשירת ישראל
נצח ישראל בדרכי השגחתו המסתורים והנפלאים שומר נצחיותו של עם ישראל בגופו ונפשו, רוחו ונשמתו וסגולותיו הרבות והנעלות שהן מעצבות את דמותו ומוליכות אותו אל השלמת תעודתו בעולם כולו, כאמור מפי נביאי קדשו: ״עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו״ [ישעיה מג, כא]. לתכלית זאת יוצר מקרב העם שלוחי השגחתו, בתמונות מלאות הוד והדר, חכמה ותבונה, עצה וגבורה ולשון למודים בעלת רוח חן ותחנונים. תמונות אלה שהן כוכבי זוהר לדורותיהם ולדורות עולם, הן כטל של תחיה ורוח חיים רעננים להשיב לתחיה מלאה ורעננות עלומים את העצמות היבשות של עם ישראל, מפרק לפרק ומתקופה לתקופה ולחדש נעוריה כיום עמידתה בהר סיני.
נצח ישראל בדרכי השגחתו המסתורים והנפלאים שומר נצחיותו של עם ישראל בגופו ונפשו, רוחו ונשמתו וסגולותיו הרבות והנעלות שהן מעצבות את דמותו ומוליכות אותו אל השלמת תעודתו בעולם כולו, כאמור מפי נביאי קדשו: ״עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו״ [ישעיה מג, כא]. לתכלית זאת יוצר מקרב העם שלוחי השגחתו, בתמונות מלאות הוד והדר, חכמה ותבונה, עצה וגבורה ולשון למודים בעלת רוח חן ותחנונים. תמונות אלה שהן כוכבי זוהר לדורותיהם ולדורות עולם, הן כטל של תחיה ורוח חיים רעננים להשיב לתחיה מלאה ורעננות עלומים את העצמות היבשות של עם ישראל, מפרק לפרק ומתקופה לתקופה ולחדש נעוריה כיום עמידתה בהר סיני.
1
ב׳אחת התמונות הנהדרות האלה היא תמונתו הנהדרה מלאת חכמה וגבורה של המשורר בחסד עליון רבי יהודה הלוי ז״ל, אשר כאחד מנביאי הקודש של עם ישראל שנאמר עליהם: ״בטרם אצרך בבטן ידעתיך״ [ירמיה א, ה], כן רבי יהודה הלוי אומר על עצמו בתור חלק מעם ישראל, שבו הצטמצמה נשמת ישראל כולה:
2
ג׳ידעתני בטרם תצרני
3
ד׳וכל עוד רוחך בי תצרני
4
ה׳היש לי מעמד אם תהדפני
5
ו׳ואם לי מהלך אם תעצרני
6
ז׳ומה אמר ומחשבי בידך
7
ח׳ומה אוכל עשה עד תעזרני
8
ט׳הקימני לשחר את דבירך
9
י׳ואת שמך לברך עוררני.
10
י״אמתוך הכרה זאת בעצם תעודת יצירתו וקיומו, שהיא חוט השני החורז כל ימי חייו ומאחד כל פעולותיו, שהן נשמרות ונעזרות מאת יוצרו ונוצרו, עוזרו ומעוררו ונותן בפיו את דברו – מרגיש בעצמו כח גבורה נפלאה שלא חת מפני כל, ולהיפך כח אריות יחתו מפניו.
11
י״בלבו מלא חכמה שרוח אלקים מלאה אותו, ונשמתו מתרוממת בשמחה ושירה מקול חכמתה הפורטת על מיתריו. וכן הוא אומר בשירתו:
12
י״גאיך אפחדה מאיש? ולי נפש
13
י״דחתו אריות מכפיריה?
14
ט״ואיך אדאגה מריש ובה
15
ט״זחכמה, אחצוב פנינים מהרריה?
16
י״זאיך אשבה שומם וכנורה
17
י״חאותי ישעשעו בשיריה?
18
י״טנאזר בגבורה ומוכתר בחכמה, קורא לעצמו חרות ודרור מעבדות אנוש, גם אם תביא אחריה כבוד של שררה ותהלה:
19
כ׳וכי תעבוד מלכי אנוש
20
כ״אעבדי עבדים תעבוד
21
כ״בדרור קראו לנפשות מעבדי הפגרים,
22
כ״גוחרות ודרור גם מהזמן ופגעיו ותלאותיו,
23
כ״דעבדי זמן עבדי עבדים הם
24
כ״העבד ה׳ לבד הוא חפשי
25
כ״ועל כן בבקש כל אנוש חלקו
26
כ״זחלקי ה׳ אמרה נפשי.
27
כ״חלעומת זאת הוא קורא את עצמו עבד עולם לרבו שלמדו חכמה ושירה, שהיא אצלו עבדות של גדולה וכבוד המחוייבת לו לאדם, והמתעלם ממנה הוא עבד נרצע לכבוד מדומה.
28
כ״טובשירתו לכבוד רבו ומורו רבי משה אבן עזרא הוא אומר:
29
ל׳ומתי אוכלה אצא לחפשי
30
ל״אוחסדך יעבידני לדורות
31
ל״בעבדתיך שני ילדות ושחרות
32
ל״גועודי עבדך לשני גבורות.
33
ל״דחרות נפשית זאת מתגלה בכל הודה והדרה גם במדעו של רבי יהודה הלוי, שבנגוד להרעה השלטת בדורות שלפניו ובדורו, שהפילוסופיה היונית היא יסוד ההשכלה, והפילוסוף היוני הגדול הוא בבחינת אחיתופל לדורו ודורות עולם בכל הנוגע לדעות תיאולוגיות וקוסמולוגיות, מדיניות ומוסריות, וכל המשכילים התאמצו לפרש דבריו ולכוון את דעותיהם ודתיהם לדעתו של פילוסוף זה בפרוש דבריו לדברי דתיהם, או בסכום דברי הדת והמסורה המקובלת להם בפירוש אליגורי כדי להתאימם עם הפילוסופיה והפילוסוף היוני.
34
ל״הואולם רבי יהודה הלוי בחרותו המדעי מצד אחד, והשתעבדותו המוחלטת אל האמת שלו – ששאב אותה מתורת ישראל שהיא תורת הנבואה, ולכן היא תורת האמת – מצד שני פרק מעליו עול עבדות זאת, ברק קסמים, ואמר:
35
ל״וואל תשיאך חכמה יונית
36
ל״זאשר אין לה פרי כי אם פרחים
37
ל״חשמע דברי נבוניה נבוכים
38
ל״טבנוים על יסוד תהו וטוחים
39
מ׳ולמה זה אבקש לי ארחות
40
מ״אעקלקלות, ואעזוב אם ארחים.
41
מ״במדותיו התרומיות האלה מעמידות את רבי יהודה הלוי בשורה אחת עם כל גדולי ישראל, רבניו ומשורריו, פרנסיו ומנהיגיו שעמדו לישראל בכל הדורות וכל התקופות, העשירו את ספרותו, החיו את רוחו והמשיכו את קיומו הנצחי והפלאי, שעליהם נאמר: ״ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ [דניאל יב, ג].
42
מ״ג★ ★ ★
43
מ״דמעלה מיוחדת מציינת את רבי יהודה הלוי מכל משוררי ישראל שקדמוהו ושבאו אחריו, שכלם פתחו בשירה וזמרה לעתים ידועות כאשר נחה עליהם רוח השירה, או שכנור השירה היה תלוי למעלה מהם, וכאשר נשבה הרוח על מיתריו – העירה את המשורר ונתנה שירה בפיו, לא כן רבי יהודה הלוי: הוא היה נשמה שירתית, שהשירה לא פסקה מפיו, והיא היתה שעשועיו התמידים והיחידים, וכן הוא אומר בשירתו:
44
מ״המזימותי ישעשעו נפשי בנפשי,
45
מ״וולי פרדס בלבי מנטעי
46
מ״זמיודעי במדעי מצאתים
47
מ״חוהיו רעיוני לי לרעי
48
מ״טולכן הכיר את עצמו כאילו הוא עצמו בגופו ונשמתו הוא הכינור לשירת ישראל, שרוח השירה מתפרצת מתוכו ומשמיעה את קנותיה מעצמת מכאוביה וסבלותיה, משועת אל אלוקיה ותובעת את עלבונה ומשפטה, ובה בשעה אינה פוסקת את שירותיה בהלל וזמרה לצור מעוזה ואלוקי תהלתה, וחזון תקותה לאחרית הימים כאשר תשוב אל חרותה וארצה, מקדשה ותפארתה, ואל השלמת תעודתה הגדולה שלמענה סובלת באהבה ושמחה את כל פגעי החיים ויסורי הגלות והדלות שהיא שרויה בתוכם, ומתוך הרגשתו זאת הוא אומר בשירתו:
49
נ׳לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום
50
נ״אשיבת שבותך אני כנור לשיריך.
51
נ״בכן! הוא התנים והוא הכנור – לפי שבגופו ורוחו הצטמצם כל עברו של ישראל בכל צרותיו ותלאותיו:
52
נ״גכוס יגונים לאט! הרפי מעט כי כבר,
53
נ״דמלאו כסלי ונפשי ממרוריך.
54
נ״הוהוא הכנור, לפי שבחזון רוחו ראה את ישראל בדלותו, אבל גם בגדולתו המלכותית,
55
נ״ושלא פסקה ולא תפסק ממנו לעולמים:
56
נ״זעם נבדל הולך ודל
57
נ״חוברוחו הולך ורם
58
נ״טבהועדם בבית מועדם
59
ס׳ובגרונם רוממות א-ל
60
ס״אלהקדיש את קדוש
61
ס״ביעקב, ואת אלקי ישראל
62
ס״גבכנורו זה מתרומם אל גבהי שחקים תחת כסא הכבוד, ומדבר תחנונים ומשפטים של עם ישראל לפני אביהם שבשמים, ורוח ה׳ פורטת על מיתרי גופו, ונפשו עונה לקול שירתו ומשמיעה לישראל תנחומות-אל וחזון הגאולה.
63
ס״דלדוגמא נזכיר פה קצת מן המקצת משירות אלה:
64
ס״הואלאה ראות קרת
65
ס״וירדפוני ממצאות
66
ס״זכי השנאות
67
ס״חעוד בשאר פלטי מקנאות
68
ס״טכתמול מפלאות
69
ע׳ידך שים בעדי לצבאות
70
ע״אהן אם אחרו
71
ע״בפעמי מרכבותי ונעצרו
72
ע״גיחד נכמרו
73
ע״דנחומי עליכם וגברו
74
ע״האהבה עוררו
75
ע״וכי הנה גמולות יעוררו
76
ע״זחן למאהבי
77
ע״חונקמה לעוזבי
78
ע״טכי נוטר לאויבי אני
79
פ׳ונוצר חסד לאוהבי
80
פ״אהתיאשה נפשי עלות שחר קוה למחר אחרי מחר
81
פ״בבי אהבי מה אמרה אחר
82
פ״גהיה אדום אזרח בארמוני וידי ערב שלטו ואדמוני
83
פ״דוירד בי עם כלבי צאני
84
פ״הושמי אשר היה להגיון
85
פ״ונהפך בפי זרים לבזיון
86
פ״זמתפארים עלי בחזיון
87
פ״חהתעתדי לקץ ואם יותר
88
פ״טכי לא המירותיך בעם אחר
89
צ׳בחרת בי גם בך אני בוחר
90
צ״אהוחילי בת ואשיב שבותך
91
צ״בואל תקצי לארך שביתך
92
צ״גוהחזיקי יד בחקך ודתך
93
צ״דכי יש שכר לפעולתך
94
צ״המשורר ופיטן!
95
צ״ורבי יהודה הלוי הצטיין ביותר בשיריו ופיוטיו לכל החגים והמועדים וביותר לימים הנוראים. פיוטיו ושירותיו נקבעו במחזורי התפילה של הספרדים, ונשמעים בפיהם של כל מקהלות הספרדים כמזמורי התהלים, באשר הם נותנים בטוי מלא להמית הנפש של כל איש מישראל בכל הימים והזמנים, וביחוד בימי החגים והמועדים.
96
צ״זרבים הם פיוטיו לימי המועדים, שכל אחד מהם הוא פנינה יקרה לא יערכנה זהב ופנינים, ומתוקים מדבש ונופת צופים ומרוממים את הרוח לאל שוכן מרומים.
97
צ״חופה נזכיר לדוגמא משיריו ופיוטיו לחג השבועות שמהם נשקפת התרוממות נשמתו של רבי יהודה הלוי למרומי שיא השירה והזמרה, ונותנת בפינו דברי אהבה נשגבים ונעלים בין ישראל לבין נותן התורה לעמו בחירו לאמור:
98
צ״טושמו בקרבי
99
ק׳כאש בכליותי
100
ק״אקשור בלבי
101
ק״בעצור בעצמותי
102
ק״גויגערו בי
103
ק״דבוזים לחקותי
104
ק״הויחרפוני
105
ק״ויום אדרשה אותו לעבוד ויגדפוני
106
ק״זכי אתנה לשמו כבוד
107
ק״חדמו לרחקי
108
ק״טאל מעבודתך
109
ק״ילחצי ודחקי
110
קי״אטוב מפרידתך
111
קי״בחלקי וחשקי
112
קי״גנעם פרי דתך
113
קי״דתשכח ימיני
114
קי״האם לא לפניך אעמוד
115
קי״ותדבק לשוני
116
קי״זאם בלעדי דתך אחמוד
117
קי״חהנה באזני
118
קי״טשמע תהלתך
119
ק״כים־סוף וסיני
120
קכ״אעדי גדולתך
121
קכ״באיך רעיוני
122
קכ״גיהגו בזולתך
123
קכ״ד★ ★ ★
124
קכ״הלא אהלך במחשבים ואתה
125
קכ״ואור נתיבי ובך מנתי וחבלי
126
קכ״זועמלי בדתך לי מנוחה
127
קכ״חאזכרה חסדך ואנשה עמלי
128
קכ״טיעפו בערים ונוקשים חשכים
129
ק״לואני דברך נר לרגלי
130
קל״א★ ★ ★
131
קל״ביעלת חן קולך ערב
132
קל״גבהגותך חקי חורב
133
קל״דדאגתי בגלליך
134
קל״הבת-בני עד-שוב אליך
135
קל״ורק לחושב רע עליך
136
קל״זדברי בנעים מליך
137
קל״חמה תחשב עלי חושב
138
קל״טואלהי בזבול יושב
139
ק״מהן משנאיך אם־אעלה
140
קמ״אבם בחנתיך עד-אור יעלה
141
קמ״ברק באהבתך לא אשלה
142
קמ״גוהלא כן אמרת משלי
143
קמ״דנעתרות נשיקות אויב
144
קמ״הנאמנים פצעי אוהב
145
קמ״ו★ ★ ★
146
קמ״זהלכו ימותי באין שלוה
147
קמ״חוספו בלי
148
קמ״טחמדה, וירשו בני עולה
149
ק״נמקום אהלי
150
קנ״אכי אמרו אין לזאת תקוה
151
קנ״בוחי גאלי
152
קנ״גלמה אהי עוד כאלמנה
153
קנ״דבחי בועלי
154
קנ״הולפי מעט גואלי ירב
155
קנ״והמון גועלי
156
קנ״זדמי עניה בגלותך
157
קנ״חואל תחפזי
158
קנ״טדבקי בשם אל אילותך
159
ק״סובו אחזי
160
קס״אאל־תפחדי עוד לדלותך
161
קס״בואל תרגזי
162
קס״גחומה אני לך וגם צנה
163
קס״דלמול לחמי
164
קס״הכי כגדוד בעדך ירב
165
קס״והמון רחמי
166
קס״זחמה כמו-אש אציתנה
167
קס״חבחיק אויבי
168
קס״טיום אזכרה מעמד חורב
169
ק״עלבת אוהבי
170
קע״א★ ★ ★
171
קע״בבין יוצרות אלה מצטיין ביותר פיוט ״מי כמוך״ לשבת זכור, שהוא דומה בשפתו וסגנוגו כאחד מספרי הנביאים, וכולו חרוז בפסוקים לקוחים מהתנ״ך, מה שזה מעיד שהתנ״ך היה כולו שגור ושנון בפיו כפרשת שמע בפי כל איש מישראל. ונפלא מאד הוא חבורו של פיוט זה, שאין אדם יכול להרגיש צרופי הפסוקים שבו, ונדמה לכל קוראיו כאילו כולו מקשה אחת יצאה מפי עטו של מחברו, וכאלו הוא קוראו באחד מספרי הקודש ודברי נבואה.
172
קע״גנפלאים ונשגבים מאד הם פיוטיו בתפילות ימים הנוראים שהם מסתעפים לשלשה ענפים:
173
קע״דא. קדושות ותהילות
174
קע״הליושב תהלות
175
קע״ולרוכב ערבות קדוש וברוך
176
קע״זיה שמך ארוממך וצדקתך לא אכסה
177
קע״חהאזנתי והאמנתי
178
קע״טלא אשאל ולא אנסה
179
ק״פהבהיר כאור מזהיר
180
קפ״אבאין מסך ואין מכסה
181
קפ״בישתבח ויתפאר
182
קפ״גויתרומם ויתנשא
183
קפ״דב. תפילות וסליחות
184
קפ״הה׳ הארך אפך לטובה
185
קפ״ואשר אל חסדך פונה
186
קפ״זה׳ הנני מפיל תחינה
187
קפ״חוטרם אקראה תענה
188
קפ״טה׳ החלימני בחסדך
189
ק״צומרפא צו ללב דוה
190
קצ״אה׳ החליתי מיגוני
191
קצ״בונפשי יום וליל תהמה
192
קצ״גה׳ העליני מתהומות
193
קצ״דושיבת עבדך שובה
194
קצ״ה★ ★ ★
195
קצ״ולמענך אלקי
196
קצ״זדליך תרחם
197
קצ״חושמחם מיגונם ובעצתך תנחם
198
קצ״טוהפלא חסדיך
199
ר׳וחוסה נא ורחם עמוסים מבטן
200
ר״אומרחם
201
ר״בה׳ הקשיבה
202
ר״גועשה אל תאחר
203
ר״דג. וידויים ותוכחות
204
ר״החטאי לו יריחון בם שכני
205
ר״ואזי ברחו ורחקו מגבולי
206
ר״זטמא לבב אשר סובב ושובב
207
ר״חלבבי בי עלי כל חטא פלילי
208
ר״טידעתים בעלותם על לבבי
209
ר״יראיתים על ימיני גם על שמאלי
210
רי״אועת תביא יצוריך במשפט
211
רי״באלקי אל תדינני כמעלי
212
רי״ג★ ★ ★
213
רי״דלך אלי תשוקתי
214
רי״הבך חשקי ואהבתי
215
רי״ולך לבי וכליותי
216
רי״זלך רוחי ונשמתי
217
רי״חלך חסד, לך חמלה,
218
רי״טחמול על כל תלאותי
219
ר״כוגדול מנשוא חטאי
220
רכ״אוגדלה יד משובתי
221
רכ״בולכן גדלו צירי
222
רכ״גוקצרתי זריעתי
223
רכ״דואוי עלי והה לי אם
224
רכ״התדינני כרשעתי
225
רכ״וומי יעמד לפניך
226
רכ״זומי יהיה תמורתי
227
רכ״חואיך חשבון לך אתן
228
רכ״טואיך אצדק בטענתי
229
ר״לונאלמתי ונכלמתי
230
רל״אוכסתני כלימתי
231
רל״ברצונך אשאלה תמיד
232
רל״גלמלאות את שאלתי
233
רל״דוהרב כבסני
234
רל״המעונותי וחטאתי
235
רל״ווהבט רוב תלאותי
236
רל״זודלותי בגלותי
237
רל״חואל נא תעלם אזנך לרוחתי לשועתי
238
רל״טערוב עבדך לטובה גם אמור נא די לצרתי
239
ר״מהשיבני ה׳ ואשובה
240
רמ״אותרצה את תשובתי
241
רמ״בוידוי זה של רבי יהודה הלוי – שרק קצתו העתקתי פה, הוא פיוט שבו פותחים כל קהילות הספרדים את סדר היום של יום הכפורים לפני תפלת הערבית.
242
רמ״גפיוט נפלא זה יוצר אוירה של קדושה וחרדה בקרב כל העם, והוא מעלה אותנו מעולמנו העכור אל הקדושה העליונה של יום הכפורים, שהוא כמו שהוא מתאר אותו – הצום הנכבד אשר בו ינקה מכל עון שקדם, וישיג בו מה שחסר לו בימים ובשבועות ובחדשים, ותנקה הנפש מהבלבולים המחשביים והכעסיים והתאווים, ותשוב מנטות אליהם תשובה גמורה, בין במחשבה בין במעשה … וצומו ביום ההוא צום שהוא קרוב בו להדמות כמלאכים, מפני שהוא גומרו בכניעה ושפלות ובעמידה ובכריעות ותשבחות ותהילות (כוזרי מ״ג סימן ה׳).
243
רמ״דרבי יהודה הלוי בפיוטיו לימים הנוראים מרומם את כולנו אל רוממות שירתו הנפלאה, וביום הכפורים ביחוד הוא חי אתנו ואנו חיים אתו, באשר כי פיוטיו הם בפינו מהתחלת יום הכפורים עד תפילת הנעילה הקדושה, אשר השאיר לנו נחלת עולם לאמרו:
244
רמ״הרצה פליטיך שוקדי אולמיך
245
רמ״והיום בארבע תפלות לרוממך
246
רמ״זמקוים ישעך ומועד נחומיך
247
רמ״חחסדיך ה׳ ייתלו כי הסליחה עמך
248
רמ״טזעקתם תעלה לשמי מרומיך
249
ר״נקדוש בהקדישם כמשרתי שמך
250
רנ״ארבי יהודה הלוי בשיריו ופיוטיו שעולים למספר שלש מאות, מספר כפול של ספר תהלים, התחבב והתקדש על העם כלו בדורו ולדורות עולם, והוא כנורו החי של עם ישראל, ששירתו תצלצל באזנינו לנצח, ושמו יזהיר בספרות שירת ישראל לעולמים.
251
רנ״בשירי ציון
252
רנ״גזכות מיוחדת נודעה לו לרבי יהודה הלוי בשיריו הנלהבים והמלהיבים לשיבת ציון. בפעולה זאת בתעצומות עזה לא קדם לו ולא יבא אחריו משורר כזה. הוא הביע אנקתו המרה של עם ישראל מסבל גלותו, קנאת חרבן ארצו ומקדשו, דלותו וקלונו בין העמים, ועורר אותו לשוב אל ארצו גם בחורבנה, לנשק עפרה ולחונן אבניה, להתענות בענותה כדי לזכות לחזות בבנינה – בשיריו הנפלאים שנביא מהם פה פסוקים קצרים:
253
רנ״דיפה נוף משוש תבל קריה למלך רב
254
רנ״הלך נכספה נפשי
255
רנ״ומפאתי מערב
256
רנ״זהלא אבניך
257
רנ״חאחונן ואשקם
258
רנ״טוטעם רגביך
259
ר״סמדבש לפי יערב
260
רס״אלבי במזרח
261
רס״בואנכי בסוף מערב
262
רס״גאיך אשלם נדרי
263
רס״דואסרי, בעוד
264
רס״הציון בחבל אדום
265
רס״וואני בכבל ערב
266
רס״זיקל בעיני עזוב
267
רס״חכל טוב ספרד
268
רס״טכמו יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב
269
ר״עארץ ישראל היא מקום השראת השכינה והתגלות הנבואה: ״שכל מי שהתנבא – לא התנבא אלא בה או בעבורה, הנה התנבא אברהם כדי שיעבר בה, ויחזקאל ודניאל בעבורה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה… והיא הארץ הנקראת: לפני ה׳, הנאמר עליה: ״תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה״ [דברים יא, יב]. ועליה נפלה הקנאה והחמדה בין הבל וקין בתחילה, כשרצו לדעת איזה מהם רצוי להיות במקום אדם וסגולתו ולבו, לנחול את הארץ ולהדבק בענין האלקי, ויהיה זולתו כקליפה, ואירע מה שאירע מהריגת הבל ונשארה בעלות האחוזה ערירי, ונאמר: ״ויצא קין מלפני ה׳״ [בראשית ד, טז] שיצא מגורש מהארץ הזאת [כוזרי מאמר שני י״ד].
270
רע״אמנקודת השקפה זאת, ומתוך כל דברי רבותינו ז״ל בתפלות ששמו בפינו יום יום, ומהלכותיהם ואגדותיהם ומכללם מאמרם: לעולם ידור אדם בארץ ישראל – אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלוק׳, וכל הדר בחו״ל – דומה למי שאין לו אלוק׳ – בא ריה״ל לידי מסקנא זאת: שלארץ הזאת יש בה סגולה להגיע אל הענין האלקי עם המעשים והתורות התלויות בה, אשר הם כעבודה לכרם. ״אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלהי מבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה״ (כוזרי מ״ב, י״ב).
271
רע״בהכרתו זאת בחובת העליה לארץ ישראל, העירה בעצמו מחשבת חטא ועון בכל יום נוסף שהוא יושב בארץ הגלות, והיא נתנה דבריה בפי הכוזרי לאמר: ״אם כן אתה מקצר בחובת תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשימנו בית חייך ומותך, ואתה אומר: ׳רחם על ציון כי היא בית חיינו׳, ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תת״ק שנה, היה מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה….
272
רע״גאני רואה שהשתחויתך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כוונה, וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות בה יותר משהיו אזרחים במקומותיהם. כל זה גם כשלא היתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל היתה מלאה זימה ועבודה זרה, ועם כל זה לא היתה להם תאוה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצות האלקים, והיו מבקשים לנשוא עצמותם אליה״ [כוזרי מ״ב, כ״ג].
273
רע״דחטא זה גדול בעיניו בהכירו כי הוא סיבת אחור הגאולה, והוא אומר אל נפשו: ״הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלקים בבית שני… ואין דבורנו: ׳השתחוו להר קדשו׳, ו׳השתחוו להדום רגליו׳, ו׳המחזיר שכינתו לציון׳ וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולת״ (הכוזרי שם כ״ד).
274
רע״המחשבה מרה זאת שהיתה מלווה בהכרת חטא ועון לעצמו ולכלל ישראל, היתה כאש אוכלת עצורה בעצמותיו, והיא גזלה מנוחתו וששון חייו, וזו היא ודאי הסבה שנדם כנור שירתו ימים רבים.
275
רע״וידידיו הרבים נסו להסיח דעתו ממחשבה מסוכנת זאת, שהיתה קשורה בחרוף נפש,
276
רע״זשל נסיעה רחוקה בלב ימים וישיבה בארץ שוממה מלאה קוצים וחוחים, ועקרבים ונחשים בצורתם ובצורת אדם, כמו שהזכיר באחד משיריו: ״במקום צרי גלעדך, נחש שרף וגם עקרב״…
277
רע״חולהם עונה בשירתו ואומר:
278
רע״טדרשיתיך ואם מלכך אין בך
279
ר״פואם במקום צרי גלעדך
280
רפ״אנחש שרף וגם עקרב
281
רפ״ב★ ★ ★
282
רפ״גהלא כן נתנה קדם לאבות
283
רפ״דוכולה נחלת קוצים וחוחים,
284
רפ״הוהם מתהלכים ארכה ורחבה
285
רפ״וכמתהלכים בפרדס בין צמחים,
286
רפ״זושם התהלכו לפני אדני
287
רפ״חולמדו השבילים הנכוחים
288
רפ״ט★ ★ ★
289
ר״צנשחר את מקום שחת ורמה
290
רצ״אונטוש את מקור חיי נצחים?
291
רצ״בהלנו נחלה רק מקדשי אל
292
רצ״גואיך נהיה להר קדשו שכחים?
293
רצ״דהיש לנו במזרח או במערב
294
רצ״המקום תקוה, נהי עליו בטוחים?
295
רצ״וברבות הימים מחשבה זאת התגברה בו מאד מאד, עד שנמאסו לו החיים בארץ גלותו עם כל עדניה וקניניה, ובין רגע החליט החלטה נחושה לברוח מארץ הגלות – כבורח מבית הכלא ומבור עבדות, וכנכסף אל אהובתו וחמדת לבו אשר אליה נושא נפשו. ואז שבה אליו רוח השירה והתפרצה מפיו לאמר:
296
רצ״זהציקתני תשוקתי לאל חי,
297
רצ״חלשחר את מקום כסאות משיחי
298
רצ״טעד כי לא נטשתני לנשק
299
ש׳בני ביתי ואת רעי ואחי
300
ש״אוחדלתי הלוך על כף ועל אף
301
ש״בונתתי בלב ימים ארחי
302
ש״געדי אמצא הדום רגלי אלקי
303
ש״דושמה אשפכה נפשי ושיחי
304
ש״הואסתופף בהר קדשו ואקביל
305
ש״ולפתחי שערי שחק פתחי
306
ש״זאדני לי ואיך אירא ואפחד?
307
ש״חומלאך רחמיו נושא שלחי.
308
ש״טהנסיעה לארץ ישראל
309
ש״ירבי יהודה הלוי ידע מפי עצמו, ומפי כל אלה מידידיו וקרוביו שהניאו אותו מצעד זה,
310
שי״אאת כל הסכנה הגדולה שבנסיעה זאת, ובכל זאת הקדיש את עצמו אליה בלב מלא חרדה ואמונה גם יחד, ובעת פרידתו מארץ גלותו קרא שלום לכל בניו וידידיו, ואומר להם:
311
שי״בקראו עלי בנות ומשפחות
312
שי״גשלום, ועל אחים ועל אחות
313
שי״דמאת אסיר תקוה אשר נקנה
314
שי״הלים, ושם רוחו ביד רוחות
315
שי״ודחוי ביד מערב אלי מזרח
316
שי״זזה יעבור לנחות, וזה לדחות
317
שי״חבינו ובין מות כפשע, אך
318
שי״טבינו וביניו מעבה לוחות
319
ש״כואמנם בנסיון קשה מאד התנסה רבי יהודה הלוי בנסיעתו זאת הארוכה והמיגעת,
320
שכ״אנועזת ומסוכנת.
321
שכ״בספינתו שבה נסע, היתה מחניקה ומפרכת את הגוף ואת הנפש, וכמו שהוא מתאר ואומר:
322
שכ״גקבור בחייו בארון עץ, לא
323
שכ״דקרקע, ולא ארבע, אבל פחות
324
שכ״היושב – ואין עומד על רגליו
325
שכ״ושוכב – ואין רגליו משולחות
326
שכ״זיסורי נסיעתו גדלו עוד יותר מסיבת שכיניו הרעים ובהם המלחים, והוא אומר:
327
שכ״חחולה וירא מפני גוים
328
שכ״טחובל ומלח כל בני פרחח
329
ש״להם הסגנים שם והפחות
330
של״אלהגדיל נסיונו – סער הים בשאון גליו, ולרגלי זאת הרבו ימי הנסיעה ואזלה גם צידת דרכו, וכפעם בפעם גברה הסכנה להיות נטבע בים ובשרו יהיה למאכל תנינים:
331
של״בוים תשים כמרקחה יקודה,
332
של״גוהחיות בהדפם לאניות
333
של״דותנינים מצפים לסעודה
334
של״הועת צרה כמבכירה, ובנים
335
של״ועדי משבר ואין כח ללדה.
336
של״זואלו אחסר מאכל ומשתה
337
של״חנעים שמך בפי אשים לצידה.
338
של״טכל תלאות דרכו זו לא הפילו את רוחו ולא דכאו את נפשו, אלא הגבירו את מיתרי כנורו להשמיע בהם שירתו הנפלאה שמתוכה נשקפת – עליזות רוחו, חדות נשמתו. קבלת יסוריו אלה באהבה לסליחה על אחור נסיעתו זאת עד עתה, ואמונה אמיצה מאד להצלחת דרכו זאת והגעתו אל מקום משאת נפשו. באמונתו זאת נושא את שירתו אל הספינה ואומר לה:
339
ש״מעלי הספינה ודרשי מדינה
340
שמ״אאשר לשכינה בתוכה חדרים,
341
שמ״בוחושי בעודך ויד אל תניפך,
342
שמ״גוקשרי כנפך בכנפי שחרים
343
שמ״דלנדיב ונעים ברוח קלעים
344
שמ״הולבות קרועים לאלף גזרים
345
שמ״ואבל יש בטוח במרבה סלוח
346
שמ״זוחיל וכח למוציא אסירים
347
שמ״חאחרי תלאות מרובות הגיע מצרימה שבור ורצוץ בגופו, אבל אמיץ וחזק ברוחו ורצונו להגיע ארצה ישראל, אם גם לא יזכה לשבת בה, ובלבד שידרוך באדמתה ויזכה להקבר בה. אולם אנשי מצרים – גדוליה ורבניה שראו את מצבו הרופף והמסוכן, יעצוהו להתמהמה לזמן קט בארץ מצרים עדי יבריא וימשיך את דרכו, ואלה לעגו עליו על צעד לא יצלח ובלתי מועיל זה באומרם: מאז החורבן פקעה קדושתה ־
348
שמ״טואדע כי שכינה נטתה שם
349
ש״נכאורח לצל אלון ואלה
350
שנ״אכלפי האחרונים הוא עונה בכעס עצור ואומר להם:
351
שנ״באבל איש יעלה מכל ארצות
352
שנ״גאליהם – מעלה היא לו מעולה
353
שנ״דולמה ילעגו עלי מליצים?
354
שנ״הולמה אהיה להם למלה?
355
שנ״וואם לא יאמינו – הן מחיצה
356
שנ״זואין ביני וביניהם נחלה
357
שנ״חולראשונים מדבר אליהם תחנונים ואומר להם:
358
שנ״טאל פעמי תאחרו מנסוע
359
ש״סבי אפחד פן יקרני אסוני
360
שס״אשאלתי – חסות בכנפי כבוד אל
361
שס״בוהיות עם מלון אבותי מלוני
362
שס״גבערוב יומו ואחרי תלאות מרובות, בשארית כחותיו עלה ארצה ישראל משאת נפשו,
363
שס״דואז פעמה רוח השירה על כנורו, פרסה על מיתריו ויתן בפיו שירתו הנפלאה, שיש בה מהתנשאות הרוח והשתפכות נפש נשגבה מאד, היא השירה הנצחית לעם ישראל:
364
שס״הציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך
365
שס״וברגעים אלה יותר מכל הזמנים, הרגיש בעצמו אותה ההכרה שלא פסקה – שהוא הנהו התנים והכנור של עם ישראל כולו, וממיתרי כנורו נשמע קולה של כנסת ישראל כולה בעברה ועתידה, בשועתה על ענותה וחזון רוחה לעתידה. שירה נפלאה זאת שכתובה בדמע ודמי נפשו ולבו, היא שירת פנינים, שכל מלה היא פנינה יקרה, וכל פסוק מפסוקיה, וכולה יחד, היא מחרוזת אבני חן שאין דומה לה ליופי והתרוממות הרוח בכל שירת ישראל, מאז גלה מארצו ועד היום הזה. ולכן נתקבלה בפי כל ישראל לקינת אבל ושירת נחמה לאומרה ביום המר והנמהר, יום חרבן המקדש וגלות ישראל מארצו.
366
שס״זכנור שירת ישראל בדמותו של רבי יהודה הלוי נגנז במקום לא ידוע. רבות הן האגדות על דבר מותו ומקום קבורתו, אבל אין ידיעה ברורה ומוסמכת על זה, כי נתקיים בו מקרא שכתוב: ״ולא ידע איש את קבורתו״ [דברים לד, ו].
367
שס״חכנור ישראל זה לא מת, אלא הוא גנוז באוצר החיים של נשמת היהדות, באשר שירתו בפינו תמיד, וקולו העז והנעים נשמע ללבנו ומרעיד את מיתרי כנור לבבנו – לבכות ענותו ולשיר חזון גאולתנו.
368
שס״טומי יתן ונאספו כל שיריו ופיוטיו, קדושותיו ותוכחותיו, תפלותיו ונחמותיו בספר מיוחד, כדי להנחילו בחרוזיו ורוחו לבנינו ובנותינו לדורות עולמים, כראוי למשורר עולמים של עם ישראל.
369
ש״עמסע נצחון זה של ריה״ל עם כל תלאותיו והרפתקאותיו, שיריו וחזיונותיו, הלהיב את השלהבת של אהבת ציון וארץ הקדש שהיתה הולכת ועוממת והולכת ונשכחת מן הלב, אף על פי שהיתה חיה בדבר־שפתים של הרגל ומנהג.
370
שע״אריה״ל היה מעיין הרוח שחזה יחזקאל להחיות עצמות יבשות ולהפיח בהן רוח החיים. ברוח זו עורר את הרגשת החרות של עם ישראל, שהיא מעוררת כסופין לגאולה ולשיבה אל ארץ הנחלה. קול שירתו לציון מצלצל גם היום באזנינו בקול תוכחה מרה על הזנחתנו אותה בעבר, ובקול מעורר ומלהיב לעלות אל הארץ ולהדבק בשכינת הקודש של אלקי ישראל ורוח נבואתו שבארץ ישראל, ומעל מיתרי כנור זה שהוא נצחי בנצחיות ישראל תושר שירת גאולת ישראל.
371
שע״בלוחם מלחמות ה׳
372
שע״גכדוד מלך ישראל שהיה נעים זמירות ישראל, וזמירותיו בפינו לנצח, ובאותה שעה גם לוחם מלחמות ה׳, שגם מבחינה זאת הוא חי עמנו לדורות עולם, בתקוה להתגלות מלכותו המשיחית השומרת בקרבנו הכרת מלכות גם בתוך עבדות, כאמרנו תמיד: דור מלך ישראל חי וקיים [ראש השנה כה, א].
373
שע״דרבי יהודה הלוי היה כנור שירת ישראל והוא יהיה כן לנצח, ובה בשעה הוא לוחם מלחמת ה׳, מלחמת נצחונה של תורת ישראל שהיא נשמת ישראל, יסוד קיומו וסוד נצחיותו.
374
שע״המלחמת ה׳ זאת שרבי יהודה הלוי הקדיש לה את עצמו, ויצא ממנה בשלום ועטרת נצחון, היא לא מלחמת חרב וחנית, כח וחיל, אלא מלחמת חכמה ותבונה, עצה וגבורה, שנצחונה הוא קיים בלי כל שנוי ותמורה, בכל תמורת המצבים והמעמדות של עם ישראל, ונצחון שהוא מנציח את גבוריו ומגיעם לנצחון סופי שאין אחריו כשלון.
375
שע״ומלחמה זאת היא כתובה בספר:
376
שע״ז״אלחגה ואלדליל
377
שע״חפי נצר אלדין אלזליל״
378
שע״טלאמר: ההוכחה והראיה
379
ש״פבנצחון התורה המזולזלה
380
שפ״אמגמתו היסודית של ספר זה היא – לבטל טענת העמים כולם שמביטים בזלזול על תורת ישראל מתוך דלותם של עם ישראל, וכמו שנתן דברים אלו בפי מלך כוזר לאמר: ״מסכים הייתי שלא אשאל יהודי, מפני שידעתי איבוד זכרם וחסרון עצתם, כי השפלות והדלות לא עזבו להם מידה טובה״ (מ״א, י״ב).
381
שפ״בב. ההגיון מחייב שכשם שהם דלים ומזולזלים בעולם הזה, כך יוצאת תולדה מחוייבת שאין להם אחרית ותקוה בעולם הבא, הואיל וגם יעודי התורה הם עולמיים וחומריים, ולא יעודים נשמתיים בעולם הנשמות, כיעודי שאר הדתות שהם שמנים ודשנים מיעודיכם (שם ק״ד).
382
שפ״גג. ומעלתם בעולם הזה בדלות ושפלות – היא הוכחה ברורה גם לעולם הבא, וערוך מעלתם בעולם הבא כמעלתם בעולם הזה (שם קי״ב).
383
שפ״דהחבר משיב על טענות אלה ואומר: דלותם של ישראל היא סימן מובהק לגדולתם,
384
שפ״הלפי שישראל אינם מכלל הנבראים לפי השתלשלות מדרגתם מהדומם לצומח ולבעלי חיים ואדם המדבר, שהמדרגה העליונה שבו היא מעלת החכמים המדברים, כי אלה הן מעלות מקריות שמפרידות הנבראים פרידה עצמית ברב או במעט. אין לה תכלית מפני שהיא פרידה מקרית, ואינה מעלה על דרך האמת. אבל המעלה האמתית, היא מעלה אלקית מלאכית שהיא נמצאת מדין הענין האלקי לא מן השכלי ולא מן הנפשי ולא הטבעי (שם מ״ב).
385
שפ״ודמותה של מעלה זאת נראית בתארי הנביא בישראל, שהוא נבדל מכל אדם אחר בקורות חייו שהם למעלה מכל טבע הנבראים –
386
שפ״ז״יבוא באש ולא יוזק בו, ויעמוד בלי מאכל ולא ירעב, ויהיה לפניו זוהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא יחלש, וכאשר יגיע אל תכלית ימיו, ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישן, וישן בעת ידועה ובשפה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד, מה שהיה ומה שיהיה. הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם״ (שם מ״א).
387
שפ״חאלה הם קצת תוארי הנביא אשר אין עליו חולק, אשר נראה על ידו להמון – התחברות הדבר האלקי בהם, ושיש להם אלוק׳ מנהיגם כרצונו כפי עבודתם והמרותם, והגיד להם הנעלם (שם מ״ג).
388
שפ״טממעלה עליונה זאת של נביא ישראל – נשקפת מעלתם של ישראל, שהנביא יצא מקרבם ולמענם, להודיעם ענין התחברות הדבר האלקי בהם, והשגחתו המיוחדת אליהם שהיא נגלית לפי מעשיהם, עבודתם והמרותם בדרכי התורה והמצוה הנתונה להם ממנו, לכן פתח ה׳ את דבורו אל המון ישראל: ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ [שמות כ, ב], ולא בורא העולם ובוראם, לפי שזהו דבר הנלמד מדת ההקשית שמביא אליה העיון, ונכנסים בה ספקות רבות. אבל: ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ הוא דבר שחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כך הקבלה הנמשכת שהיא כמראה החזון (שם י״ג-כ״ה).
389
ש״צתורה זאת נתונה לכל באי עולם, שכל הנלוה אלינו מן האומות יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו. אך התורה מפני שהוציאנו ממצרים, והתחברות כבודו אלינו – נתונה ומחוייבת לנו, לא רק בתור ברואיו ככל יתר הנבראים, אלא מפני שאנחנו הסגולה מבני אדם, ודבקה בנו השגחתו (שם כ״ו, כ״ז).
390