הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה י״בHegyonei Uziel, Gate III 12
א׳משפט וצדקה בהגדרתם הדרושית
רבותינו בעלי המדרש דרשו מקרא זה ואמרו: לפי שהוא אומר: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ [בראשית יח, יט], אבל לא שמענו צדקה זו מה היא? ת״ל: ״השב תשיב לו את העבוט״ [דברים כד, יג], מיכן רמז לצדקה. אין לי אלא אלו, שאר כל המצות מנין? תלמוד לומר: ״ולך תהיה צדקה״ [שם] (תורה שלמה, בראשית י״ח, אות כ״ז).
רבותינו בעלי המדרש דרשו מקרא זה ואמרו: לפי שהוא אומר: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ [בראשית יח, יט], אבל לא שמענו צדקה זו מה היא? ת״ל: ״השב תשיב לו את העבוט״ [דברים כד, יג], מיכן רמז לצדקה. אין לי אלא אלו, שאר כל המצות מנין? תלמוד לומר: ״ולך תהיה צדקה״ [שם] (תורה שלמה, בראשית י״ח, אות כ״ז).
1
ב׳מכאן שמונחים אלה נאמרו – לא רק בדיני ממונות שבין אדם לחברו, אלא הם בנין אב לכל התורה, שכל מצותיה הן צדקה ומשפט, צדקה היא עצמה של המצוה, ומשפט הוא שיעוריה של המצוה. בנין אב לזה היא מצות השבת העבוט: אם כסות לילה הוא – ״כבא השמש״ תשיבנו לו, ״ושכב בשלמתו וברכך״ [שם], ואם כסות יום – החזירהו בבוקר, וכבר כתוב באלה המשפטים: עד בא השמש תשיבנו לו, כל היום תשיבנו לו וכבא השמש תקחנו (דברים שם ופירש״י).
2
ג׳מכאן שאם לא השיבות כשיעור זה – לא קיימת מצות צדקה, ועשית עול במשפט, וזהו בנין אב לכל המצות שצריך לעשותם כתקנן ושיעורן, ואם לאו אינן מצוה.
3
ד׳אלא שהמצות הן חלוקות לשני סוגים: שכליות ושמעיות. במצות השכליות הצדקה קודמת למשפט, שהוא שיעורן, במצות השמעיות – המשפט קודם לצדקה, שאם אין משפט קודם לא ידענו בצדקה שבה, והבן זה.
4
ה׳ומה נפלאו ומה נעמו דברי הרמב״ם ז״ל: צדקה היא נגזרת מצדק והוא היושר, והיושר הוא; להגיע כל בעל חק לחקו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו. ולפי הענין הראשון (רוצה לומר: להגיע כל בעל חק לחקו), – לא יקראו בספרי הנבואה החוקים שאתה חייב בהם לזולתך כשתשלמם – צדקה. כי כשתפרע לשכיר שכרו או תפרע חובך לא יקרא צדקה, אבל חקים הראויים עמך לזולתך מפני מעלת המדות כרפואת מחץ כל לחוץ – יקרא צדק, ומפני זה אמר בהשבת המשכון: ״ולך תהיה צדקה״, כי כשתלך במעלת המדות, כבר עשית צדק לנפשך המשכלת, כי שלמת לה חוקה.
5
ו׳ומפני זה תקרא כל מעלות המדות: צדקה. אמר: ״והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה״ [בראשית טו, ו], רוצה לומר: מעלת האמונה, וכן אמרו: ״וצדקה תהיה לנו״ [דברים ו, כה]. [ראה מו״נ ח״ג פנ״ג].
6
ז׳זהו הענין הראשון של הצדקה, והענין השני הוא לתת לכל נמצא מן הנמצאות הראוי לו, מכוון אל מצות הכתוב: ״כי פתוח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו״ [דברים טו, ח] – יתום שבא לישא, שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישין, ואח״כ משיאין לו אשה וכו׳, ״אשר יחסר לו״ – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו (כתובות סז, ב).
7
ח׳וזה מכוון למ״ש: אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת״ [דברים יא, טו] (ברכות מ, א גיטין סב).
8
ט׳והם הם דברי הרמב״ם: לתת לכל נמצא מן הנמצאות לאדם ולבהמה הראוי לו בזמנו ועתו. ולא להקדים את המאוחר ולא לאחר את המוקדם הראוי לו, ולא יותר ממה שראוי לו ולא פחות ממה שראוי לו, ולתת לבעלי חיים הנמצאים ברשותו את מזונותיהם הראוים להם במהותם ובשעתם, פעולות אלה שהן מכוונות להשלים לכל בעל חוק את חקו, הן מדות הנפש המעלות את האדם למעלת השתלמות הנפש המשכלת.
9