הגיוני עוזיאל, שער א; גמול השם י״אHegyonei Uziel, Gate I 11
א׳מדת גומלין שבין העולם והאדם
העולם והאדם הם שתי בריאות נפלאות שמעידות על מפלאות יוצרם ומקיימם, והן אחיות תאומות במבניהן ודמותן, ולכן נקראות בשם משותף לשתיהן. האחד הוא העולם הגדול והשני הוא העולם הקטן, וכדברי הראב״ע ז״ל: וגוף האדם כעולם הקטן, יהי שם השם מבורך אשר בגדול החל ובקטן כלה (בראשית א, כז).
העולם והאדם הם שתי בריאות נפלאות שמעידות על מפלאות יוצרם ומקיימם, והן אחיות תאומות במבניהן ודמותן, ולכן נקראות בשם משותף לשתיהן. האחד הוא העולם הגדול והשני הוא העולם הקטן, וכדברי הראב״ע ז״ל: וגוף האדם כעולם הקטן, יהי שם השם מבורך אשר בגדול החל ובקטן כלה (בראשית א, כז).
1
ב׳ושתיהן גומלות זו את זו טוב או רע, העולם בכל צבאותיו שבשמים ממעל ובארץ מתחת הוא גוף חנוט מחוסר כח פעולה והפראה: ״וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה׳ אלקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה״ (בראשית ב, ה): אלמלא אדם אין ברית כרותה על הארץ להמטיר עליה, שנאמר: ״להמטיר על ארץ לא איש מדבר לא אדם בו״ [איוב לח, כו] (ילקו״ש כ). הא למדת: ארץ בלא אדם הוא מדבר ציה ושממה שורץ נחשים ועקרבים, כאמור: מדבר ״נחש שרף ועקרב״ (דברים ח, טו).
2
ג׳האדם בתבונתו, בעבודת כפיו וזיעת אפו, עושה את הארץ לגן פורח ומשגשג, ומביא לידי הפעלה וגלוי את כל כחות הטבע והפריון הטמונים וגנוזים במעבי האדמה, בתהומות ים מתחת רגלנו וגלי אתר אויריים שממעל לראשינו. ועוד זאת האדם במעשיו נעשה צנור של שפע ברכה להביא ברכת ה׳ על הארץ: ״אם בחוקותי תלכו וכו׳ ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע״ (ויקרא כו, ג-ה). זהו הגמול הטוב שהאדם גומל לארץ, להחיותה להפעילה ולהפריחה משממותיה.
3
ד׳לעומת זאת האדם גומל במעשיו רעה רבה לארץ שהוא חי עליה ונהנה מטובה. וכן נאמר לאדם בקלקלתו: ״ארורה האדמה בעבורך״. משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללים שדים שינק מהן (בראשית ג, יז ובפירש״י). ״מן האדמה אשר אררה ה׳״ [שם ה, כט]. תיב״ע: מן ארעא דלטא ה׳ בגין חובי דבני אנשא. ״ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה, ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו״ (ויקרא כו, יט-כ). ועוד כאלה רבים בתורה ובדברי הנביאים והחכמים ז״ל.
4
ה׳כגמול האדם לארץ כן הוא גמול הארץ לאדם, שהיא נותנת לו רב טובה מעדנים ותענוגים ״ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת, וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם, וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה״ (דברים לג, יג-טז). לעומת זאת: ״וקוץ ודרדר תצמיח לך״. פרש״י: כשתזרענה מיני זרעונים תצמיח קוץ ודרדר קונדס ועכבניות (בראשית ג, יח). ״זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה, כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה… כי תאכלנו התולעת, זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך כי ישל זיתך״ (דברים כח, לח-מ). ועוד פסוקים רבים כאלה בדברי נביאים ודברי חכמים וחדותם במדרשיהם, ובתורת הח״ן, ברך שבחר בהם ובמשנתם.
5
ו׳ומאד מאד השכיל הרב הפילוסוף החסיד מהר״י עראמה ז״ל לדמות את העולם הגדול והאדם – הוא העולם הקטן, לשני כלי זמר השוים ונערכים על ערך אחד ויחס אחד לגמרי, כי בהניע טור אחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני. והנה בנין עולם הכולל הוא כעין הכלי הראשון, אשר יש לו סדר וערך קבוע בכל מערכותיו עליונים ותחתונים, לגמור על ידיהם פרנסות העולם ומעשהו, לעומתם יהיו נערכים ומסודרים טורי סדרי בנין העולם הקטן האלקי לקבל פעולותיהם על נכון.
6
ז׳בהיטיב הכלי הקטן סדור מערכותיו יחידותיו ומיתריו לפי הערך הראוי ומתיחס אל סוד המציאות וטבעו, בכללו וחלקיו, בהניע אותם יתעוררו לעומתם טורי עולם הגדול ומיתריהם ויוסכמו שניהם יחד, זה לפעול וזה להפעיל, באופן שיושלם על ידי שניהם הנהגת המציאות על הצד היותר נאות שאפשר, כי כן יסד מלכו של עולם שיהיה כל העולם כולו קטון וגדול כאיש אחד, קצותיו מתיחסים לקצותיו וחלקיו נענין אל חלקיו, כענין שהם עליו חלקי בעלי החיים לתועלת הכלל, כי בזה האופן יכונו יחד לקבל שפע מאתו יתברך וכו׳.
7
ח׳ולזה כאשר איש השלם איש חיל ויודע נגן, יקרא: צדיק יסוד עולם, להיותו שומר סדר וחק כל הענינים האלה על מתכונתם, כן הבלתי סדר הנמצא ברשעים יקלקל סדר זה ויפסידהו וכו׳, כי כמו שהונח שיש לכל הפעולות יחס עם טבע המציאות בכללו, כן יש להודות יחס לחלקי הפעולות עם חלקי המציאות. אלה הם תמצית דברי מהרי״ע ז״ל (עקידת יצחק שער שנים עשר פרק נגון עולם).
8
ט׳וראוי לציין פה מאמר רז״ל שהוא נוקב ויורד עד תהום:״ ראה את מעשה האלהים, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו״[קהלת ז, יג] – בשעה שברא הקב״ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך (קהלת רבה ז, כח). פסוקים ומאמרים כאלה מצויים לרוב בדברי התורה והנביאים ובדברי רז״ל, שכולם מאלפים ומלמדים שהאדם הוא גורם במעשיו הטובים או הרעים לבנינו וקיומו של עולם, או להיפך לחרבנו וקלקלתו, וגדולה היא קלקלת האדם לעצמו ולעולמו, שכל מה שהוא מקלקל אין מי שיתקן אחריו.
9
י׳כיוצא בזה נאמר בדברי רבותינו הקדושים בעלי תורת הח״ן: האדם הוא צנור השפע והברכה לעצמו ולעולם כולו במעשיו הטובים, בעיונו בתורה להבינה כהלכה, ולפענח סודותיה ומסתוריה הגנוזים בכל אות ובכל תג מדבריה, ואם להיפך – הרי הוא מקלקל צנורות הקדושה והברכה, ומגביר על ידי כך רוח הטומאה וכח הקליפות הסובבים את השושנה, וגורם התפשטות סטרא אחרא של קללה וטמטום הלב והמחשבה. אשרי אדם אשר ישים זאת אל לבו ויהיה גומל טוב וצנור של ברכה, כמו שנאמר, באברהם: ״והיה ברכה״ [בראשית יב, ב].
10