הגיוני עוזיאל, שער ב; הגמול בכללו ובפרטיו ו׳Hegyonei Uziel, Gate II 6

א׳גן עדן וגהינם
בכלל עולם הבא, ציינו רז״ל הגמול שאחר המות ואמרו: ג׳ כתות הן ליום הדין: צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגהינם, בינונים יורדים לגהינם ומצפצפין ועולים וכו׳, פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדים לגהינם ונדונים בה שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים, אבל המינים והמסורות וכו׳ יורדין לגהינם ונדונים בה לדורי דורות וכו׳ גהינם כלה והן אינם כלים (ר״ה טז, ב-יז, א). ועיין תוספות ד״ה ליום הדין וח״א מהרש״א ד״ה שלשה ספרים וד״ה ג׳ כתות, והדברים עמוקים ועתיקים ואכ״מ.

ב׳מאמרם זה מלמדנו סוגי הגמול בכללם, והם: צדיקים נכתבים לחיי עולם הבא, הגמול הסופי והעליון שאין למעלה הימנו, ולעומתו גמול העונשי לרשעים גמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר לגהינם, נדונים בה י״ב חדש, ואחרי זה גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים, או שנדונים בה לדורי דורות, וגמול הטוב של צדיקים תיכף אחרי מותם, בנגוד לגהינם קראוה רז״ל: גן עדן. וכן אמרו: מאי דכתיב: ״גם את זה לעומת זה עשה האלקים״ [קהלת ז, יד]. ברא צדיקים – ברא רשעים, ברא גן עדן – ברא גהינם, כל אחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגהינם, זכה – צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. נתחייב – רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם (חגיגה טו, א).

ג׳גן עדן וגהינם שבדברי רז״ל לא נתבאר טיבו ומהותו, וריש לקיש אומר: אין גהינם לעולם הבא, אלא הקב״ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונים בה, שנאמר: ״וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה״ וגו׳ [מלאכי ג״כ], ולא עוד אלא שמתעדנים בה, שנאמר: ״ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק״, והרשעים נהנים בה שנאמר: ״הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא״ [שם, יט] (נדרים ח, ב).

ד׳מאמר ריש לקיש זה שהוזכר בנדרים כדעת יחיד, נשנה במס׳ ע״ז (ג, ב) כדעה מוסכמת בפי סתמא דתלמודא, ושם נאמר: אמר ריש בן לקיש: אין גהינם לעתיד לבא, אלא הקב״ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר, רשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאים בה. רשעים נדונים דכתיב: ״הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה׳ צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף״ – לא שורש בעולם הזה, ולא ענף לעולם הבא, צדיקים מתרפאים בה וכו׳, ולא עוד אלא שמתעדנים בה וכו׳.

ה׳הר״ן בפירושו לנדרים והרמב״ן בשער הגמול בארו מאמרו של ר״ל בעולם שאחר תחיית המתים, אבל בעולם שאחר המות גם ר״ל סובר שישנו גהינם, וכמו שכן אומר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור של גהינם שולטת בהם (עירובין יט, א).

ו׳אולם כשנשוה שני מאמריו של ר״ש בן לקיש יתברר לע״ד שלא כביאורם של הר״ן והרמב״ן, שהרי בנדרים נאמר אין גהינם לעולם הבא, ובע״ז נאמר לעתיד לבוא, שני מושגים אלה מכונים בודאי על העונש המידי שאחרי המות, כמו שאמר: ורשעים נדונים בה, כלומר מרגע עומדם לדין אחרי מותם, וזהו מכוון במושג לעתיד לבוא, ב׳ על הגמול הסופי שהוא נקרא עולם הבא, וזה מבואר יותר במאמרו שבמס׳ ע״ז: ״אשר לא יעזוב להם שורש וענף״ [מלאכי ג , יט] – לא שורש בעולם הזה ולא ענף לעולם הבא. ולפי זה מוכרחים אנו לפרש מאמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור גהינם שולטת בהם, שמובנם הוא על אור החמה מנרתיקה, וכמו כן אין גן עדן לעתיד לבוא ולא לעולם הבא לדעת ריש לקיש, אלא זורחת להם שמש צדקה שמתרפאין בה סמוך למיתתם ומתעדנים בה בגמול הסופי שנקרא גן עדן.

ז׳בדעה זו החזיק רס״ג וכתב: הגמול והענש שני ענינים דקים יבראם אלקינו בעת השילום, ויגיע מהם אל כל אדם כפי הראוי לו, והם שניהם מעצם אחד דומה לכח אש שורפת מאירה. היא מאירה לצדיקים ולא לרשעים, ושורפת הרשעים ולא הצדיקים, ובזה אמר הכתוב ״כי הנה היום בא בוער כתנור… וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה״ [מלאכי שם]. ומה טוב דמותו אותם בשני מעשי השמש, אשר יהיה בה חום היום ובה יהיה האור הבהיר, ואמרו: היום בוער, ושמש צדקה, הוא דבר אחד, וכו׳, אלא שיש בינה [שמש הגמול] ובין השמש הפרש, כי השמש חומה ואורה מתערבים ומשתתפים, ולא יגבר אחד מהם מן האחר, והעצם הזה ביכולת הבורא, יתקבץ אורה לצדיקים ויתקבץ חומה לרשעים, אם בכח שיחד אותה בו, אם במקרה שישמור אלה מן החום ויסתיר בו האור מאלה, בעבור זה קוראים הספרים כל גמול הצדיקים ״אור״ וכל ענש הרשעים ״אש״ וכו׳, ואם ידרוש דורש להמשיל לו: איך יחיה גוף בלי מאכל ומשתה תמיד, נמשיל לו במשה רבנו אשר החיהו הבורא ארבעים יום, בלא מאכל ובלא משתה, אך חיה באור אשר בראו לו ונתנו על פניו וכו׳, זה אות והקרבה אל שכלנו שנעמיד על חיות הצדיקים באור לא במזון.

ח׳ונקרא הגמול גן עדן, בעבור שלא נמצא בעולם יותר נכבד מן הגן והוא אשר השכין בו האדם, ונקרא העונש גהינם מפני שהכתוב קראו תפתה [ישעיה ל, לג], והוא שם מקום קרוב לבית המקדש, יאמר התופת וגיא בן הנם [ירמיה ז, לא-לב], ונאמר לו בספר יהושע גיא הנם [טו, ח] (האמונות והדעות מאמר ט פרק ה).

ט׳אולם כשנעיין באגדות ומדרש רז״ל נלמוד: כי דבר זה שנוי במחלוקת, וכן אמרו בקהלת רבה: ר׳ ינאי ורבי ישמעאל תרויהון אמרין: אין גהינם לעתיד לבוא, אלא שמש היא יוצאה, צדיקים נהנים ממנה וכו׳ ורשעים נדונים בה (קה״ר א, יא), ובב״ר אמרו: ר׳ ינאי ור״ש (הוא רשב״ל, אלא שהזכירוהו בקצור בשמו לבד. ובפ׳ כ״ו י״א הזכירו בשמו השלם: ר׳ ינאי ורשב״ל) תרויהון אמרין: אין גהינם לעתיד לבוא אלא יום שהוא מלהט את הרשעים, מה טעם? ״הנה היום בא בוער כתנור״ וגו׳, רבנן אמרי יש גהינם, שנאמר: ״נאם ה׳ אשר אור לו בציון״ [ישעיה לא, ט], ורבי יהודה בר אלעי אומר: לא יום ולא גהינם, אלא אש שהיא יוצאה מגופן של רשעים ומלהטת אותן, מ״ט? דכתיב ״תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם״ [ישעיה לג, יא]. וקרוב לזה אמרו: במכילתא (בשלח ד כא): וכן אתה מוצא שאין הקב״ה עתיד להפרע מן הרשעים בגיהנם אלא ברוח קדים, שנאמר: ״כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ה׳ כנחל גפרית בוערה בה״ [ישעיה ל, לג], ואומר: ״הגה ברוחו הקשה ביום קדים״ [ישעיה כז, ח].

י׳וכל אלה איש לפי סגנונו סוברים שמושג גהינם המקובל באומה ורמוז בנביאים אינו מקום נמצא בעולמנו זה, אבל שהוא עונש רוחני שאינו נתפס במקום ושולט בנפש האדם אחרי מותו, שגם היא אינה נגבלת במקום ואינה מתפעלת מכל יסורים וענשים גופניים. ולעומתם היא דעת רבנן האומרים: גהינם, כלומר מציאות מורגשת בישותה.

י״אדעתם זו של רבנן היא דעה מקובלת לרז״ל כמו שמוכח מדבריהם בכמה מקומות, מהם מ״ש (בשבת לט, א): בחמי טבריא – תולדות האור הוא דחלפי אפתחא דגהינם. וכן אמרו: שתי תמרות יש בגיא בן הנום ועולה עשן מביניהם וזו היא פתחה של גהינם (ערובין יט, א), ויותר מזה אמרו: ״ואף הסיתך מפי צר״ וגו׳ [איוב לו, טז] גהינם שפיה צר וכו׳, שמא תאמר אין בה עצים, תלמוד לומר ״מדורתה אש ועצים הרבה״ [ישעיה ל, לג] (מנחות צט, ב-ק, א).

י״בוכן אמרו: הקב״ה מביא נשמה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר: ״יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו״ [תהלים נ, ד] השמים מעל זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף (סנהדרין צא, ב), ובתלמוד ירושלמי אמרו: הקב״ה דן רשעים בגהינם י״ב חדש, בתחלה הוא מכניסן לחשך ואח״כ מכניסן לאור, והן אומרים: הוי הוי, ואח״כ הוא מכניסן לשלג ואומרים ווי, מאי טעמא ״ויעלני מבור שאון מטיט היון״ [תהלים מ, ג]. מהו מטיט היון? מקום שהן אמרים בו הוי (ירושלמי סנהדרין פרק י׳ ה״ג).

י״גועוד אמרו: מפני מה מריח אדם ריח גפרית ונפשו סולדת עליו? למה, שהיא יודעת שהיא נדונית בה לעתיד לבוא (בראשית רבה יא, ד). שלשה פתחים יש לגהינם: אחד במדבר, ואחד בים, ואחד בירושלים (ערובין יט, א).

י״דמכל זה מתברר לדעת רז״ל שגהינם הוא מקום נמצא בארץ, ושהוא נעלם ונסתר מעיני האדם בחייו, והעונשים שבו הם עונשים גופניים.

ט״ווכן הוא דעתם גם בנוגע לגן עדן, שהרי אמרו: רבי יהושע בן לוי ראה את אליהו אפתחה דגן עדן (סנהדרין צח, א), ונכנס בו בחייו (כתובות עז, ב). וכן אמרו: אליהו אדבריה לרבה בר אבוה לגן עדן, אמר ליה פשוט גלימך ספי שקול מהני טרפי וכו׳ סחט גלימא ריחא זבניה בתריסר אלפי דינרי (ב״מ קיד, ב). ועוד אמרו: אדלי כוליה עד דמטא לפתחא דגן עדן (תמיד לב, ב).

ט״זעוד אמרו באגדתם: שהקב״ה אמר לר׳ אלעזר בן פדת: יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסר נהורא דמשחא אפרסמון (תענית כה, א), וכן: וכי דמך רבי אבהו עברון קומיה י״ג נהרין דאפרסמון (ירושלמי ע״ז ג, ה ובראשית רבה סב, א). ולא עוד אלא שגם רשב״ל שאמר אין גהינם לעתיד לבוא, בכל זאת מציין מקום מציאותו של גן עדן שהוא מקום ארצי, וכן הוא אומר: אם בארץ ישראל הוא-בית שאן פתחה, ואם בערביא הוא – בית גרם פתחא, ואם בין הנהרין – דומסקנין פתחא (ערובין יט, א) ובמדרש שוחר טוב (צא) אמרו: שערי ג״ע סמוכין להר המוריה.

י״זתאור מפורט ומלא ממהותו של גן עדן אמרו במדרשים: שני שערי כדכד יש בגן עדן ועליהם ס׳ רבוא מלאכי השרת וכל אחד מהם זיו פניו כזוהר הרקיע מבהיק, ובשעה שהצדיק בא אצלם, מפשיטים מעליו הבגדים שעמד בהם בקבר, ומלבישין אותו שמונה בגדים של ענני כבוד, ושני כתרים נותנים על ראשו, אחד של אבנים טובות ואחד של זהב פרוים, ונותנים שמונה הדסים בידו, ומקלסים אותו ואומרים לו: לך אכול בשמחה לחמך, ומכניסים אותו למקום נחלי מים מוקף ת״ת מיני ורדין והדסים, וכל אחד ואחד יש לו חופה בפני עצמו לפי כבודו וכו׳, ומושכים ממנה ד׳ נהרות א׳ של חלב ואחד של יין, ואחד של אפרסמון, ואחד של דבש, וכל חופה למעלה ממנה גפן של זהב, ושלשים מרגליות קבועות בו, וכל אחד מבהיק זיוו כזיו הנגה וכו׳, ופריטי רמון של כסף מוקף כנגד השמש, ואין אצלם לילה וכו׳, ויש בג״ע שמונים רבוא מיני אילנות בכל זויותיו וכו׳, בכל זוית יש בו ס׳ רבוא של מלאכי השרת מזמרים בקול, ועץ החיים באמצע וכו׳ ומארבע רוחות מכין אותו, וריחו הולך מסוף העולם ועד סופו, ותחתיו תלמידי חכמים שמבארים את התורה (ילקוט שמעוני בראשית כ).

י״חכל דברי רז״ל אלה מוכיחים שגן עדן הוא מקום נמצא בארץ, ושתענוגי הצדיקים היושבים הם בדמות אותם תענוגי ותפנוקי האדם בחייו, וזה מתנגד נגוד גמור למאמר רב: עולם הבא – אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו׳, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה [ברכות יז, א].

י״טוכדי להשוות דבריהם אין לנו אלא לומר: שעולם הבא שהזכיר רב בדבריו מכוון אל הגמול הסופי, וגן עדן הוא חלק מגמול עולם הבא שנתן לצדיקים בתור גמול טוב על מעשיהם תיכף אחרי מותם וממנו מתעדנים, זאת אומרת: מזדככים לגמרי ומתעלים אל המעלה העליונה במעלה אחר מעלה, ורוממות אחר רוממות, עדי הגיעם אל המעלה הסופית של עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. או במלים אחרות: נשמתן של צדיקים גנוזות תתת כסא הכבוד, שנאמר: ״והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים״ [שמואל א כה, כט] (שבת קנב, ב).

כ׳ראיה לדבר ממה שאמרו: תניא: כל שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר שנים עשר חדש הגוף בטל ונשמתו עולה, ושוב אינה יורדת (שבת שם). מכאן שגם אחרי הפרד הנפש מהגוף ומהגופניות בכלל, עוד לא ימחו כל אותם הרשמים החמריים והמחשבות הכרוכות בהם. נפשו של אדם השלם, אפילו אם הגיעה לתכלית שלמותה, אינה יכולה להתעלות אל הדעות הרוחניות האמתיות, שאין למחשבה תפיסה בהם בעודו בחיים עלי אדמות, ורק בעוברה דרך פרוזדור גן עדן, מתעדנת ומתערטלת מחומריותה, ועולה בדרך העולה בית אל להדבק אל צרור החיים ולהגנז תחת כסא הכבוד.

כ״אואולם עדיין אין הדעת מקבלת לומר שגם אחרי מותנו תשאר נפשנו מוגבלת במקום, ומתענגת בתענוגים דומים לאלה שנכסף להם האדם בחייו. ולא עוד אלא שהאדם השלם באמת במדה שתרבה השכלתו ושלמותו, כן יקוץ כל תענוגי בני אדם וילעג עליהם, ועל אחת כמה וכמה לאחר מותו.

כ״ב(כי) לעומת זאת קשה מאד לפרש כן מאמרי חז״ל ביחס לגן עדן וגהינם, [ש]הם רק משל ומליצה, דמיון וחידה. ולכן נסורה נא לדברי רבותינו הקדמונים החוקרים על דבר אמת.

כ״גוהנה בדברינו למעלה הבאנו דבריו של רס״ג שתופס דברי רשב״ל להלכה פסוקה ומוסמכת. ולפי זה אין גהינם וגן עדן קבועים במקום מיוחד, ואין בהם מעין אותם הענויים או התענוגים החמריים. אבל כבר הוכחנו שדעת רשב״ל אינה מוסמכת והוא עצמו סובר שגן עדן הוא מקום נמצא בארץ.

כ״דהרמב״ם ז״ל בדבריו שבהלכות תשובה לא הזכיר אפילו ברמז דבר גן עדן וגהינם, אלא כלל דבריו ואמר: שהגמול והטובה הוא נצחיות הנפש בטעם ה׳ – שהוא עולם הבא, והעונש הגמור הוא כריתתה מחיי עולם. ובהקדמתו לפ׳ חלק כתב: ואולם גן עדן הוא מקום דשן ושמן, מבחר הארץ, יש בו נהרות רבים ואילנות עושים פירות, יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבוא, ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו, ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאוד, מועילים תועלת גדולה, ערבים ומתוקים הרבה, מלבד אלה הידועים ומפורסמים אצלנו, וכל זה אינו מן הנמנע, ולא רחוק, אבל הוא קרוב להיות ואפילו לא היה כתוב בתורה, כל שכן שנתבאר זה בתורה ונתפרסם.

כ״האמנם גהינם הוא שם לצער ולעונש שישיג לרשעים, ולא פרש בתלמוד תואר זה העונש, אלא יש אומרים: כי השמש תקרב להם וישרפם וכו׳, וקצתם אומרים: כי הוא חמימות זרה תתחדש בגופותיהם, ע״כ.

כ״ודברי הרמב״ם אלה נפלאו ממני מפני הסתירות הרבות שבהם, שהרי הוא ז״ל במאמרו זה אמר: כשיזדכך, ויעלה לאותה מעלה אחר מותו, אינו משיג התענוגים הגופיים ואינו רוצה בהם. וביותר ברור חזר על דבריו אלה בספר הי״ד וכתב: העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף, כמלאכי השרת הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתיה, ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכים להם בעולם הזה… שמא תקל בעיניו טובה זו ותדמה שאין שכר המצות והיות האדם שלם בדרכי האמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות, ובועל צורות נאות, ולובש בגדי שש ורקמה, ושוכן באהלי שן, ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמים אליו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזימה?

כ״זאבל החכמים ובעלי דעה ידעו: שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם, ואין בהם תועלת, ואינה טובה גדולה אצלנו בעולם הזה, אלא מפני שאנו בעלי גוף וגויה, וכל הדברים האלו צרכי הגוף הם, ואין הנפש מתאוה להם ומחמדתן, אלא מפני צורך הגוף, כפי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו, ובזמן שאין שם גוף – נמצאו כל הדברים בטלים, ע״כ (הלכות תשובה פ״ח ב-ו).

כ״חואלה הם דברים נכונים ואמתיים, ואם כן מה יתן לנפש המת גן עדן עם כל נהרותיו ואילנות עושי פרי, וצמחים מופלאים ערבים ומתוקים שבו, אחרי שאין הנפש מתאוה ואינה צריכה להם?

כ״טוכמו כן יש להתפלא על דבריו בנוגע לגהינם. שכתב: יש אומרים כי השמש תקרב להם ותשרפם וכו׳, וקצתם אומרים: כי הוא חמימות זרה תתחדש בגופותיהם ותשרפם, ע״כ. וזה תמוה מאד: מדוע לא הזכיר גם דעת רבנן האומרים יש גהינם לעתיד לבוא. ולא עוד אלא שהוא ז״ל מפרש דברי רשב״ל האומר: הקב״ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונים בה. וכן מאמר ר׳ אלעי האומר: אש יוצאה מגופותיהם של רשעים ושורפת אותם, במובנם הפשוט. וא״כ, גהינם הוא מכלל המכאובים הגופניים שהאדם לוקה ומרגיש בחייו, ובמותו גם השמש הלוהטת וגם החמימות הזרה היוצאת מגופו אינה פועלת ולא מכאיבה את נפשו, הואיל והנפש אינה גוף ואינה משפעת מכל מאורעות הגוף.

ל׳ובאמת רשב״ל ורבי אלעי שבארו מהותו של גהינם כל אחד לדעתו, לא באו אלא להוציא משמעות שני המושגים: גן עדן וגהינם – ממובנם הפשוט ולומר: שהם מושגים מליציים, כמובנו של הכתוב האומר: ״וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה״. [מלאכי ג, כ], ראיה גדולה לזה הוא אומרם: אין גהינם לעתיד לבוא, אלא יום הוא שמלהט (ראה בראשית רבה פ״ו ופכ״ו).

ל״אברור הדבר לפי זה, שלא כוונו בדבריהם לומר: שהשמש מלהטת אותם, אלא שיבא יום, כלומר: זמן הפרעון שהקב״ה דן את האדם על עמלו שעמל תחת השמש, ושמש זו שהאירה והצמיחה להם תבואתם, ובני אדם שהשתמשו בה – ישרפו ממנה, ולעומת זאת הצדיקים קבלו שכר עמלם תחת השמש, ויתרפאו ויתעדנו בה. וזה מתאים לדרשתם: ״תשת חשך ויהי לילה״ [תהלים קד, כ] – זה עולם הזה שדומה ללילה וכו׳, ״תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון״ [שם כב], ״תזרח השמש״ – לצדיקים, יאספון רשעים לגהינם, ״ואל מעונתם ירבצון״ – אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו, ״יצא אדם לפעלו״ [שם, כג] – יצאו צדיקים לקבל שכרן, ״ולעבודתו עדי ערב״ – במי שהשלים עבודתו עדי ערב (ב״מ פג, ב).

ל״בוכן מתפרש מאמרו של רבי אלעאי: אש יוצאה מגופו של רשע ושורפתו, וכמו שבארו יפה ר׳ הלל מוירונא ז״ל (תגמולי הנפש ח״ב, ציון ג), כלומר: הכחות הטבעיות הם התאוות הגשמיות שהתענג בהם הרשע, והיה הומה על ידם בחייו, הן המה תהיינה לשריפת נשמתו, כלומר: לכליונה. והאש שיוצאה מגופו – הוא מאמר רומז אל רבוי התאוות, כמו ״כי יחם לבבו״ [דברים יט, ו]. וכמו כתנור אש בוער בקרבם, והשריפה שאמר: ושורפתו, רומזת אל הכליון ושוב אל האין, כמו כל שריפה שמכלה הענינים ומשיבה אל האין.

ל״גועוד רצה באמרו: בגופו של רשע, כלומר: בעצמו מקבל עונשו, בראותו העונג שנפש הצדיק מתענגת בו, ואת עצמו הוא רואה ברעה מופלגת, הוא זוכר את החטאים והמרדים שמרד ביוצרו ונשפט את עצמו. וענין זה הוא בנפשו כמסוס נוסס ומכלה אותה, כמו שנאמר: ״יראה ורעד יבא בי״ [תהלים נה, ו], וכן נאמר: ״ונקוטותם בפניכם״ [יחזקאל כ, מג], וכן: ״הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו״ [ישעיה סה, יג].

ל״דוכן באר מאמרו של ריש לקיש: מוציא חמה מנרתיקה, שהוא בדרך משל ורמז.

ל״הבכל אופן ברור הוא מאד בכונתם של רשב״ל ור״י בר אלעאי, שגהינם הנאמר בפי רז״ל – הוא עונש נפשיי רוחני, ולא כפירושם של הרס״ג והרמב״ם. וכבר הוכחנו שדעת רשב״ל ורבי אלעאי אינן מוסכמות, והדעת המקובלת היא דעת רבנן האומרים יש גהינם לעתיד לבוא, ושזה הוא מקום נמצא בארץ שהרשעים נדונים בו אחרי מותם, לפי דרגותיהם, אלה מצפצפים ועולים, ואלה נדונים בו י״ב חדש, והרשעים הגמורים ופושעי ישראל בגופן נדונים בו לדורות עולם. ולעומת זה יש מקום נמצא בארץ שהוא ״גן עדן״ שבו מתעדנים הצדיקים לפי דרגתם, ומתעלים ממנו אל מדרגת עלייתם הסופית לאור באור ה׳ ולהנות מזיו שכינתו.

ל״ואולם אעפ״י שדברי הרמב״ם ביחס לגהינם נראים לע״ד שאינם כהלכה, בנוגע לגן עדן נראים דבריו נכונים, שהרי גם רשב״ל שאומר: אין גהינם לעתיד לבוא, אלא יום בוער כתנור וצדיקים מתרפאים ומתעדנים בה. הוא מציין מקום מציאות גן עדן ואומר: אם בארץ ישראל – בית שאן פתחה, הרי שלענין גן עדן אין מחלוקות וכולם אומרים: שהוא נמצא בעולמנו, ושבו נמצאים מעין אותם התענוגים וחמדות בני אדם בעולם הזה.

ל״זהחוקר ר׳ הלל מוירונא בספרו ״תגמולי הנפש״, אחרי הוכיחו בראיות ברורות ומכריעות שגמולי עולם הבא הוא צוריי ולא גופיי, ואחרי הוכיחו דרכי רז״ל באגדתם להלביש את רעיונותיהם העמוקים במליצות מובנות לכל שומעיהן, או בדברי אגדות המוניות שהיו דורשים להמון העם והנשים ובימים טובים, להמשיך לבם לתורה ולמצוות והיו אומרים דרשות אלה פעם בלשון איום וגזום כדי ליראם למען ישמרו מחטוא, ופעם בלשון בשורות ויעודים מנחמות – כדי לחזק לבב התלמידים.

ל״חעוד כתב (בציון ג): כל מה שאמרו מזה הלשון מורה על יעוד עונג חמרי מוחש, ועל יעוד ענש חסרי מורגש, עיקר כוונתם היתה: לאיים על המון העם שהם סכלים, בעבור שידע שהם לא יקבלו עול המצות ומוסר התורות, כי אם ביעוד הענש והשכר במין הגשמי, כלומר: בהרגש גופי, ע״כ.

ל״טאולם אין דעתי נוחה לומר: שרז״ל יבדו מלבם דברים שאינם במציאות, כדי להחזיק לב נדכאים, ולהשיב התועים אל דרך הטובה, אלא כך דרכם של רז״ל בעלי התלמוד והמדרשים להלביש דבריהם בשאלות מסתוריות וסודיות כאלה, בחדות ומשלים שגלוייהם מובנים להמון העם כפשוטם, ונסתריהם מובנים לחכמים, ועליהם אמר שלמה במשלי: ״להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם״ (משלי א, ו).

מ׳וכן כתב הרמב״ן: אין דברי רבותינו וקבלת האבות נוחי נפש באלו הענינים דברי הבאי או משל בטל או מליצה, אלא הכל אמת ואמונה, חצון ופנימי, מן מעלה למעלה ומן רממות לרוממות, וזוכה בו כל אחד למקום מעלתו ומשיג ממנו כפי הראוי לגמול שלו.

מ״אדבר זה עיקרו בתורה ופירושו מדברי סופרים, שגן עדן מצוי הוא בעולם הזה, במקום ממקומות הארץ, ושארבע נהרות יוצאים משם, ואחד מהם הוא הסובב את ארץ ישראל… גם המקום ההוא נכבד מכל מקומות העולם השפל, מפני המוצק אשר על ראשו מן העולם האמצעי והעליון, ועל כן יראו בו מראות האלקים משאר מקומות הארץ, כאשר אנחנו מאמינים שארץ ישראל וירושלים, מקומות נכבדים מיוחדים לנבואה בעצמם כפי מוצקם, וכל־שכן בית המקדש כסא ה׳, וכענין שנאמר: ״מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים״ [בראשית כח, יז], תלה נבואתו הבאה אליו, מבלתי הקדמות בציורי הדברים כל סודות העליונים, ונפשם מתעלית בלמוד ההוא, ורואה מראות אלקים בחברת כבוד העליונים מן המקום ההוא, ומשיגים כל מה שיוכל לדעת ולהבין הנברא, כלמוד משה בסיני, כענין שכתוב: ״אשר אתה מראה בהר״ [שמות כה, מ], זה ענין ידיעתנו בגן עדן.

מ״בואם תאמר כיון שהענין על דרך הנזכר בכל מקום, גן עדן בעולם הזה התחתון הוא, מה שכר הנשמות שם, והן אין תועלתם בדבר גשמי ולא במקום ממקומות הארץ ועולם התחתונים? כבר פרשנו שהענין כפול, וזה הגן והעדן התחתונים הן ציורים לסודות העליונים, והדברים ההם העליונים הרמוזים באלו גם כן נקראים גן ועדן. שאלו התחתונים מהם תופסין השם הזה, כיצד יש בעליונים השגה שנקראת בדברי רבותינו ״גן״, ברמז השגה למעלה ממנה שהיא הנקראת ״עדן״, והוא הנקרא צרור החיים…

מ״גגן עדן התחתון שהזכרנוהו יש לנשמות בו חלק בשכר ועונג ואעפ״י שאינן גוף, וכבר שמו להם מקום עם העליונים, ותקון הענין כך הוא: לפי שאמרו חכמים [שבת קנב, ב]: עד שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר שנים עשר חדש גופו בטל ונשמתו עולה ואינה יורדת ובפירוש הקבלה הזו: כי כל שנים עשר חדש עדיין כח הגוף קיים, והנשמה נוטה לדעתו ולמעשיו כאשר היתה באמנה אתו, בהצטיירות מחשבות גשמיות, ואעפ״י שעולה לידיעת עולם הנשמות, יורדת היא לענין שהיה כבר, לאחר שנים עשר חודש, נתעלית מדעות גשמיות, ולבשה מלכות ונתעטרה בעטרה של עולם הבא… ובאותם הי״ב חדש חלק הנשמה בגן עדן להיות העולם בעונג העליון להם כענין נוטה לגשמיות, ואין כונת רבותינו שיתעדנו הנשמות בפירות הגן ההוא או שירחצו בנהרות – אלא הכונה: מפני שהוא שער השמים, לאור באור החיים [איוב לג, ל], כאשר תאמר על העומד בירושלים שנתלבש נפשו רוח הקדש, ומלאכות נבואה בחפץ עליון בין בחלומות בין במראה, יותר מן העומדים בארץ טמאה. ומן ההשגה ההיא אל הנפש במקום ההוא מתעלית, לדבקות העולם העליון והשגת תענוג הרוחני (שער הגמול להרמב״ן).

מ״דדברי הרמב״ן אלה רמוזים בדברי רבותינו המקובלים לאמר: שני גן עדן יש, האחד הוא היכלא עילאה, ושם נהרי אפרסמון וכל תענוגי עולם הבא, וגן עדן התחתון הנקרא היכלא תתאה – גם שם מתענוגי עולם הבא, אבל לית ליה מגרמיה כלום עד שניתן לו מהיכלא עילאה, והוא נקרא אפריון (ראה ילקוט חדש הישראלי, ערך גן עדן וגהינם סי׳ לט). והם הדברים שנאמרו בזוה״ק (פ׳ בראשית א׳ ד״ה היכלא קדמאה): כד נשמתין דצדיקיא נפקי מהאי עלמא, עלין גו אלין היכלין די בגנתא דעדן לתתא, ותמן יתבין כל חד וחד כל ההוא זמנא דאצטריכא נשמתא למיתב תמן, ובכל היכלא והיכלא אית דיוקנין כגוונא דלעילא ודיוקנין כגוונא דלתתא, ותמן אתלבשת נשמתא בלבושין כגוונא דהאי עלמא, ואתעדנת תמן כל ההוא וימנא דאיצטריך, עד דמטי זמנא לסלקא לאתר עלאה כמה דאצטריך, ומגו ההוא מאנא דאתלבשת ביה חמאת דיוקנין עילאין לאסתכלא ביקרא דמריהון, ע״כ.

מ״הובנוגע לגהינם אומר הרמב״ן: האש ההיא שבגהינם שנאמין בה שהיא שורפת הנפשות, אינה כמו אש העולם הזה כלל, לא האש שמשתמשים בה בגחלת ושלהבת, ולא היסודות אשר בגלגל האש, אעפ״י שהוא גוף דק מאוד, והיא מתחברת בגופי הנבראים עם שלשת היסודות, אבל היא אש דקה מזו אעפ״י שהיא מענינה. וכבר הזכרתי מה שאמרו רז״ל על אחד מאשי מקום העונש הזה שהוא נהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד, הרי שמעלים דקותו עד כסא הכבוד שהוא יסוד כל נברא ופנימי מכולם, וכן הכתוב עצמו עילה אותו עד לאין תכלית, שנאמר באש הזה: ״נשמת ד׳ כנחל גפרית בוערה בה״ [ישעיה ל, לג], כמו שנאמר בבריאת הנפש: ״ויפח באפיו נשמת חיים״ וכו׳ [בראשית ב, ז]. ואחרי זה הפירוש נאמר: בורא הנשמות הזכות והטהורות, יתברך שמו, יש ביכלתו לברוא להן אש דקה שאינה גוף ומכלה אותן וכו׳, וכן אומרים רבותינו במלאכים עצמם: שנשרפים בנהר דינור וכו׳.

מ״וואם יקשה עלינו: האיך הנפש נגבלת במקום ההוא הנקרא גהינם או שאול? – נשיב להם: אנחנו לא נשים שכלנו שלא יהיה בגוף ראובן זה מן הבריה הדקה הזו הנקראת נפש, יותר ממה שיש מן הנפש ההיא במוח החמור, או בענף האילן, ושלא תהיה נפשו נצמדת בגופו יותר ממה שנפשו נצמדת בגוף פלוני חברי, ויהיה משכנה בו במקום או שלא במקום, מפני שאינה גוף ואין מקום לדבר שאין לו גוף, אבל על כל פנים נפש שוכנת בו. ויהיה חבורו בגופו כדברי קצת חוקריהם שאומרים: כי נקשרה הבריה הדקה הזאת הרוחנית המאירה ברוח החיים, ונצמדו שתי הנפשות: הדקה הקיימת בגסה ממנה בעלת התנועה, הנמסרת בחום הטבעי בדם והצמדו שתיהן כהקשר השלהבת לפתילה, עם השמן הדק דקות בינוני בין שניהם וכו׳.

מ״זועל כל פנים מי ששיכן אותה בחומר הזה והצמד בינה ובין הגוף, יכול להגביל אותה במקום ההוא ולחבר בינה ובין האש הדקה שבאותו מקום שהוא מן הכת העליונה ונברא על זה הענין: שתכלה הנפש ותשתנה במצרך ההוא או בכליון החרוף. ע״כ.

מ״חר׳ הלל ז״ל (תגמולי הנפש ציון ג) מביא דברי הרמב״ן בקצור גמור בשם אחד, ואומר: הגן עדן שתבוא בו נפש הצדיק אחר המות הוא מקום נחמה בארץ עומד תחת קו השוה, מעודן מאד בטוב אוירי ובנועם הנאתו וביופי סדריו, ושם תמונות ותבניות נכבדות מפוארות מאד, אשר הנפש תתענג בהם ובמראיהם מאד, עם היותם מתדמות לחיות ושרפים ואופנים וצבא מרום ולצורות העליונות, ושם תנוח ותלמד ההשגות העליונות הדומות לאלה שבגן עדן, ותשכיל בהם, עד עלותה אחר זמן באותו עולם העליון, שאז תשיג ותשכיל את עצמה בלי שום דמיון ותהיה אותה השגה בלתי מבוהלת, בלתי מועתקת פתאום מדבר להפכו, אבל תהיה השגה שתגיע דרך נחת ודמיון נעים ממדרגה למדרגה, בשכבר השיגה את דמיונם בגן עדן הארצי, ע״כ.

מ״טדברי החכם הזה הם הדברים שהזכיר הרמב״ן בעקרם, אבל לא בתוכנם המלא, כי לדעתו של הרמב״ן גן עדן הארצי אינו גשר מעבר להשגות העליונות, כדי שלא תהיה השגתן מבוהלת ומועתקת פתאום מן דבר להפכו, וכדי שתגיע דרך נחת ודמיון נעים. אבל גן עדן שהוא שער השמים לאור באור החיים, אינו מושג בשום אופן אלא לאחר המות, ולאחר התפשטות ציורים המחשביים הגשמיים שהנפש נשארה קשורה בהם זמן ידוע או י״ב חדש, שאז נמחים לגמרי כל רשמי המחשבות הגשמיות ומתעצמת הנפש עם הציורים הרוחניים לגמרי, ומן השגה זו מתעלית לדבקות העולם העליון והשגת תענוג רוחני מזיו השכינה.

נ׳דברי הרמב״ן אלה מישבים את הדעת יותר מכל מה שקראתי בשאלה עמוקה זו, אולם אין כל הדברים אלה, אלא תאורים מחשביים שעל ידם אנו מציצים מן החרכים לקבל מושג קלוש מהאור הגנוז והנעלם, אבל דעתנו קצרה מהשיג מהות הגמול הטוב הצפון לצדיקים לעולם הבא, וכן נאמר: ״כי לא יראני האדם וחי״ [שמות לג, כ].

נ״אהגמול הנפשי בכל תאוריו וציוריו שהוא ההגעה לתכלית קיום הנפש בהתאחדות ודבקות הנפש המתקיימת במקומה, אינה יכולה להגלות לעינינו בבהירותה בהיותינו קשורים בחיי הגוף, ורק אנו מציצים מבעד החרכים אל קוי האור המבריקים ממנה, אבל עצם מהותה הוא נעלם ונסתר, ועליה אמר הנביא: ״עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו״[ישעיה סד, ג].

נ״בתכלית ידיעתנו היא שאנו: נולדים בדין, חיים בדין, ומתים ונגמלים בדין. ידיעה זו שהיא יסוד הצלחתנו בחיים להתרוממותנו לתעודה הנשגבה של האנושיות – היא מובעת באותה הברכה הנפלאה שתקנו רז״ל לאומרה בגשתנו אל מקום שבו קבורים שוכני עפר, בשעה זו שאנו מסתכלים על עצמנו בחיים, ועל אלה השוכנים במנוחתם בבתי החיים של האומה, נתנו רז״ל בפינו ברכה נשגבה זו לאמר: ״ברוך אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ועתיד להקימכם בדין״ (ברכות נח, ב).

נ״גזו היא תורת האלקים שנתנה לאדם כדי שיכוין את דרכיו, ויזכה בדינו בחייו ובמותו, להתעלות ולהתרומם אל גובה תעודתו ותכלית הצלחתו בעולם הבא, עולם הנעימות והנצח, עולם שכולו טוב וכולו ארוך, עולם שכולו אורה ושלום, ועל זה נאמר: ״והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ (דניאל יב, ג).