הגיוני עוזיאל, שער ב; הגמול בכללו ובפרטיו י׳Hegyonei Uziel, Gate II 10
א׳עולם הבא
עולם הבא הוא הביטוי שנתנו רז״ל לגמול הנפש בעולם הנשמות, וכן אמרו: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא… ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו׳ (סנהדרין ריש פרק חלק). הא למדת מדבריהם, שהגמול הנפשי לטוב או לרע, בעולם הנשמות לכל אדם הוא: הזכות החלקית שכל אדם זוכה בה לעולם הבא, לפי מעשיו והשגותיו, והעונש הוא – [למי] שאין להם חלק לעולם הבא.
עולם הבא הוא הביטוי שנתנו רז״ל לגמול הנפש בעולם הנשמות, וכן אמרו: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא… ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו׳ (סנהדרין ריש פרק חלק). הא למדת מדבריהם, שהגמול הנפשי לטוב או לרע, בעולם הנשמות לכל אדם הוא: הזכות החלקית שכל אדם זוכה בה לעולם הבא, לפי מעשיו והשגותיו, והעונש הוא – [למי] שאין להם חלק לעולם הבא.
1
ב׳דבר זה למדו מדברי התורה והנבואה: ביעודי התורה נאמר: ״למען ייטב לך והארכת ימים״ [דברים כב, ז]. ורז״ל שואלים ואומרים: היש טובה החלטית? או היש ערך לאריכות ימים בעולם הזה? העובדות מוכיחות שאדם [לעתים] מת במבחר ימיו באותה שעה שהוא עוסק במצוה שנאמר ביעודה: ״למען ייטב לך והארכת ימים״. עובדה זו עצמה היא נותנת בפי כל השאלה האיומה לאמר: היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? ותשובתם של רז״ל בשתי שאלות אלה היא: ״למען ייטב לך״ – לעולם שכולו טוב, ו״למען יאריכון ימיך״ [דברים ה, טז] – לעולם שכולו ארוך (קידושין לט, ב).
2
ג׳ובעונשים נאמר: ״הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה״ (במדבר טו, לא), ופרשו רז״ל: הכרת – בעולם הזה, תכרת – בעולם הבא (סנהדרין סד, ב).
3
ד׳ונכונים מאד דברי הרמב״ן ז״ל שכתב: ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרים בנפש, בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות, כי באמרו יתברך: ״ונכרתה הנפש ההיא מלפני״ [ויקרא כב, ג] – יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון… וזה מה שאמרו רבותינו: ״מקרב עמה״ [במדבר טו, ל] ועמה שלום. כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו והם עמה שהם בשלום (הרמב״ן על התורה, ויקרא יח, כט).
4
ה׳כרת נפשי זה לא נתפרש בתורה מהו? כשהוא אומר: ״והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה״ [ויקרא כג, ל] – למד על הכרת שאינו אלא אבדן (ספרא ופרש״י). וכן הוא אומר בנביא: ״והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע״ (שמואל א, כה, כט), ובארו רז״ל ואמרו: רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר: ״והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים״, ושל רשעים זוממות והולכות שנאמר: ״ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע״ (שבת קנ״ב, ב).
5
ו׳פירוש, הנפש אינה אובדת וכלה במציאותה, שכן טבעו של כל עצם רוחני, שאינו נתפס במקום ולא נראה במוחש, שאין הכליון שולט בו, אלא נפשות אלה שלא זכו להתעלות או לשוב אל מקור מחצבתם, הן נכספות ומתאוות לעלות אל ההשגות העליונות, אבל הן זוממות (אל תקרי: זוממות, אלא: זמומות) – קשורות בכבלים של ברזל, נודדות במחשבתן כאבן זו שבתוך כף הקלע שהיא מתנודדת עם כף הקלע, קולעת אל המטרה, אבל המטרה רחוקה ממנה. כך נפשותיהם של רשעים נמסרות לדומה, ואין להם מנוח (שבת שם).
6
ז׳וזהו הכרת שנאמר בתורה, כלומר: שהנפש נכרתת ממקורה, כענף זה הנכרת מהאילן שפוסק ממנו לשד החיים וכח הפריחה והצמיחה, נעקר מסוג הצומח, ומשתנה לסוג דומם ונעדר כל רוח חיים.
7
ח׳לעומתם הזוכים לחיי עולם הבא, מתעלים ונגנזים תחת כסא הכבוד, מקור האור והחיים, השפע והברכה, יונקים מחיי הנצח ומתנצחים ודבקים בהם, וזהו צרור החיים שנאמר בפי אביגיל לאמר: ״והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים״. וכן אמרו רז״ל: עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, ולא פריה ורביה, ולא משא ומתן, ולא קנאה ושנאה, ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה (ברכות יז״א).
8
ט׳מכל האמור מתברר, שגמול השכר והעונש בעולם הבא הוא גמול נפשיי לגמרי ולא גופיי.
9
י׳אמונה זו במהות עולם הבא היא מוכרעת מעצמה בטענות חזקות מאד. הראשונה כתב הרמב״ן ואמר: הנה גופו של אדם כשמת – אבן דומם הוא, אם תשרוף עצמותיו או תמשח אותם מאפרסמון ומיני בשמים המקיימים אותם, אין הפרש לאבן הזו בכך, ומקרה אחד לצדיק ולרשע בגופו אחר המות, והרי הם קבורים לפניך בקבר אחד, או הם גנוזים בביתך בתוך ארון אחד, הרי שאין עונש אלא לנפש. ומהו העונש המשיג אותה, והרי הנפש אינה גוף וגויה ואינה נתפשת במקום אחד, ואין מחיצה לפניו, ואין האש שורף אלא בעלי הגוף והדברים הממשיים?
10
י״אובספר ״תגמולי הנפש״ (חלק ב) הוסיף טענה חזקה מאד לאמר: הלא לא נברא הגן עדן אלא כדי לגמול הצדיקים שעבדו הבורא ב״ה בזה העולם, ולשלם שכרם לעוה״ב, א״כ מדוע סלקם מזה העולם והפריד נשמתם מגופותיהם? טוב היה שיניחם חיים בגופותיהם, ויתן להם כל זה העונג אחר זמן ידוע ובמקום ידוע, וכן יעשה התגמול ברשעים ובגהינם שלהם, וזה הענין יועיל מאד לכל המין האנושי, לאהבה וליראה את השם ב״ה, בהיות תגמולי הנפשות נראים ונזכרים לעינים?
11
י״בשתי ראיות אלה מכריעות באופן ברור שאין ספק אחריו, שמהות הגמול בעולם הבא לשכר ולעונש הוא גמול נפשיי רוחני, שאינו נתפש מהותו וציורו אפילו במחשבה, ורק זיוו נשקף לנו בחיינו עלי אדמות, ותוכנו נרמז לנו בדברי נביאנו ורז״ל.
12
י״גוכן אומר הרמב״ם ז״ל (בהקדמתו לפ׳ חלק ובהלכות תשובה פ״ח): עולם הבא אין בו גוף ולא גויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת וכו׳, כך אמרו חכמים הראשונים: עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וכו׳. כלומר: הצדיקים מצויים שם בלא עמל ויגיעה, ועטרותיהם בראשיהן, כלומר: דעת שידעו שבגללה זכו לחיי עולם הבא מצויה עמהם, והיא העטרה שלהם, ומהו שאמרו: נהנים מזיו השכינה, שיודעים ומשיגים מאמתת הקב״ה מה שאינם יודעים והם בגוף השפל.
13
י״דדברי הרמב״ם אלה נכונים ואמיתיים למבין וישרים למוצאי דעת. הראב״ד בהשגותיו (שם) כתב: אבל אפשר שהבורא ישים גויתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים, וכגוית אליהו זכור לטוב, ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל.
14
ט״ודברי הראב״ד אלה אין להם שחר לע״ד, כי ההבדל שבין גופות המלאכים ובין גופותיהם של בני אדם – אינו תלוי בחוזק הגוף ובריאותו, אלא במציאות גוף חמרי מוחשי – עלול לכל מאורעות הגוף, או מציאות רוחנית מלאכית שאין להם גוף חמרי, וממילא אינם עלולים לכל מאורעות והתפעלויות של הגוף, ואם אין גוף איפוא תנוח העטרה? ואם גם נניח שלעולם הבא יהיו הגופות בריאים וחזקים, עטרה זו מה טיבה ומה תועלתה?
15
ט״זהא אין לך אלא להסכים לדברי הרמב״ם, שכל דברי רז״ל במאמרם זה הוא משל וחידה לבאר בו גמול עולם הבא שהוא כולו רוחני נפשיי.
16
י״זאולם דברי הרמב״ם צריכים באור והשלמה, כי לא הדעת לבדה נותנת השלמות והצלחה הסופית של האדם בעולם הבא, אלא המעשים והדעות בהצטרפותן יחד מעלים את הנפש ופותחין לפניה שערי עולם הבא. וכמ״ש העקרים (מאמר ד׳ פרק ל), באור מאמר זה: כי כתר שם טוב ומעשיהם הטובים – היא עומדת על ראשיהם מלמעלה, ובה ישיגו ליהנות מזיו השכינה. ודומה לזה כתב בס׳ ״תגמולי הנפש״ (שם) ואמר: רצו בזה שאין שם רק השארות נשמות משכילות קימות עומדות בעצמן, וזה הזיו והזוהר – הוא עטרות שבראשיהם, כלומר: הכחות הנפשיות המפוארות שלהם. ודבר זה הוא ברור לכל, שאין הכחות הנפשיות נקנות אלא בלמוד ומעשה, ושניהם נותנים עטרת כבוד בראש כל אדם בחייו, ועטרת תהלה נצחית אחרי מותו, ומעלים אותו אל דעת אלקים צרופה, שהיא נקראת בפי רבותינו: ונהנים מזיו השכינה. כי ההנאה האמיתית של האדם היא התעצמות היודע בהידוע שהוא מואר באורו, מזהיר בזיו זהרו ונצחי בנצחיותו, וכן אמר נעים זמירות ישראל: ״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״ [תהלים לו, י], באורך הזורם לתוך נשמתנו ועושה את גופנו פתילה דולקת ומאירה, בה נראה אור הגנוז בחביוני הבריאה כולה, ובאור זה נתעלה לראות אורך – אור קדוש ישראל וגואלו.
17
י״חחכמי הפילוסופיה אומרים: תכליתו האחרונה והצלחתו הנפשית של האדם היא: השגת המושכלות האמתיות, והשכל הנקנה באמצעותם – הוא הנשאר אחר המות. וזה כשיתעצם השכל והמשכיל והמושכל, וישוב דבר אחד בעינו עם המושכלות שהם בשכל הפועל (העקרים פ״ג, מאמר ג).
18
י״טולזה נוטים דברי הרמב״ם ז״ל (בהקדמתו לפ׳ חלק) באמרו בבאור מאמרם ז״ל: ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם״ [ברכות יז, א]: השארת הנפש בקיום המושכל להם והוא הבורא יתברך, והיות הוא רוצה לומר: המושכל והוא דבר אחד, כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים וכו׳, הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא: להגיע אל החברה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת, וקיום הנפש עד אין סוף בקיום הבורא יתברך, שהוא סבת קיומה, לפי שהשיגה אותו, כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים, וזהו טוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו.
19
כ׳וזה שאמר: ״למען ייטב לך והארכת ימים״ [דברים כב, ז] – לעולם שכולו ארוך, והרעה השלמה והנקמה הגדולה היא שתכרת הנפש ותאבד, שלא תהיה חיה וקיימת והוא ״הכרת״ הכתוב בתורה, כמו: ״הכרת תכרת הנפש ההיא״ [במדבר טו, לא] ואמרו רז״ל: הכרת – בעולם הזה, תכרת – לעולם הבא [קידושין לט, ב. סנהדרין סד, ב], עכת״ד.
20
כ״אוהם הם הדברים שכתב בספר ״משנה תורה״ (הלכות תשובה, פרק ח, הלכה א) לאמר: הטובה הצפונה לצדיקים היא ״חיי העולם הבא״, והיא: החיים שאין מות עמהם, והטובה שאין עמה רעה וכו׳, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים הוא – שלא יזכו לחיים אלו, אלא יכרתו וימותו וכו׳, וזהו הכרת הכתובה בתורה שנאמר: ״הכרת תכרת הנפש ההיא״ וכו׳, כלומר: שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה, אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתת.
21
כ״בועוד הוסיף וכתב [הלכה ג]: כל נפש האמורה בענין זה, אינה הנשמה הצריכה לגוף, אלא צורת הנפש שהיא: הדעה שהשיגה מהבורא יתברך כפי כוחה, והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים.
22
כ״גדעה זו לכאורה מופרכת מעצמה ומתנגדת לדעת התורה משתי בחינותיה, וכן כתב ב״ספר העיקרים״ (שם) בבטול דעה זו ואמר: כשיעוין הדעת הזה נמצא בטל מעצמו, ובלתי מסכים לדעת התורה האלקית, כי ההשכלה ביסודות ובדברים הטבעיים – אין זה ממה שיתן השלמות בנפש בעצם, וכ״ש בדברים הלמודיים וכו׳, ואם יצוייר שיגיע שלמות לנפש – הנה הוא מצד הידיעה בדברים האלקיים, אבל לא יהיה זה אם לא יהיה המושכל אמתי וכו׳.
23
כ״דועוד שאף אם נודה להם שעיקר שלמות תלוי בהשגת המושכלות, ושזה דבר שאפשר שיושג לכל המין או רובו, הנה אי אפשר להכחיש שיש חלוף בין המשכילים, ואם תאמר: שלא יתעצם בשכל הפועל, אלא מי שהשכיל כל המושכלות שהם בו, כדי שיהיו שניהם דבר אחד בעצמו, הנה זה הדבר לא השיגו אדם מעולם, ויתבטל לפי זה ההשארות שבדו חכמים מלבם, וע״ז אמר דוד: ״סעפים שנאתי ותורתך אהבתי״ [תהלים קיט, קיג], ר״ל: מחשבות פילוסופיות שנאתי ותורתך אהבתי, ר״ל בה יגיע האדם אל השלמות הנפשי הכולל כל המין או רובו.
24
כ״הוהרמב״ן ב״שער הגמול״ סתר דעה זו מבחינה אחרת, וכתב: ודבר זה אינו כפי התורה ולא כפי דעת רז״ל, אלא דעות נכריות הם, מדברי המתחכמים באומות העולם, שהרי לדברי אלו אין ענשו של אדם אלא כרת, והתורה אינה מחייבת כרת לכל אדם, ונמצאת פוטר בטענה זו שאר כל החוטאים מן הדין והעונש. ועוד, לדעת זו עשית העובר על כרת אחת, והאפיקורוס הכופר בעיקר, ושופך דמים כל ימיו – שוים בדיניהם, שהרי שניהם אובדים ואין עמהם צער ויסורים אחר המיתה.
25
כ״וואף אני אוסיף לסתור דעה זו מבחינת הגמול הטוב לצדיקים, שלדעתם יהיה המשכיל בהתאחדו עם המושכל זוכה לעולם הבא, גם אם יהיה חוטא בעבירות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. ולעומת זאת אדם התמים העושה מצות ה׳ מאהבה, ונזהר במצוה קלה כבחמורה, אלא שלא השכיל בדעות האמתיות והאלקיות – תכרת נפשו, וכל מעשיו הטובים לא יועילו לו לזכותו לחיי עולם הבא? וזה מתנגד נגוד גמור לדברי רז״ל שבארו יעודי הכתוב בשלוח הקן וכבוד אב ואם: ״למען ייטב לך והארכת ימים״ [דברים כב, ז] – לעולם שכולו טוב וכולו ארוך, ומצות אלו אינן מכלל הדעות והאמונות, אלא בגדר תכונות המוסריות. ובכלל אמרו: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו׳ ונוחל את הארץ (קידושין לט, ב), וכן אמרו: והכל לפי רוב המעשה (אבות פ״ג, טו).
26
כ״זלתרץ זה אומר הרמב״ם (בהקדמתו לפרק חלק): כשיאמין שיש שם חכמה, והיא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה, שהודיעם מזה המדות הטובות והם – המצות, והמדות הרעות והם – העבירות. ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות, וכשיעשה זה יושלם בו ענין האנושי ויהיה נבדל מן הבהמה, וכשיהיה אדם שלם – מטבע האדם השלם, אשר אין לו מונע, שתחיה נפשו ותתקיים הידוע לה, וזהו העולם הבא.
27
כ״חבדבריו אלה באר הרמב״ם ההבדל שבין דעתו הוא, שהיא דעת התורה, ובין הפילוסופים. כי אלה האחרונים סוברים כי מעשי האדם אינם באים בחשבון ליום הדין, וכל עיקר הצלחתו הסופית והנצחית של האדם – תלוי בהשכלתו באמתיות האלקית, והנפש המשכלת היא נשארת בנצחיותה אחר המות. והרמב״ם סובר כי האמונה במצוה, ומעשה מצותיו – הם דבר אחד, ובצרופם ואחודם, יגיע האדם אל הדעה הצרופה של דעת, ותתקיים נפשו בקיום הידוע לה שהתעצמה עמו – והדברים עתיקים.
28
כ״טוגם זה אינו בא אלא בדין ומשפט, לפני מלך המשפט, ולא כדעת הפילוסופים שסוברים שנצחיות הנפש באה כסבה הנובעת מהמסובב באופן אוטומטי, אלא דעת התורה וחכמה היא: הכשרת האדם בהשכלה ומעשה היא פותחת שערי עולם הבא, אבל אין אדם זוכה להכנס בו אלא במשפטו של יוצר האדם שהוא אלקי הגמול.
29
ל׳הרמב״ם תומך בדעה זו שהיא דעת רז״ל, כמו שהתבאר במאמרם: ״הכרת תכרת הנפש ההיא״ [במדבר טו, לא], הכרת – בעולם הזה, תכרת – בעולם הבא. אבל שלמות נפשית זו לא תושג מבלעדי השלמות המדותית הקודמת לה בזמן. כל פעולה טובה של קיום מצות אלקים נבואית, היא מדרגת שלב מעלה, המובילה אל השלמות העליונה הסופית, וכל מעשה עבירה הוא מחיצה אטומה וסתומה, החוסמת את הדרך לעלות אל המעלה הסופית וגורמת לכריתת הנפש, נוסף על חייבי כריתות שבתורה, שמובנם הוא כריתת הנפש מחיי עולם הזה, מבלי השאיר להם שם ושארית.
30
ל״אואפשר גם לפרש דעת הרמב״ם כבאורו של הרמב״ן (בשער הגמול), שכתב על דברי הרמב״ם: מי שרואה דברים הללו – לבו נוקפו שמא נטה דעת הרב ז״ל לומר שאין עונש ויסורין לנפש החוטאת, ולא תשיג אותה צער, כדרך החצונים חס ושלום, אלא דברי הרב ז״ל על סוף האבדון והכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה, שהיא בטול הנפש, וכלל בה שהבטול הזה, מלבד מה שנתיסרה תחלתה בעונש גהינם ויסורין, ע״כ.
31
ל״בוכמו כן נאמר בגמול הטוב שהוא הגמול הסופי אחרי קבלת שכר מעשה, כי שכר מצות בגן עדן המזומן לצדיקים.
32
ל״גממוצא דברינו מתבארת דעתו של הרמב״ם, שהיא מתאימה לגמרי לדעת רז״ל במהות עוה״ב, שהוא כולל הגמול שאחר המות, והן גן עדן לצדיקים, וגהינם לרשעים, שבהם מצטרפת נפשותיהם של הרשעים, ומתטהרת מטומאתה, ומזדככת נפשותיהם של צדיקים, להתעלות במדרגתה אל המעלה הסופית העליונה, שהיא ״השארת הנפש בקיום המושכל לה״, והוא הבורא יתעלה והתאחדותה עמו, הארתה מזיו השכינה והתענגותה בהשגותיה וידיעותיה מאמתת הבורא יתברך, וזהו עולם הבא הסופי.
33
ל״דעולם הבא זה נקנה בלמודיות המצורפות אל המעשים הטובים שהתוה ה׳ בחסדו הגדול על ברואיו, על ידי נביאיו הנאמנים, ומקיומם של מעשי המצוה באהבה והכרה והבנה שהן לטוב לנו כל הימים, ״וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״ [דברים ו, כה].
34