הגיוני עוזיאל, שער ד; אמונה צרופה ט׳Hegyonei Uziel, Gate IV 9
א׳התורה והאמונה
התורה אינה תולדת האמונה ולא לבושה וסמלה של האמונה, אבל היא עצם מעצמיה, כי אמונה לבדה שאין עמה תורה כאמונת הפלוסופים האומרים אין תורת אלקים בארץ, אבל יש אנשים שהם חסרי כשרון ההשתלמות, ככושי זה שהוא חסר לובן העור מטבע תולדתו, וכל שלגים וסממנים שבעולם לא יועילו למלאות חסרונו זה. ויש אנשים בעלי כשרון ההשתלמות האנושית והמדותית בכח שצריכים להוצאתו לפועל [ע״י] למודים מוסריים, עד שתראה הבנתו הכשרונית על הענין אשר הוכנה עליו מן השלמות, והשלם ידבק בו הענין האלקי, אור שהוא נקרא שכל הפועל, ובהגיעו אל תכונה זו מן האמונה – לא צריך לחוש על איזו תורה אשר ישמע אליה, ובאיזה מעשים יבחר לעשותן, אבל כללו של דבר הוא זוך הלב באיזה אופן שיתכן לך אחרי אשר תבין כללי החכמות (הכוזרי מאמר א פרק א).
התורה אינה תולדת האמונה ולא לבושה וסמלה של האמונה, אבל היא עצם מעצמיה, כי אמונה לבדה שאין עמה תורה כאמונת הפלוסופים האומרים אין תורת אלקים בארץ, אבל יש אנשים שהם חסרי כשרון ההשתלמות, ככושי זה שהוא חסר לובן העור מטבע תולדתו, וכל שלגים וסממנים שבעולם לא יועילו למלאות חסרונו זה. ויש אנשים בעלי כשרון ההשתלמות האנושית והמדותית בכח שצריכים להוצאתו לפועל [ע״י] למודים מוסריים, עד שתראה הבנתו הכשרונית על הענין אשר הוכנה עליו מן השלמות, והשלם ידבק בו הענין האלקי, אור שהוא נקרא שכל הפועל, ובהגיעו אל תכונה זו מן האמונה – לא צריך לחוש על איזו תורה אשר ישמע אליה, ובאיזה מעשים יבחר לעשותן, אבל כללו של דבר הוא זוך הלב באיזה אופן שיתכן לך אחרי אשר תבין כללי החכמות (הכוזרי מאמר א פרק א).
1
ב׳אמונה זו אינה בגדר אמונה, ולא בגדר דעת אלקי בתור מדע אלקי תיאולוגי כמו שקראו לו הם, ומתוך שאין להם דת אלקית, אין להם גם אמונה אלקית, של דבקות באלקית, אלא דבקות בשכל הפועל. דבקותם בשכל הפועל תהא כזבה לאור המדע, וממילא נשארו קרחים מכאן ומכאן, נעדרי דבקות בשכל הפועל ונעדרי דבקות באלקי אמת. ועם זה גם חסרי שלמות מדותית, כי הלא גם אריסטו, כעמו היוני, העמיד את חיי האדם ותורת האדם בחיי המדינה והפוליטיקה, וגם הוא חלק את בני האדם לכתות של אדונים ועבדים בני חורין ומשועבדים. ומהשקפה זו הלך עוד יותר לעשות את האישות לדבר של הפקר, שכל בני אדם השוים במדרגת השכלתם פטורים מכל הגבלות של חיי אישות באשת חבריהם, וגם זינון – מחוקק המשפט היוני – אומר: מן הראוי שהנשים תהיינה קנין משותף לחכמים, ויהיה כל אחד רשאי להזדווג עם כל אחת מהן (העקרים ומשנת ראשונים להחכם קלצקין ד׳ קס״ג), וכל כך למה? מפני שהפילוסופיא שעל ידה בקשו למצוא את האלקים, נתנה להם אמונה מוטעית שאין קשר בין האלקים והאדם בתור יחיד או בתור עם, והאדם הוא הפקרי ככל חיות השדה, וההפקרות נאה לו, ומתוך שאין להם דת מעשית – אין להם גם אמונה אלקית אמתית.
2
ג׳פילוסופיא יונית זו הועילה במקצת לשנות את האליליות היונית הפולייסטית וספרותם העתיקה, שהיתה מבוססת ויונקת את דעותיה משירי הומירוס והיזיודוס, ומספורי הבל המתרקמים סביב לאלילי יון הרבים ואלילותיה העצומות, עם כל התעלולים הנפרדים של האלילים וחצי אלילים של חמס ופריצות, רצח ואכזריות. הפילוסופיא היונית היתה ראויה להם לשעתם כדי לעשות אלילות מתה זו לסמל אליגוריה של חיי מוסר וזכוך הנפש.
3
ד׳אבל היהדות מעצם הויתה לא רק שלא הסכימה לפילוסופיא נבובה זו, אלא שגם התנגדה לה ונלחמה אתה בכלי נשקה – זו מדת ההגיון שבה, להרוס את הגיונה היא, ולהוכיח לעומת זאת צדקתה של היהדות לא רק ביסודי האמונה, אלא בכל פרטי מצותיה, במובנם הפשוט ולא במובן האליגורי.
4
ה׳אולם גם בנו נדבקה הרעה הזאת, הפילוסופים האלכסנדרונים הושפעו מהפילוסופיא היונית, חזקו את מעשיה, והביאו זמורת זר במחנה ישראל – היא הפילוסופיא התיאולוגית הם עמדו ושאלו: היאך אפשר הדבר ליחס לאלקים רצון במעשי האדם, ולהרבות עליו בהגבלות של מצות לא תעשה, ובצווים של מצות עשה, מה איכפת לו להקב״ה במעשה בן האדם במזונותיו ובעילותיו? בעבודתו בשדה וברחוב, או בבתי הקדש? ולכן התחילו לפרש את סיפורי התורה בדרך אליגוריה, דוגמת המיתולוגיה היונית, ופירשו את כל מעשה בראשית בדרך אליגוריה בשביל למצוא בה קוסמולוגיה פילוסופית, וגמרו גם במצות התורה. יש כאלה שאמרו שכל המצות הם לבושים לתורת המוסר והמסתורין, ומתוך זה פירשו את הכתובים באופן מליצי מוזר מאד, למשל: על הגמל שאסר הכתוב אכילתו משום שהוא מעלה גרה ולא מפריס פרסה, בארו שהעלאת הגרה היא רומזת לכח הזכרון שנחוץ לקנין החכמה, והפרסת פרסה רומזת על כח הבחינה העיונית להבדיל בין טוב לרע. השבת הוא רמז סימבולי למספר השבעה הקדוש שהוא מורה על כח יצירתו של הבורא שאינו נברא, ועל חוסר יכולת עצמית של הנבראים. המועדים, סמל לשמחה רוחנית ושירת תודה לאלקים, והמילה, רומזת על הרחקת תענוגי בשרים ותאוות גופניות וביטול כסל של מינות, וכאלה רבים.
5
ו׳אמנם פילון האלכסנדרוני הודה ואמר: אעפ״י שאפשר לנו לקיים את הסמלים ורמזים כאלה בלבושים או גופים אחרים, או אפילו לוותר על הלבוש והגוף ולשמור את הרעיון והאידיאה, בכ״ז צריך לשמור את הגוף מפני הנפש, אבל האליגוריסטים המתיונים שבאו אחריהם, נמשכו לגמרי אחרי שיטת הרציונאלים היונים, בטלו את הסמליות והמיסתוריות, ובטלו את המצות היסודיות של היהדות: א. המילה: ויעזבו ברית קדש ללכת בחוקתם (החשמונאים א, יז). ב. הקרבנות (יוסיפוס בקד״מ ס׳ י״ח א״ג), ובאגרת ארסטיאם נאמר: שקרבנות אינם עיקר, והדרוש מאת האדם הוא טהר הנפש ותמימות האמונה. ג קדושת החגים והמועדים. שרידיהם של מתיונים אלה נכרים בהנצרות שהעמידה כל התורה על האמונה, בדבר שלא נכון להאמין, ושהיא מכפרת ומבטלת כל המצות המעשיות.
6
ז׳דעות נפסדות אלה אנו רואים גם בקרב היהדות בדורות האחרונים, מצד אחד הריפורמיסטים בתקוניהם, ומצד שני חלק גדול מהעם מתרחק ממצות התורה מתוך בערות והפקרות ומתוך טענת שוא שתורה עתיקה וקדומה זו אינה נאותה לחיינו העכשוים שנשתנו תכלית שנוי, בכל צורותיהם הכלכליות והטכניות מאלה שהיו בזמן מתן תורה.
7
ח׳אלה ואלה נקראים בפי רז״ל: מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ועליהם אמרו: ״כי דבר ה׳ בזה״ [במדבר טו, לא] – זה המגלה פנים בתורה שלא כהלכה וכו׳, מכאן א״ר אלעזר המודעי: המחלל את הקדשים וכו׳ והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה וכו׳ אעפ״י שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין צט, א).
8
ט׳מושג זה של מגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אינו מבורר, ובגמ׳ נחלקו ראשוני האמוראים רב ור״ח אמרי: מגלה פנים בתורה שלא כהלכה כגון מאן? וכגון מנשה בן חזקיה, ורבי יוחנן ורבי״ל אמרי: זה המבזה ת״ח בפניו, ולדברי הכל מגלה פנים בתורה הוא גרוע מאפיקורוס (שם). ועדיין לא התבאר מושג זה כל צרכו. רש״י (שם ד״ה מגלה פנים) והרמב״ם מפרשים בהוראות עזות פנים, וכ״כ הרמב״ם: העושה עבירות ביד רמה כיהויקים, בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות, אין לו חלק לעולם הבא, מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה (ה׳ תשובה פ״ג ה׳ יא).
9
י׳אבל לקוצר עניות דעתי אין זה הולם מושג ״מגלה פנים בתורה שלא כהלכה״, שמשמעותו הוא הוראת דרושים וביאורים, כאומרם: שבעים פנים לתורה (אותיות דר״ע), ופנים מסבירות לאגדה (סופרים טז, ב), ולכן נלע״ד לומר שנקראים מגלה פנים: אלה האומרים שהתורה כולה בגלויה היא לבושין לגופין שנוצרו לכסות את הפנים האמיתיים והסודיים, והעיקר הוא הפנים המוסתרים ולא הלבוש המכסה את קרני זוהרם, ולפיכך מבזים הם את התלמידי חכמים העוסקים בברורה וקביעותה של הלכה, בכל פרטי מעשיה, כאלו המעשה הוא עיקר המצוה ולא הסמל שבה. ואלה אעפ״י שיש בידם תורה ומעשים טובים, אין תורתם שלמה ולא מעשיהם רצויים, לפי שהם לומדים את התורה שלא כהלכה ועושים מעשים טובים לשם סמל לכוונות בלתי נכונות, והם עלולים לשנות את התורה כפירושיה לפי מה שתחייבם הפילוסופיא שלהם, ולשנות את מעשה המצות לפי השתנות הזמנים, כשם שמחליפים את לבושיהם הם. בעלי דעה זו הם גרועים מאפיקורס שהוא כופר לעצמו, ואלה בשיטתם המוטעית סוברים שאין בידם עון, ולהיפך מצוה עליהם לפרסם דעתם זו ברבים ולעבוד ביד רמה לעיני כל העם, כדי להתעותם אחרי דעותיהם שנראות להם כאמתיות, והן משובשות ומטעות.
10
י״אכל אלה שעושים את האמונה לנשמה ערטילאית שאין לה אלא שרשים ולא ענפים, עלולים הם להיות עוקרים את השרשים! וכך הוא מנהגו של עולם: עץ צומח שענפיו ועליו התחילו ליבול שלא במועדם, זה הוא סימן מובהק על הרקבון שאוכל בשרשיו מתחת.
11
י״בהיהדות הנאמנה היא מאחדת את האמונה אל הדת והדת אל האמונה בתור גוף מוצק אחד בלי נבדל, ואומרת: לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, והכל לפי רוב המעשה (אבות פ״א, יז). וכפירוש הרמב״ם ז״ל: המעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב המעשים, והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות.
12
י״גהמעשה שהוא יונק ומחובר אל האמונה – הוא שב ועושה האמונה לעץ פרי שתול על מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. האמונה מאירה את מדע הפילוסופיא, והפילוסופיא חוזרת ומאירה את האמונה. האמונה מלמדת להשכיל ולעשות, והמעשה מחזק ומגביר, מנעים ומאיר את האמונה. ומעשה המצות שהצטוינו עליו, זה הוא המעשה הטוב אשר נצטוינו מפי אלקי עולם ויוצר האדם, שהוא נצחי ומנציח האדם בנצחיותו, וכן אומר משה רבן של כל ישראל: ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו, כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״ (דברים ו, כד-כה).
13
י״דמצוות ה׳ על ברואיו היא ממדת טובו הגדולה ומוחלטת להיטיב ליצוריו בחייהם העולמיים שיחיו חיי נחת וענג נפשי, חיי התרוממות הרוח וזכות המחשבה, וזהו רצונו בבריאת האדם לצרף את בריותיו. יש ואין דעתנו משיגה להכיר את השפעת המצות לטובתנו ולאשרנו, אבל כשם שאין אנו מכירים את התולדות הטבעיות אלא מתוך הנסיון והמוחש, כן אין דעתנו משיגה סודות השפעת מעשה המצות – בצדם השלילי במצות לא תעשה, ובצדם החיובי במצות עשה.
14
ט״ואמנם גם היהדות באגדתה ובמחקרה המסורית המקובלת־ זו תורת הח״ן, מכירה ברמזי המצות ללמודם המוסרי העליון של לפנים משורת הדין, ובשבילי ההשגה להתקרבות האדם אל האלקים, אבל האגדות והסודות ומדרש הלכה, הם פרוש המקופל וגלום בדברים הכתובים והמוסרים, ודרוש עיוני להבין דבר מתוך דבר. ופרוש ודרוש אינם לבושים לגוף ולא גופין לנשמתין, אלא הם הדברים עצמם בגלויים הפרושי והדרושי.
15
ט״זהמצות כולם שהם ענפי האמונה, וסימני חיותה ופריחתה, הן מכוונות לטוב לנו כל הימים, אבל לבד הטובה, זאת הכרוכה בעצם מעשה המצות, יש גם גמול טוב מאת האלקים הטוב ומטיב בחסדו לברואיו השומרים מצותיו באמונה: ״וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״.
16
י״זמעשה המצוה צריך להיות בדייקנות קפדנית וזהירות מרובה, לעשות לפני ה׳ אלקינו בלב טהור וחפץ מלא את מעשה המצות כמצותן וכוונתן, ולאור המצוה הכתובה נחקור להגיע עד תכונתה בכל פרטי דרכי עשייתן כהלכה, ובכל מלא כוונתם ומשמעותם באור האגדה והקבלה הסודית, כדי שנזכה לשכר המכוון לטוב לנו כל הימים, ולחיי נצח בעולם הזה, ולהתנצח אתן בעולם המקווה, ולזכות על ידם לרב טוב הצפון לאוהבי ה׳ ושומרי מצותיו, מאמינים בה׳ ובתורתו-תורת אמת.
17