הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה נ״אHegyonei Uziel, Gate III 51
א׳בנין ירושלם
אחרי שיבת המשפט כבראשונה, שכרוך בה שבר פושעים וחטאים והתרוממות קרנם של צדיקים וחסידים, בא בנין ירושלים, וכן פירש״י ז״ל, ואמרו: והיכן מתרוממת קרנם? (של צדיקים וחסידים, גרי הצדק) בירושלם, שנאמר: ״שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך״ [תהלים קכב, י] (מגילה י״ז, ב).
אחרי שיבת המשפט כבראשונה, שכרוך בה שבר פושעים וחטאים והתרוממות קרנם של צדיקים וחסידים, בא בנין ירושלים, וכן פירש״י ז״ל, ואמרו: והיכן מתרוממת קרנם? (של צדיקים וחסידים, גרי הצדק) בירושלם, שנאמר: ״שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך״ [תהלים קכב, י] (מגילה י״ז, ב).
1
ב׳ירושלם היא כסא ה׳ מקום כסא מלכות בית דוד, וכסא מלכות הסנהדרין, ומרכז חיי האומה, ״ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו״ [תהלים שם, ג] – שהיא עושה כל ישראל חברים, ״כי שמה ישבו כסאות למשפט״ – אלו כסאות הסנהדרין בעזרה ובלשכת הגזית, ״כסאות לבית דוד״ – שהוא חי וקיים לעד.
2
ג׳וירושלם לא תבנה אלא בשלמותה: מקום מקדשה, כסא מלכותה, וכסא משפטה, שהיא מכוונת לירושלם דלמעלה, כמאמרם ז״ל: אמר הקב״ה: לא אבוא בירושלם שלמעלה עד אשר אבוא בירושלם של מטה, שנאמר: ״בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר״ [הושע יא, ט] (תענית ה, א), ובבנינה של ירושלם על ידי ה׳ הבוחר בירושלם – ישיב ה׳ שכינת קדשו על עמו ומקום מקדשו, כאמור בדברי נעים זמירות ישראל: ״ירושלם הרים סביב לה וה׳ סביב לעמו מעתה ועד עולם״ (תהלים קכ״ה, ב). הוי אומר: כשם שהרים סביב לה, עוטרים את ירושלם לנצח ולדור דורים – כן יהיה ה׳ אלקי ישראל, ובוחר בירושלם עיר מקדשו, ישכין שכינת קדשו בה ויהיה סביב לעמו מעתה ועד עולם.
3
ד׳מכאן הקשר הפלאי שבין ישראל וירושלם, עד כדי כך שכל ישראל נקראו בשם ״ירושלם״ או ״בת ירושלם״, וכל הנחמות שנאמרו לישראל – נאמרו בשם זה: ״דברו על לב ירושלם וקראו אליה״ (ישעיה מ, ב), וכאלה רבים מאד בכל דברי הנביאים (והרבנים) [וחז״ל] באגדתם ומדרשם.
4
ה׳לכן נשבעו ישראל בעת גלות הבית הראשון בעמדם על נהרות בבל ואמרו: ״אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי״ [תהלים קלז, ה-ו]. שבועה זאת קיים ישראל בכל ימי גלותו ונדודיו בתפלותיו הקבועות שהיו מופנות לעבר ירושלם, בברכת מזונו יום יום, וביותר בשבתות וימים טובים, ובכל מאורעות חייו של היחיד והכלל בשמחתם ובאבלם, כי ירושלם היא העיר כלילת יופי קרית מלך רב, ומקור הקדושה והברכה שאין לה חליפין ותמורה אפילו בארץ ישראל.
5
ו׳בזרוח שמשה של גאולת ישראל בימינו, נגאלה ירושלם החדשה שהקימו ובנו שבי הגולה מכל תפוצותיהם, ובאותה שעה התרוקנה ירושלים העתיקה מכל בניה־בוניה, נהרסו מקדשיה – אלו בתי־כנסת שבתוכה, נשדדו כל מחמדיה – אלו ספרי התורה שנכתבו בקדושה וכל נויים וקשוטיהם, נחרבו בתי מדרשיה, ונשדדו כל אוצרות ספרי תלמוד והלכה, מדרש ואגדה ומסתורין דאורייתא.
6
ז׳ועל הכל שמם שריד מקדשנו – הוא כותל המערבי שלא זזה ממנו שכינה, על זה דוה לבנו וחשכו עינינו, אבל לבנו מלא תקוה לבנינה הפלאי על ידי ה׳ הבוחר בה כאמור: ״בונה ירושלם ה׳ נדחי ישראל יכנס״ (תהלים קמ״ז, ב). וזה יהיה בהשלמת כנוס גליות, וכמאמרם ז״ל: אמר רבי שמואל בר נחמני: מסורת אגדה היא שאין ירושלם נבנית עד שיתכנסו הגליות, ואם יאמר לך שנבנית ולא נתכנסו גליות – אל תאמין, שנאמר: ״בונה ירושלם ה׳ נדחי ישראל יכנס״ (ילקוט שמעוני תהלים קמ״ז).
7
ח׳במסורת אגדה זאת מתורצת השאלה של העדר כבושה של ירושלם העתיקה בשעת כבושה של ירושלם החדשה, ובו בפרק זה נגלו לעינינו מפלאות תמים דעים על כבושה וקיומה של ירושלם החדשה, למרות מצור המחנק של רעב וצמא שהקיף אותה, ולמרות הפצצות כבדות ורבות שהפציצו אותה יומם ולילה. ועל זה נאמר בפרק זה: ״שבחי ירושלם את ה׳ הללי אלקיך ציון, כי חזק בריחי שעריך, ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך״ (שם שם). והדברים בהירים ומזהירים. בשעה פלאית זאת התעוררו ממלכות הארץ לפקוד את מקומות הקדש שבה, ודנו בעצרת האו״ם על בינאום ירושלם בטענה שיש בה מקומות קדושים לכל העמים.
8
ט׳אמנם יש בה מקומות קדושים לכל העמים, אבל אלה נבנו והוקמו על ידי ישראל בבית הראשון, וראשון שבכולם הוא בית המקדש שבנה שלמה מלך ירושלם, ומקומות הקדש שנוצרו בסוף בית שני גם הם מגזע ישראל יצאו.
9
י׳ושורת הדין וההגיון מחייבת לתת את שמירתם של מקומות אלה לישראל, שהם יהיו נאמנים ביותר לשמירתם בבנינם ובחופש הגישה לכל העמים, שכן התפלל שלמה מלך יהודה וישראל ביום חנוכת בית המקדש אשר בנה, ואמר: ״וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך וגו׳, ובא והתפלל אל הבית הזה, אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי״ (מלכים א, ח, מא-מג).
10
י״אוהננו קוראים ואומרים לכל היושבים בכסאות האו״מ לדתיהם וממלכותיהם ודנים על משטרה של ירושלים: השיבו את ירושלים לבניה בוניה, ובחנונו נא בזאת, ותוכחו את נאמנותנו הגמורה למקומות הקדושים של כל עם ועם. מאורע זה שעודנו עומד על הפרק ועומד ומתחדש כפעם בפעם, נתנה בפי ישראל היושב בארץ ישראל ובחסות מדינת ישראל – ירום הודה, את השבועה הקדומה: ״אם אשכחך ירושלם״ [תהלים קלז, ה] שהתחדשה בפינו בהרמת ידינו בשבועה: ״אם אשכחך ירושלם״ וגו׳.
11
י״בוהננו קוראים לכל העמים והממלכות הקרובות והרחוקות ואומרים להם: אם באמת ובתמים הנכם אוהבים את ירושלם – אל תוסיפו להמשיך ימי אבלה ובגדי אלמנותה, אלא שמעו דבר ה׳ מפי נביא קדשו לאמר: ״שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה, כי כה אמר ה׳ הנני נוטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גויים״ וגו׳ (ישעיה סו, י-יב), ואין שמחה וגילה לירושלם אלא בשיבת בניה לתוכה, כאמור: ״וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות״ (מלאכי ג, ד), וכדרשת חז״ל: ״כימי עולם״ – כימי משה שנאמר בו: ״ותצא אש מלפני ה׳״ [ויקרא ט, כד], ״וכשנים קדמוניות״ – כימי שלמה, שנאמר: ״ישראל רואים ברדת האש״ [דברי הימים ב, ז, ג] (ילקוט מלאכי רמ״ז תקפ״ט), וכן נאמר עוד קרא לאמר: ״כה אמר ה׳ צבאות: עוד תפוצנה ערי מטוב ונחם ה׳ עוד את ציון ובחר עוד בירושלם״, ״ונחל ה׳ את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובחר עוד בירושלם״ (זכריה א, יז. ב, טז), ונאמר: ״למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט, עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך, וקורא לך שם חדש אשר פי ה׳ יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ה׳ וצניף מלוכה בכף אלקיך״ (ישעיה סב, א־ג).
12