הגיוני עוזיאל, שער ד; אמונה צרופה י׳Hegyonei Uziel, Gate IV 10
א׳חקירת האמונה ומעשה המצוה
האמונה עצמה צריכה למוד ומעשיות, למוד מעמיק שיביא לידי הכרה ברורה וקבועה במחשבה – עד שלא תשוער חלופה ותמורתה, וכן נאמר: ״וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים״ [דברים ד, לט], ואין ידיעה אלא על ידי למוד וחקירה עיונית מדוקדקת וזהירה, ומעשה, כדי שתהיה האמונה חיה וערה בקרבנו, קבועה בתכונת נפשנו, ומפורסמת לנו ולבנינו, וכן אומר הרמב״ם ז״ל: האמונות והדעות לא תתקימנה אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון לנצח (מו״נ ח״ב פ׳ לא).
האמונה עצמה צריכה למוד ומעשיות, למוד מעמיק שיביא לידי הכרה ברורה וקבועה במחשבה – עד שלא תשוער חלופה ותמורתה, וכן נאמר: ״וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים״ [דברים ד, לט], ואין ידיעה אלא על ידי למוד וחקירה עיונית מדוקדקת וזהירה, ומעשה, כדי שתהיה האמונה חיה וערה בקרבנו, קבועה בתכונת נפשנו, ומפורסמת לנו ולבנינו, וכן אומר הרמב״ם ז״ל: האמונות והדעות לא תתקימנה אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון לנצח (מו״נ ח״ב פ׳ לא).
1
ב׳וזה טעמם הגלוי של מצות הזכרון כולם – למען נזכור ונזכיר לבנינו ולכל העולם כולו את יסודות אמונת אלקי אמת.
2
ג׳למודה העיוני של האמונה מביאה לידי יראה, ומעשה המצוה שהוא נמשך מאמונה במציאות המצוה העליון לטוב המצווים, מביא לידי אהבה, ושניהם יחד משלימים את האדם, מעצבים את דמותו, מבהירים זיו איקונין שלו, ומביאים אותו לידי אמונה צרופה, שלמות המדות והתכונות והגברת החפץ והרצון. הכח והמרץ לעשות רצון אבינו שבשמים להצלחת האדם בימי חלדו ובאחריתו.
3
ד׳השאלה שעומדת לפנינו לברור, היא: מי גדול – מי קודם במעלה, האמונה בלמודה, או מעשי המצות ולמודם בשלמותם, והדעת נוטה לכאן ולכאן. השכל מחייב שהאמונה קודמת לפי שאם אין אמונה מצוה מנין? ולצד שני יש מקום לומר כי שלמות המדות הנקנית על ידי מעשים – קודמת כדי להבהיר ולצרף את האמונה, כי כשם שאין הדעה מיושבת ובהירה בזמן שאדם חולה, ובמחלת הגוף ומכאוביו נעכרת גם המחשבה השכלית בת הנשמה הטהורה, כן אין האמונה מתקיימת בבהירותה בגוף זה שהוא שקוע במחשבות און, מזמות מרמה ותועבה, ומעשים משחיתים מזיקים ומכוערים.
4
ה׳בשאלה דומה לזה דנו והתוכחו רז״ל במסבתם, ולבסוף החליטו ואמרו: תלמוד גדול – שמביא לידי מעשה (קדושין מ, ב).
5
ו׳ואנו תלמידיהם נלך בעקבותיהם ונאמר: אמונה גדולה – שהיא מביאה לידי מעשה, מעשים משופרים ורצויים, שהם נעשים בכונה טהורה ומחשבה בהירה, בלב תמים ויושר המעשה.
6
ז׳שאלה זו בארוה רז״ל במשנתם ואמרו: כל שחכמתו מרובה ממעשיו – למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים, הרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר: ״והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב, ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב״ [ירמיה יז, ו], וכל מי שמעשיו מרובים מחכמתו – למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושרשו מרובים, שאפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אינם מזיזים אותו ממקומו, שנאמר: ״והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם והיה עלהו רענן… ולא ימיש מעשות פרי״ [שם ח] (אבות פ״ג מי״ז).
7
ח׳הדברים כפשוטם אינם מובנים, לפי שאין המשל דומה לנמשל, כי המעשים שהם תולדות החכמה הם דומים לענפים היונקים משרשיהם ולא לשרשים עצמם, וכבר עמד בזה מהרי״ע (עקדת יצחק שער כ״ז) ובאר לפי דרכו, ואנו נבאר אותו לפי השגת בינתנו ונאמר: האדם לפי טבע הויתו וסגולת נשמתו הוא נוטה להאמין בדעות אמוניות, והוא נכסף ומשתוקק למעשים טובים, צוהל משמחה בעשותו הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ומתעצב ומתחרט בעשותו מעשים שאינם הגונים ושאינם ישרים, ולפניו עומדת תמיד שאלת ההכרעה בין המעשיות ההגיונית והאמונה התמימה, ופונה אל החכמה שבאדם שהיא ענף סגולותיה הנפשיות של הנפש להאמין ולעשות לשמור ולעשות.
8
ט׳יש כאלה שמכריעים בחכמתם אל צד האמונה המופשטת, והמצות השכליות אלה המשפטים, ומבטלים את המצות השמעיות שהן בגדר עדות וחקים ואומרים: מצוה זו מה טיבה, ועדות זו למה היא באה? אלה הם מקצצים בנטיעות, פורקי עול מצות ואומרים: דין הנין לי ודין לא הנין לי, וכל כך למה? מפני ששרשיו הם מועטים ורקובים, וסופו בא לידי כך שהרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו, ואובדים השרשים עם הענפים.
9
י׳אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, ושחכמתו אומרת לו לקבל עליו באהבה עול תורה ומצות, שברבוים מצטרפת נשמתו ומזדככת בינתו, אינו מקצץ בנטיעות, אלא להיפך מקיים בעצמו: ״תמים תהיה עם ה׳ אלקיך״ [דברים יח, יג], ומביט על כל המעשים במבט חודר ומקיף, שכולם הם חטיבה אחת, ומיניקתם המאוחדת נוצר גזע חסון ובריא שמתפצל לענפים מרובים, ואלה הם דומים לאילן שענפיו מועטים ושרשיו מרובים שכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו: ״והיה עלהו רענן״ לנצח, שלא ישתנה מכל המצבים והתמורות העולמיות ״ולא ימיש מעשות פרי״ שוה לו, המשמח אלקים ואנשים.
10
י״אוכן אמר רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר: ״ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״ [ישעיה מב, כא] [מכות כג, ב במשנה].
11
י״בישראל קבל באהבה מתנת זכות זאת, הגדיל התורה והאדירה בכל שנות גלותו ונדודיו, העשיר את ספרותה המסועפת ומגוונת בהלכה, אגדה, חכמה ומוסר, דעת אלקים ודרכיו, ובכל ענפי המדע והחכמה.
12
י״גועתה הגיעה שעתו של ישראל להגדיל, לרומם ולהאדיר את מדינת ישראל שקמה ונהייתה בחסדי ה׳ הגדול, ונפלאותיו הרבות והעצומות, ולהגדיל ולהאדיר את תורת ישראל בכל ענפיה במדינת ישראל, כדי להשלים את תעודתו לאחרית הימים: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה׳״ [שם יא, ט].
13