הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה ה׳Hegyonei Uziel, Gate III 5
א׳קנין הארץ
אבי האומה הוא גם אבי נחלת הארץ לבניו אחריו, שכן הצטוה מפי אלקי עולם לאמר: ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה״ [בראשית יג, יז], מצוה זאת היא מצות קנין הארץ בזכות חזקה, כדי שתהיה נוחה להכבש לפני בניו בשעת כניסתם לארץ, דהוה להו כיורשין ולא כגזלנין, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג, ולא פתחון פה למדת הדין.
אבי האומה הוא גם אבי נחלת הארץ לבניו אחריו, שכן הצטוה מפי אלקי עולם לאמר: ״קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה״ [בראשית יג, יז], מצוה זאת היא מצות קנין הארץ בזכות חזקה, כדי שתהיה נוחה להכבש לפני בניו בשעת כניסתם לארץ, דהוה להו כיורשין ולא כגזלנין, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג, ולא פתחון פה למדת הדין.
1
ב׳מצוה זאת שנאמרה לאברהם, חזרה ונאמרה לזרעו אחריו, זרע ישראל, בתורת קדשו לאמר: ״והורשתם את הארץ וישבתם בה״ [במדבר לג, נג], וכפירושו הנכון של הרמב״ן ז״ל – אבי הישוב הישראלי בארץ ישראל במאות השנים האחרונות – שכן כתב: נצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אומרו להם: ״והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה״ [במדבר שם], ״והתנחלתם את הארץ״ [שם נד], ״אשר נשבעתי לאבותיכם״ [ראה דברים א, ח], ופרט אותה להם במצוה זאת כולה בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: ״ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה, בהר, ובשפלה, ובנגב, ובחוף הים״ [שם ז], שלא יניחו ממנה מקום… ולשון ספרי: ״וירשת וישבת בה״ [שם יז, יד] – בזכות שתירש תשב וכו׳, אבל הארץ לא נניח אותה בידם (ז׳ עממין), ולא זולתם מן האומות בדור מן הדורות. הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות וכו׳, ולשון ספרי: מעשה ברבי יהודה בן בתירא וכו׳, שהיו יוצאין חוץ לארץ והגיעו לפלטיא, וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם, וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: ״וירשת וישבת בה ושמרת לעשות״ [ראה דברים יא, לא-לב], ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות (מצות עשה לדעת הרמב״ן, מצוה ד׳).
2
ג׳הרמב״ם ז״ל אעפ״י שלא מנה מצוה זאת במנין המצות – בכל זאת אינו חולק על עיקר הדין. תדע שהרי פסק בהלכותיו: ״לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו״ם, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ, כאילו עובד ע״ז, שנאמר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר: לך עבוד אלקים אחרים״ [שמואל א, כו, יט], ובפרענות הוא אומר: ״ואל אדמת ישראל לא יבאו״ [יחזקאל יג, ט] (הלכות מלכים פ״ה הי״ב).
3
ד׳דין זה נובע מסוגיא בגמרא: שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו״ל דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר: ״לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים״ [ויקרא כה, לח], וכל מי שאינו דר בארץ אין לו אלקים? – אלא לומר לך: כל הדר בחו״ל – כאילו עובד עבודת כוכבים, וכן בדוד הוא אומר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳״ וכו׳. אלא לומר לך: כל הדר בחו״ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי, ב).
4
ה׳מאמר זה צריך ביאור. מהרש״א בח״א כתב: ונראה לפרש דודאי הקב״ה הוא אלהי כל העולם, אבל נקרא: ״אלקי הארץ״, כמ״ש הרמב״ן פרשת וילך, והוא עפ״י הדמיון שעמו ישראל הם בארץ, והשתא מ״ש: ״כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק״ ניחא ע״ש אלקי הארץ. אבל מ״ש הדר בחו״ל לא יתכן בו לומר שדומה כמי שאין לו אלוה, כיון שנקרא אלוקי הארץ וכו׳, וקאמר: דודאי דומה כמי שאין לו אלוק קאמר, דהיינו: כאילו אינו מקבל את הקב״ה לאלוק, אלא עובד עבודת מכבים כשאר גוי הארצות, ומייתי מדוד וכו׳.
5
ו׳ולע״ד נראה לפרש שהדברים מגיעים למה שאמרו רז״ל בספרי במדבר שם: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך [בראשית יז, ח], רבי יודן אמר: חמש, אם מקבלים בניך אלקותי – אני אהיה להם לאלוה ולפטרון, ואם לאו – לא אהיה להם לאלוה ולפטרון, ואם נכנסים בניך לארץ- הן מקבלים אלקותי, ואם לאו – אינן מקבלים. אם מקבלים בניך את המילה – הם נכנסים לארץ, ואם לאו – אין נכנסין לארץ, אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסים לארץ ואם לאו – אין נכנסין (ב״ר מ״ו, ז, ובילקוט שמעוני שם).
6
ז׳מכאן למדנו: כניסה לארץ וקבלת האלקות הן דבר אחד, בבחינת: ״דאי לאו הא – לא קיימא הא״. ולפי זה מתפרשת שפיר סוגיא זו, דבתחלה אמר: כל מי שדר בחו״ל דומה כמי שאין [לו] אלוה, כלומר: שאינו מקבל אלקות ה׳ שהוא אלקי הארץ. וכדברי הרמב״ן ז״ל: והנה השם הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב, היא נחלת ה׳ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין, שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המיוחד לשמו, זרע אוהביו, וזהו ״והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ״ [שמות יט, ה], וכתיב: ״והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים״ [ירמיה יא, ד], לא שתהיו אתם אל אלקים אחרים… וכתיב: ״ואמר לכם: אתם תירשו את אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אותה, …אני ה׳ אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים״ [ויקרא כ, כד], ואמר: כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלקים אחרים, בתתו לנו את הארץ רק שיהיה הוא יתברך לנו לאלקים ונהיה מיוחדים לשמו… ובספרי: ״ואין עמו אל נכר״ [דברים לב, יב] – שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם, כענין שנאמר: ״ואני יוצא והנה שר יון״ וגו׳ [דניאל י, כ], והוא מאמרם: כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: ״לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים״ [ויקרא כה, לח], ואומר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר: לך עבוד אלקים אחרים״, ואמרו בתוספתא דע״ז, הרי הוא אומר: ״ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה׳ לי לאלקים״ [בראשית כח, כא], ואמר: לתת לכם את וגו׳ – כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלקים, אין אתם בארץ כנען, כביכול אין אני לכם לאלקים (רמב״ן ויקרא יח, כה).
7
ח׳והם הדברים שכתב הראב״ע: ידענו כי השם אחד והשנוי יבא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו, כי כולם הם בחכמה, ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום, על כן כתוב: ״את משפט אלקי הארץ״ [מלכים ב, יז, כו], על כן אמר יעקב: ״הסירו את אלקי הנכר״ [בראשית לה, ב] (דברים לא, טז).
8
ט׳לאור דברים אלה מתפרשת סוגיא דגמרא שפיר, דלשון ״דומה כמי שאק לו אלוה״, הוא כמאמרם ז״ל: אם אין נכנסים לארץ אינן מקבלים אלקותי, או כביכול אין אני לכם לאלקים, ולא כעובר עבירה ממש, לזה הקשו: וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, ותו לא? אלא לומר לך: כל הדר בחוץ לארץ – הרי הוא כאלו עובד ע״ז בפועל.
9
י׳וכיון שפסק הרמב״ם: ולא ידור בחוץ לארץ, שכן היוצא לחוצה לארץ – הרי הוא כעובד ע״א וכמסקנא דגמרא, מזה נלמד חובת מצוה לרשת את הארץ – כדי לשבת בה, ולעשותה מקום מושב ומקור פרנסה לישיבתם של כל ישראל, כדי שלא ידח ממנו נדח שיהיה מוכרח לשבת בחוץ לארץ ולהיותו כעובד עבודת כוכבים.
10
י״אחרגתי ממסגרת מאמר זה, משום שראיתי צורך לפרש סוגיא זאת שלא התפרשה כל צרכה.
11