הגיוני עוזיאל, שער ב; הגמול בכללו ובפרטיו ט׳Hegyonei Uziel, Gate II 9
א׳מדת חסד בדין
במדת ״ורב חסד״ שבי״ג מידות של רחמים מפרשים בית הלל ואומרים: רב חסד – מטה כלפי חסד, זאת אומרת: מדת חסד של הקב״ה היא בהטיתו של הדין בצד החסד שבו, במשפטם של בינונים שמאזני המשפט שקולות [ר״ה יז, א].
במדת ״ורב חסד״ שבי״ג מידות של רחמים מפרשים בית הלל ואומרים: רב חסד – מטה כלפי חסד, זאת אומרת: מדת חסד של הקב״ה היא בהטיתו של הדין בצד החסד שבו, במשפטם של בינונים שמאזני המשפט שקולות [ר״ה יז, א].
1
ב׳ויש בהם צדיקים שנדונים לחובה או לזכות. לחובה כיצד? – חיי עולם הבא ודאי אינן נקנין אלא בזכות והכשרה, וכל מי שלא זכה את נפשו ברב פעולותיו – מסבה זו או אחרת – איך יזכה לחזות בנועם ה׳?
2
ג׳לזכות כיצד? כל פעולות מצוה ופרישות מעבירה דורשת התגברות על שרירות הלב ומאוייו, ומסבות החטא המרובות שכרוכות בחיים, וכל בני אדם נתקלים בהם, במקרה זה – דיין האמת ורב החסד ברצונו להתעלותן של נפשות יצוריו, מטה להם כלפי חסד להצילם מדינה של גהינם.
3
ד׳הטית חסד זה שבשעת המשפט, איננה ממדת החנינה אלא ממדת הדין, ולכן שאלו רבותינו התנאים ואמרו: היכי עביד? – רבי אליעזר אומר ״כובש״, שנאמר: ״יכבוש עונותינו״ [מיכה ז, יט], רבי יוסי ברבי חנינא: ״נושא״, שנאמר: ״נושא עון״ [שם יח](שם).
4
ה׳מחלוקת זו נשנית במדרשם של האמוראים בסגנון אחר: ״צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה״ [תהלים לו, ז]. רב יהודה אומר: אלמלא צדקתך כהררי אל – מי יכול לעמוד לפני משפטיך תהום רבה? רבה אמר: ״צדקתך כהררי אל״ מפני שמשפטיך תהום רבה. ומסיק בגמ׳: במאי קמפלגי? בדרבי אלעזר וריב״ח, רבה כרבי אלעזר, ורב יהודה כריב״ח (ערכין ח, ב).
5
ו׳רבותינו ז״ל כדרכם בכל שאלות מסתוריות כאלה, פותחים לנו בדבריהם קרן אורה דקה כחודה של מחט סדקית, למען נשקיף דרך בו אל נפלאות ה׳ במשפטיו הנאמנים והצדיקים.
6
ז׳וכדי להבין דבריהם צריכים אנו לפרושיהם של רבותינו הקדמונים. הערוך (ערך כובש, ג׳) פירש: רבי אלעזר אומר: ״כובש״, נוטל עון וכובשו וגונזו, שאם לא יחטא שוב – מחול לו; ואם יחטא – מצרפו עם שאר העונות ודנו. ורבי יוסי בר חנינא אומר: ״נושא עון״, נוטל עון אחד מכף המאזנים ומוחלו ומעבירו, כדי שיכריעו הזכיות.
7
ח׳ואין פירושו נהיר לע״ד, שהרי מחלוקתם של ב״ש וב״ה היא ביום הדין שאחרי המות, ואז אין מקום לתשובה! רש״י ז״ל פירש: כובש – מטמין מן העונות תחת כסא הכבוד (כובשן במצולות ים, ערכין שם). נושא עון – מגביה כף מאזנים של עון כדי שיכריעו הזכיות (ועין בשל״ה, פרק דרך החיים תוכחות מוסר). וגם אחרי פרושם ישארו עדיין הדברים סתומים ומעורפלים, וצריכים באור יותר רחב.
8
ט׳ב״עקדת יצחק״ (שער נ״ד), כתב: ידוע כי הזהב והשוהם וכיוצא, כשהוא מעויין במשקלו – מיד יחשב למוכרע. ומזה הטעם הוא מבאר: כי כשיהיו הזכויות מעוינות עם העונות, ראוי שכף הזכיות תכריע מצד יוקר וחשיבות הדבר הנשקל. וזו היא דעת ר״א שאומר: ״מטה כלפי חסד״, כלומר: מכריע כף הזכיות, וריב״ח דן מבחינה אחרת, כי הדבר הנשקל בכלי, כשתוציא משקל הכלי – ממילא יכריע הצד שכנגד. והנה העונות כאלו נשקלים בכלי והוא החומר הגופי, וכשתוציא ממשקלם קצת עונות, שאין ראוי לחשבם מצד הכרחיות חמרם, ועוצם נטייתם אליו – ישאר כף של זכיות מכרעת מעד עצמה, לפי שנושאם ותחלתם היא הנפש השכלית.
9
י׳וכמתלמד מדבריהם אענה אף אני חלקי, ואומר: הלכה מעורפלת זאת, מוארה יותר בסגנונה שנאמרה בירושלמי: רובו זכיות – יורש גן עדן, רובו עבירות – יורש גהינם, היה מעויין, אמר רבי יוסי: ״נושא עונות״ אין כתיב כאן, אלא ״נושא עון״, הקב״ה חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות, אמר ר״א: ״ולך אדני חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו״ [תהלים סב, יג], ואי לית ליה – את יהב ליה מן דידך (פאה א, ה, וקידושין א, ט), וקרוב לזה נאמרה הלכה זו במדרשם, ראה ילקוט שמעוני (תהלים סב סי׳ תשפ״ד).
10
י״אפירוש דבריהם לדעתי הוא: דהנה בהכרעת המשפט לזכות יש שתי בחינות: א. הכרעת הזכיות בכובד משקלן, וכמ״ש העקדה. ב. הרמת כף המאזנים של העבירות בסיבת קלותן העצמית. אולם כשנמצה את הדין – נמצא כי אין בכל אחת משתי בחינות אלה הצדקה להטות הדין לזכות. הזכויות אם אמנם חשובות ויקרות הן בפעולתן ותוצאותיהן, אבל אין בכחן להכריע הכף לזכות, כי הלא מצד טבע הויתה של הנפש, נשמת אלקים שבקרבנו – שהיא נכספת אל הטוב, מאירה את דרכינו ומעירה את מרצנו לפעול ולעשות הטוב והישר.
11
י״בברכת אלקים בעולמו, שמידה לנו החיים הנשמתיים והגופיים, היא: בינה, חכמה ודעת אשר חנן אלקים את האדם יציר כפיו, שלש סגולות אלה הן הנה החכמה והדעת אשר חנן אלקים את האדם – גורמים מכריחים ומחייבים לעשות טוב וחסד כל ימינו עלי אדמות: אם למדת תורה הרבה – אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת – אמרו רז״ל (אבות פ״ב מ״ח).
12
י״גואם הקרבנו מרכושנו, או אפילו בגופנו ובנפשנו, קרבנות חובה ונדבה – גם זה הוא דבר טבעי מאד, וכמאמר דוד מלך ישראל: ״כי ממך הכל ומידך נתנו לך״ (ד״ה א, כט, יד).
13
י״דלעומת זאת העבירות, הן כבדות במשקלן מאד מאד, בהיותן מתנגדות לטבע הנפשי שבאדם. ובהיותן הופכות ברכת אלקים בעולמו לקללה להם ולאחרים, וכדברי הושע: ״אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר, וכסף הרבתי לה וזהב עשו לבעל״ [ב, י], וכן אומר דוד במזמוריו: ״כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני״ (תהלים לח, ה).
14
ט״ומתוך השקפה צודקת זו – שורת הדין נותנת להטות הדין לחובה ולא לזכות וזו היתה שאלתם של רז״ל לאמר: ״מטה כלפי חסד״ – היכי עביד? כלומר: מה היא ההצדקה להטית חסד זו. לזה משיב רבי יוסי ואומר: ״נושא עונות״ – אין כתיב כאן, שיהיה מובן שהעונות הם קלי ערך שאין בהם כח הכרעה, אבל ״נושא עון״ כתיב, חוטף שטר אחד מן העבירות, כלומר בין העבירות ימצא בודאי שטר ששוברו בצדו, פעולה שנעשית מתוך שכרות או לחץ אחר, ובצדו נמצא תמיד נוחם וחרטה, שטר זה לא נתן לפרעון והוא בטל מעצמו, ועם בטול מציאותו נעשית כף הזכות מכרעת, וזו היא דעת רב יהודה הדורש: אלמלא צדקתך כהררי אל, לברר מתוך העונות את השטר הפסול – מי יוכל לעמוד בפני משפטיך תהום רבה, שהוא כולו צדק ואמת.
15
ט״זאבל רבי אלעזר אומר: ״ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו״, אם לית ליה – יהב ליה מן דילך, חסד עשה הקב״ה עם האדם שחלק לו נשמה טהורה ובהירה:״נר ה׳ נשמת אדם״ [משלי כ, כז], נשמה זו שהיא אצולה ממרום – נכספת וזכאית היא לשוב אל מעונה ואל מקורה, כל עוד שלא התבטלה ולא עוממה מזהרה בכולה או ברובה, ואם אין לה זכות לעולם הבא במחיצתם של צדיקים, בכל זאת אינה ראויה לרדת לשאול ואבדון אפילו לזמן קצר, אלא נשארת בעמדתה בחסד ה׳ אשר נתן לנו הנפש הזאת.
16
י״זורבה הולך בשיטה זו ואומר: צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה. כלומר: מפני שמשפטיך מורידים את האדם לתהום שחת – צדקתך כהררי אל, להשאיר את הנשמה העליונה שחננת בה את האדם בעמדתה העליונה.
17
י״חכל זה נאמר לדעת בית הלל, שהוא מפרש מדת ״ורב חסד״ בהוראת מטה כלפי חסד, אבל תנא דבי רבי ישמעאל אומר: מעביד ראשון ראשון – וכך היא המדה. רבה מפרש דבריו ואומר: ועון עצמו אינו נמחק, דאי איכא רובא עונות מחשיב בהדיהו, לדעתו של דבי רבי ישמעאל אין הטיה בדין בשעת הדין, וכל מי שנמצא מעויין בדינו נדון לחובה כבית שמאי, אבל חסד ה׳ קודם לדין, הוא מצדיק את הדין. הא כיצד? – שלשה פרושים נאמרו בזה: א. הגאון פירש: אדם ירא שמים שקבוע במעשה המצות ושומר חמורות, ובעתים חוטא בקלות, מדתו של הקב״ה עמו, שהוא מעביר ראשון ראשון ומוחלו, ובתורת צדיקים הוא, ועון עצמו אינו נמחק, אלא תלוי ועומד עד שעה שימות, ומחשבין באותה שעה אם זכיותיו מרובין מאותן עונות, הרי עברו עונותיו ראשון ראשון, ודומה כאלו לא עשאן, אבל אם גברו אותן העונות ונמצאו מעשיו כולם כשמצטרפין ונשקלים – רובן חובות, הרי כל אחד ואחד נחשב לעבירה ראויה לעונש, וזו היא המדה בדרכי ה׳, וזה פרוש מדה ששית של י״ג מדות שבפרשת ויעבור (הרי״ף ר״ה שם בשם הגאון, מכאן שהגאונים מנו התחלתם של י״ג מדות מה׳ השני, ולפי זה מדת ״רב חסד״ היא מדה השישית, עיין תוס׳ ר״ה יז, ב ד״ה שלשה עשרה מדות).
18
י״טוזו היא לדעתי שיטת הרמב״ם, אלא שהוא הסביר הדברים יותר, באומרו: ואם נמצא זכיותיו כנגד עונותיו אשר מעון שלישי ואילך – מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון, לפי שהשלישי נחשב ראשון שכבר נמחלו השנים, וכן הרביעי הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי, וכן עד סופן.
19
כ׳אבל הרי״ף מפרש: אדם ישר ותמים בדרכו, אם נכשל בחטא ועדיין לא בא אותו חטא לידו מעודו, אין הקב״ה כותבו אלא מעבירו, וכך היא מדתו של הקב״ה שלא לחייבו מתחלה, דכתיב: ״הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר״ [איוב לג, כט], ע״כ. לפירוש זה אינם נמחלים אלא עונות ראשונים שנכשל בהם האדם בפעם הראשונה שבחייו, וכל יתר העונות אעפ״י שאין בהם כדי הכרעת המצות – אינם נמחלים.
20
כ״אוהפירוש השלישי – הוא פירוש רש״י ז״ל: עון שבראשונים הבאים לתתם לכף מעבירו ושומטו, שאם היו מחצה על מחצה, כיון שחסר אחד מהם יכריעוהו הזכיות וכן היא המדה, ע״כ. וקרובים דבריו לפירוש הרי״ף, כי עונות ראשונים הבאים לתתם בכף הם אותם העונות שאדם נכשל [בהם] בפעם הראשונה בחייו.
21
כ״בדברים אלה לא נתנו להכרעה, כי מי יעמוד בסוד משפטי ה׳, ולא נאמרו אלא ללמוד דרכי משפטו וללכת בדרכיו, וכדברי ירמיהו נביאנו לאמר: ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה׳״ [ט, כג]. והם הם דברי משה בתורת קדשו: ״תמים תהיה עם ה׳ אלקיך״. [דברים יח, יג], ואומר: ״הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא״ [שם לב, ד].
22
כ״גאמונת ישראל היא: יוצר האדם שהוא מלך המשפט, כל דרכיו הם צדק ומשפט, שאין דעתנו משיגה לדעת את דרכיו. תדע שגם משה אדון הנביאים אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים בקש ואמר: ״אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך״ [שמות לג, יג], ונאמרו לו שלש עשרה מדות בפרטן. שכללן היא: ״וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם״ [שם יט], זאת אומרת העולם בכללו וכל אדם באישו נדון במדת חנינה ורחמים לפי הראוי לו, לפי דעת העליונה של אלהי המשפט: וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם, כלומר את אשר ראוי לחנינה ולרחמים לפי המדה הראויה לו, לפי שיקול דעתו שאין בני אדם יכולים השיגה, ולא לדעת את דרכיה ומדותיה, וכל דרשות רז״ל הם רמזים לסודות עליונים של משפט אלקים, לשבר את האזן לפי מה שהיא יכולה לשמוע, כדי לחזק את האמונה בדין ומשפט של האדם, כי האלקים יביאהו במשפט על כל נעלם – ואפילו על שיחה קלה [ראה: קהלת יב, יד ויקרא רבה כו, ז]. דן ושופט את האדם ביחידיו ובכללו, בצדק ומשפט מזוגים בחנינה ורחמים.
23