הגיוני עוזיאל, שער ב; הגמול בכללו ובפרטיו ז׳Hegyonei Uziel, Gate II 7
א׳מידת הדין בעולם הזה
רז״ל בקבלתם הנאמנה, הודיעו מדת הדין בעולם הזה לאמר: א״ר כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחים בראש השנה וכו׳ צדיקים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין עד יום הכיפורים, זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה (ר״ה טז, ב).
רז״ל בקבלתם הנאמנה, הודיעו מדת הדין בעולם הזה לאמר: א״ר כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחים בראש השנה וכו׳ צדיקים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין עד יום הכיפורים, זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה (ר״ה טז, ב).
1
ב׳קדמוני המפרשים נתקשו בהבנת מאמר זה, שלכאורה הוא מתנגד אל המציאות: שהרי בעינינו ראינו רשעים גמורים מאריכים ימיהם, ולעומת זאת צדיקים גמורים שאינם מאריכים ימים? התוספות (שם ד״ה ונחתמין) פירשו מאמר זה: על חיי העולם הבא, אבל אין פירושם זה מתקבל על הלב לע״ד, חדא שדין עוה״ב נזכר ביחוד במאמרם הסמוך: שלש כתות ליום הדין, ושנית כי אין הסברא נותנת לומר שבכל ר״ה נדון האדם על חלקו לעולם הבא. אלא דין זה שייך לפי טבעו בשעה שהאדם מסתלק מעולם הזה ונכנס אל עולם הנשמות, שאז הוא נדון באופן כללי, לפי סכומם הכללי של פעולותיו בחיים.
2
ג׳הרמב״ן ז״ל ב״שער הגמול״ כתב לתרץ (אמת) ואמר: צדיקים ורשעים הנזכרים במאמר זה הם אלה שזכיותיהם מרובות על עונותיהם במספרם או במשקלם, ואלה שראויים לזכות בדינם בחיי עולם הזה בעד מעשה טוב אשר עשו, כענין שנאמר באחאב: ״הראית כי נכנע אחאב מלפני״ [מלכים א, כא, כט]. רשעים גמורים הם אלה שעונותיהם מרובים מזכיותיהם, או אלה שהם צדיקים גמורים, עד שיהיה גדול שבנביאים נדון על חטא קל ונענש עליו נקרא בכאן: רשע גמור, ויהיה כאחאב שנאמר בו: ״הראית כי נכנע אחאב מלפני״ וגו׳. נקרא כאן: צדיק גמור, וכן זה שאמרו חכמים לחיים ולמיתה אינן בימים בלבד, אלא כל העונשין שבעולם הזה נגעים, ועוני, ומיתת הבנים, וכיוצא בהם – כולן כנו אותם חכמים בשם: מיתה. וכנוי השכר הטוב אמרוהו בלשון: חיים (שער הגמול ד״ה שנו רבותינו).
3
ד׳ולדבריו צ״ל שהבינונים הם אלה שכפות המאזנים של מעשיהן הן שקולות, ואין בהן כדי לגזור עליהם את הדין לחיים או למות בראש השנה, אלא נשאר דינם תלוי להכרעה עד יום הכיפורים.
4
ה׳תירוץ זה אינו נראה לע״ד, כי לא נכון יהיה לומר: כי אחאב, למשל, שנדון לחיים – נקרא צדיק גמור. ועוד יותר קשה לומר על ״צדיק גמור באמת״, שנדון למיתה בגלל עבירה אחת – שיהיה נקרא בפי רבותינו ״רשע גמור״. וברור הוא אפוא, שרז״ל קוראים בכל מקום צדיק גמור, כל מי שזכיותיו מרובות על עונותיו.
5
ו׳הרמב״ם ז״ל כתב: ״וכשם ששוקלים זכיות האדם ועונותיו בשעת מיתה, כך בכל שנה ושנה שוקלים עונות כל אחד ואחד מבאי עולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק – נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע – נחתם למיתה״ [הלכות תשובה פ״ג ה״ג], ״אדם שעונותיו מרובים על זכיותיו, מיד הוא מת ברשעו וכו׳, וכן מדינה שעונותיה מרובים – מיד היא אובדת… וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובים מזכויותיהם – מיד הם נשחתים וכו׳, שקול זה נעשה בדעתו של אל דעות היודע האיך עורכים הזכיות כנגד העונות״ (שם ה״ב).
6
ז׳הרמב״ם ז״ל בדבריו האחרונים מתרץ שאלה חמורה זו באומרו: שקול זה נעשה בדעתו של אל דעות. בזה אמנם מסתתמות כל הטענות, ולדבריו יש ראיה גדולה מאד מהתורה, ומהנביאים, ומדברי רז״ל. מהתורה, ממה שנאמר במשה ואהרן: ״יען לא האמנתם בי להקדישני… לכן לא תביאו את הקהל הזה״ וגו׳ [במדבר כ, יב], הרי שמשה ואהרן נדונו למות במדבר על ״עבירה קלה״ לגבי כל אדם, וחמורה בהערכת תמים דעות ה׳ – ביחס לתפקידם וקדושתם.
7
ח׳הראב״ד בהשגותיו כתב: ואינו כן, כי יש רשעים חיים הרבה, אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם, ע״כ. ולא הועיל בתירוצו כלום, שעדיין השאלה עומדת בתקפה שיש רשעים גמורים שממלאים ימיהם ומאריכים ימים גם עד שמונים ומאה. ואולם עיקר השגתו ע״ד הרמב״ם מתורץ בדברי הרמב״ם עצמו באומרו: והוא היודע האיך עורכים העונות, ועונות של צדיק גמור מכריע יותר, כמו שמצינו בדברי הנביאים משל ״כבשת הרש״ של נתן הנביא, ומשפטו החרוץ של דוד שאמר: ״חי ה׳ כי בן מות האיש העושה זאת, ואת הכבשה ישלם ארבעתים״ (שמואל ב, יב ה-ו). ומדברי חכמים לאמר: ״וסביביו נשערה מאד״ [תהלים נ, ג] – מלמד שהקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה (יבמות קכ״א, ב).
8
ט׳אולם אעפ״י שיסוד זה בעיקרו הוא מאומת מאד – בכל זאת אין אנו פטורים מלהתעמק בשאלה זו. ובודאי הגמור שלא כוונו רז״ל אלא לפתוח לפנינו שערי אורה שמתוכם נשקיף מסתורי משפט אלקים ונכשיר את עצמנו לזכות בדיננו.
9
י׳והנה מהרי״ע [ר׳ יצחק ערמא] ז״ל עמד בחקירה זו, וכדי לבאר דברי רז״ל אלה – הניח שלשה כללים והם: א. יום הדין לכל באי עולם. נדונים כל בני אדם לפי מעשיהם שבאותה שעה שעומדים לדין. ב. נכנסים לדין זה הצדיקים והבינונים, ואפילו הרשעים שיש להם חלק לעולם הבא, אבל פושעי ישראל בגופן – שאין להם חלק לעולם הבא – אינם נכנסים לדין זה, אלא הם נעזבים מדיני שמים ומשולחים ביד פשעם, כמו שנאמר: ״ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו״ [דברים ז, י]. ג. הדיון שביום זה מכוון לחיים או למות מבחינת שכר ועונש, אבל לא למיתה הטבעית שאדם מת בעטיו של נחש, שהיא מוכרחת גם בלי כל חטא.
10
י״אעל יסוד שלשה כללים אלה, באר מאמר זה לאמר: צדיקים גמורים – שלא חטאו חטא משפט מות, או שיש בידם זכויות שמגינות עליהם, או שעשו תשובה – נכתבים לחיים לאלתר. רשעים שנמצאו בידיהם עונות המחייבים מיתה, בלי תשובה ומעשים שיגינו עליהם – נדונים למיתה. זאת אומרת: שתסתלק מעליהם מיד השגחה האלקית ויניחהו בידי מקרי הזמן שיפגעו בו וימותו, או שה׳ ישלח מלאכו לקחת ערובתו בתוך שנתו, לטהרם מעון במיתה ממרקת זו כדי שישארו בזכותם לעולם הבא. דין זה לחיים ולמות אינו מוחלט, שלא יבטיחהו דיון זה הנתן לחיים מן המיתה המתחייבות לו מפאת מעשיו הרעים, כמו שלא יבטיחהו מהמיתה המתחייבת לו עפ״י רצונו ובחירתו, וכמו כן ברשעים הנדונים למיתה, אם ישובו אל ה׳ בכל לבם ונפשם – ישוב ויקבלם.
11
י״בוזהו מה שאמר רבי יוסי: אדם נדון בכל יום, ורב חסדא החזיק בסברא זו ואסמכה אקרא דכתיב: ״לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו״ [מלכים א, ח, נט] (ר״ה שם). ועל יסוד זה פסק רבי יצחק: יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין ובין אחר גז״ד (שם יח, א). הרי שדין של ראש השנה אינו החלטי, ובכל יום אדם נדון.
12
י״גמהרי״ע מוסיף ושואל: אם הדין משתנה בכל יום לפי מעשה בעל־הדין, א״כ מה יום מיומיים שנקרא ״יום תרועה״ ונתיחד ליום משפט מזולת? ומשיב: זה היה מחסדי ה׳ יתברך וממדת טובו על נוחלי תורתו, שרצה להתנהג עמם כרופא חכם ונאמן, כי בהתחדש בכל יום על איש, חולי רע ממות, הוא בעונו ימות, ואם נזדמנה לו רפואה – יועילהו ושב ורפא לו. אמנם על רוב חטאים שאדם דש בהם בכל יום, ואין כדאי בכל אחד מהם להמית, הנה הוא מאריך לו ומצפה לשפוט אותו כפי העולה מקבוצם ליום ההוא, לחיים או למות.
13
י״דדברי [בעל] העקידה כשנסתכל בהם נמצא שאין להם על מה שיסמוכו. היסודות שעליהם הקים את בנינו זה – הם נסתרים מדברי רז״ל שאמרו: ובראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, וכן קבעו בתפלה: ״היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם״, ובמושגים ״באי״ ו״יצורי עולם״ – נכנסים ודאי גם הרשעים הגמורים ביותר, והם פושעי ישראל בגופם, וגם כל אמות העולם.
14
ט״ובזה נסתר הכלל השני שהניח ליסוד דבריו וחדושו הנמשך ממנו, שדין זה שביום ראש השנה הוא רק לישראל עמו, אולם כל הגוים מאפס ותהו נחשבו לו.
15
ט״זהכלל השלישי שאין המיתה הטבעית נכנסת בכלל הדין שביום ראש השנה, גם הוא נסתר ממאמרם ז״ל: ״את מספר ימיך אמלא״ [שמות כג, כו] – אלו שני דורות, זכה – משלימין לו, לא זכה – פוחתין לו, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: זכה – מוסיפין לו, לא זכה – פוחתין לו (יבמות נ, א), הרי שהדעה המקובלת, שהיא דעת חכמים, אומרת: שגם מיתה הטבעית מזמנה ובמועדה – היא באה בדין בזכות, ובאין ״זכות נוספת״ פוחתין לו, וא״כ דין זה ודאי מקומו בראש השנה, וא״כ בנפול שנים משלשה יסודותיו – נפל גם הבנין שהקים עליהם.
16
י״זוהנה הרב הגדול רש״ל מורטירא (בספרו גבעת שאול, פרק משפטי ה׳. מאמר מ״ח) עמד ע״ד העקידה וסתר אותם, ומתוך כך פירש מדעתו מאמר זה לאמר: הדין המקובל באומה היותו ביום ר״ה, הוא: הדין הכללי אל כל הקהל, או העיר, או האומה; אולם הדין הפרטי הנוגע לכל אחד ואחד בפני עצמו, הוא מתחדש יום ביומו כפי מעשיו ופעולותיו. הדין הכללי הוא בזה האופן: שהשי״ת חושב כל עונות אנשי הקהל לצד אחד, וכל המצות והזכיות לצד אחר, וכפי הצד שיכריע כן ידון אותם, מעשה איש ואיש לעצמו תחלה. רוצה לומר: ישקול תחלה מעשה ראובן בינו לבין עצמו, וימצא בר״ה זכיותיו מרובין על עונותיו בכמות ואיכות, אז יכתבו זכיותיו אצל זכיות הצבור ויקרא צדיק גמור, ואם יהיה להיפך: יכתבו עונותיו אצל עונות הצבור, ויקרא רשע גמור וכו׳, וכפי מה שהם אז – יכתבו לאלתר בר״ה, הן לטוב, הן לרע. אולם הבינונים תולים להם עד יום הכפורים, אם יצדיקו נכתבין בדין ״צדיק גמור״, ואם ירשעו נכתבין בדין ״רשע גמור״, באופן כי הצדיק גמור לא יזיק כלל לקהל במעוט עונותיו. והרשע הגמור לא ייטב כלל לקהל במעוט זכיותיו.
17
י״חחלוקת המשפטים של היחיד והצבור, היא נכונה מאד ואין מי שיחלוק עליה, כי אי אפשר להעלות על הדעת, שרשעים מועטים שימצאו בעיר שרובה צדיקים – יהיו נדונים לחיים בגלל הרוב. ולהיפך: הצדיקים המועטים יהיו בכל רע בגלל חטאת הרוב. וכן אברהם טען ואמר: ״חלילה לך… להמית צדיק עם רשע וגו׳, השופט כל הארץ לא יעשה משפט״ [בראשית יח, כה]?
18
י״טאבל חלוקת משפטים זו אינה מחייבת לחלוק גם בזמן שפוטם, שביום הדין הכללי לא יהיה נדון גם היחיד. וכן אומר הרמב״ם: כשם ששוקלים זכיות אדם ושנותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלים עונות כל אחד מבאי עולם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה (ה׳ תשובה, פ״ג ה״ג).
19
כ׳דבר זה מתאמת מהמסורת הנאמנה שהנחילו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת המוספים של ראש השנה לאמר: ״ועל המדינות בו יאמר: איזו לחרב וגו׳, ובריות בו יפקדו להזכירם ל״חיים״ ול״מות״. ולא עוד אלא שמדבריהם מוכח שהדין בר״ה הוא מן הכלל אל הפרט, בראשונה נדונה האנושיות כולה בכללה, מדינה ומדינה, וכל העולם כולו, ואח״כ נדון היחיד, לפי מעשיו האישיים.
20
כ״אוכן מוכח בדברי רב חסדא האומר: ״מלך וצבור – מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר: ״לעשות משפט עבדו ומשפט עמו״ [מלכים א, ח, נט] (ר״ה טז, א), מכלל דיחיד וצבור – צבור נכנס תחילה לדין [הלח״ם ומשל״מ (שם) למדו מדברי הרמב״ם שהיחיד נדון בראשונה ואחריו הצבור. ואין זה מוכרח לומר, שהרמב״ם לא דבר על סדר קדמת הדין, אלא שזה דבריו בדרך ״לא זו אף זו״, כלומר: לא רק היחיד נדון עפ״י רוב מעשיו, שזה הוא צודק בהחלט, אלא גם המדינה וגם העולם כולו, הכוללים בקרבם גם צדיקים גמורים נדון עפ״י הרוב, והצדיקים נלכדים בעון הרוב על שהיה בידם למחות ולא מחו (עיין שבת נה, א), אבל בסדר ״קדמת הדין״, הצבור נדון תחלה ואחריו נדון היחיד, בקבלת מתנת חלקו לחיים ולמות בדינו של הצבור ושל כל העם].
21
כ״באחרי העיון בדברי רז״ל אנסה נא לומר את חלקי כמתלמד מדבריהם. בראשונה נעמוד על דבריהם ז״ל במשנתם: כל העושה מצוה אחת – מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת – אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו, ואינו נוחל את הארץ (קידושין לט, ב). ובגמ׳ וכן בירושלמי פירשו משנתנו במחצה, כלומר: במי שכף מאזנים שלו בזכיותיו וחובותיו מעוינים, עשה מצוה אחת נוספת – הכריעו את כף משפטו לזכות, וזוכה בדין להטבה ואריכות ימים. לעומת זאת: מי שעונותיו מרובים, ולא עשה מצוה אחת כדי להשוות מאזני משפטו – לא מטיבין לו ולא מאריכים ימיו (ראה פירוש הרמב״ם והרע״ב).
22
כ״גולזה מכוון מאמר ז״ל: לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה וכו׳, ראב״ש אומר: לפי שהעולם נדון אחר רובו, והיחיד נדון אחר רובו. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, שנאמר: ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ [קהלת ט, יח] (קדושין מ, ב).
23
כ״דהא למדת שחיי האדם באריכותם ונעימותם, באישו ובמינו, אינם נקנים אלא בזכות עצמית מכרעת. וכן הסברא מחייבת: שכל הנבראים בהיותם כלי תשמישו של האדם, חיים הם בזכות תכליתם שהוא האדם, אבל האדם שהוא תכלית לעצמו – אינו חי אלא בזכות עצמו, זאת אומרת: בהכרעת פעולותיו הטובות במעשיו במספרם או במשקלם, שהן נותנות לו זכות הקיום בחיים, זכות ההנאה בכל הטוב אשר ברא אלקים בעולמו, מבחינה זו האדם נדון בכל יום ונדון בכל רגע, שנאמר: ״ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו״ [איוב ז, יח] (ר״ה טז, א).
24
כ״האולם בהיות וכל הימים והרגעים הם מסובבים להעבר וסבה לעתיד, אין הדין נחתך על פיהם בתור מעשים בודדים, אלא בסכומם הכללי של מחזור השנתי, או בסכומם הכולל של כל החיים בשעת מותו. במחזור השנתי שהוא יום ראש השנה, האדם נדון להמשכת החיים בנעימותם בזכות פעולותיו לשעבר, שהן בטבען מוכרחות להיות נותנות הכיוון לעתיד, או להפסקת החיים בבטול זכות קיומן, ובהיותו על ידי כך כאבר מדולדל ממקור החיים האנושיים, שהם נובעים ונמשכים ממקור חיי הנצח והטובה האלקית, כמאמר הכתוב: ״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״ [תהלים לו, י], ובהיותם נמחים מספר החיים, שהוא ספרם של צדיקים (ר״ה שם עמוד ב), כי חיים שאין בהם צדק ומשפט אינם ראויים לשמם.
25
כ״ובדין זה שביום ראש השנה נדון האדם באישו ובמינו לחיים במובן של הכרעה, לזכות בחיים כל זמן שלא יכשלו בעבירה המחייבת מיתה מידית ותכופה, או למות בהכריעם כף המאזנים של פעולתם בחיים, ונדונים להסתלק מהעולם הזה או להקרא מתים בחייהם ככלי אין חפץ בו, כל זמן שלא יעשו פעולה מכרעת שמקנה להם זכות קיום בעולמם.
26
כ״זהבינונים שאין להם הכרעה במעשיהם, ומתוך כך אינם נמנים בין אלה שפגיעתם רעה ומציאותם בחיים מזקת, אבל נוטים יותר למדרגתם של צדיקים, שכל מציאות אישית שאינה מזקת, ממילא היא מציאות טובה, ועליהם אמרו רז״ל: ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים״ [תהלים א, א], מכיון שלא הלך בעצת רשעים – כמי שהלך בעצת צדיקים (ירושלמי קידושין שם).
27
כ״חאולם אלה הם תלויים ועומדים, זכו – מכריעים עצמם לכף זכות, מטיבים להם ומאריכין ימיהם, לא זכו – מכריעים עצמם לכף חובה. ואם אמנם לא מכריעים ולא מקצרים שנותיהם, אבל גם לא מטיבים ומאריכים ימיהם.
28
כ״טולזה מכוונים דברי רבי כרוספדאי [ר״ה שם]: ג׳ ספרים נפתחים בר״ה, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים תלויים ועומדים. נכתבים ונחתמים, שוה במובנו למכריע עצמו לכף זכות או לכף חובה.
29
ל׳הכתיבה והחתימה בספר אינה גזר-דין מוחלט, אלא זכרונות הזכות והחובה להצטרף בשעת גזר דין מעשי, בבחינת ״וביום פוקדי ופקדתי״ (שמות לב, לד).
30
ל״אצדיקים גמורים שזכויותיהם מרובות, עושים רצון יוצרם והולכים בדרכיו, מציאותם בחיים הנאה להם והנאה לעולם. נמלטים מכל פגעי החיים ואסונם בדרך טבעי והשתלשלות סבותיהם, ואם נפגעים בהם – זהו בדרך מוסר אלקים, או עונש חטא תכוף וחמור לפי בחינתם. רשעים שמציאותם רעה להם ורעה לעולם – מוכרעים למות ולכל פגעיה, מה שלא יתוסף להם זכות הקיום בחיים. ובינונים תלויים ועומדים, הכרעת דין זה נוטה תמיד כלפי חסד, ולכן גם פרישה מעבירה מתוך התגברות השכל על הרגש, ומתוך יראת האלקים הצפונה בה – נחשבת למצוה מעשית, ואם הזדמנה עבירה ליד אדם ונצול הימנה – נותנים לו שכר כעושה מצוה (קידושין לט, ב). לעומת זאת: חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (שם מ, א). ולא עוד אלא שכל השומר עצמו מן העבירה פעם ראשונה, שנית ושלישית, מכאן ואילך – הקב״ה משמרו (ירושלמי קידושין פ״א).
31
ל״בדין זה שביום הדין לכל באי עולם – נשנה לכל יחיד בכל יום, וביותר בכל מקרה סכנה שבחיים, אלא שבגזר דין זה שהוא גזר דין הניתן לצאת לפעולה מידית – רבה עוד יותר מדת החסד שבדין, וכשאדם נדון על עבירה שבידו – הקב״ה מעמיד לו סנגורין, לא רק במעשיו הטובים שהם עצמם נעשים לו פרקליטין, אלא שגם במעשה העבירה עצמה מעמיד לו סנגורין מלמדי זכות במעשה העבירה בכונתה וסבותיה, ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה, ואחד לזכות – ניצול, שנאמר: ״אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, להגיד לאדם יושרו, ויחננו ויאמר: פדעהו מרדת שחת״ [איוב לג, כג-כד] (שבת לב). ועדיין אנו צריכים לדברי הרמב״ם האומר: שקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: ״יען נמצא בו דבר טוב״ [מלכים א, יד, יג], ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר: ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ [קהלת ט, יח], ואין שוקלים אלא בדעתו של אל דעות (ה׳ תשובה, פ״ג ה״ב).
32
ל״גלזה מכוונים דברי רז״ל במשנתם: ״והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות״ (אבות פ״ב מ״א), פירוש: גם במצות שנכתב מתן שכרן בצדן – אין אתה יודע שקול מתן שכרן. ומכלל זה יוצא: שאין אתה יודע שקול מדת עונשן של עברות, לפי שאין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות.
33