הגיוני עוזיאל, שער ד; אמונה צרופה ב׳Hegyonei Uziel, Gate IV 2
א׳הגדרת מושג האמונה
אמונה אינה דבר הנאמר בשפתים או דבר המוחש לעינים, אבל היא דבר המורגש בלב ומובן בשכל, וכדי לדעת את האמונה ולהאמין בה מוטל עלינו להבין הגדרתה הנכונה המדויקת.
אמונה אינה דבר הנאמר בשפתים או דבר המוחש לעינים, אבל היא דבר המורגש בלב ומובן בשכל, וכדי לדעת את האמונה ולהאמין בה מוטל עלינו להבין הגדרתה הנכונה המדויקת.
1
ב׳פלוסופים האחרונים עמדו בהגדרת מושג זה ואמרו: האמונה, זהו כשרון מיוחד שבטבע האנושי להתרומם מעל לכל הזמניות ולכוין את רוחו אל הנצחיות, היינו לצרף את הרגשותיו אל הנצחי אין סופי, (ראה ספר תורת הפלוסופיא של ר״ח קרקש להרב ד״ר עמנואל יואל, מתרגם צ. הר שפר בהקדמה).
2
ג׳הפילוסוף פיכטא אומר: האדם נולד עם הכשרון להאמין כמו עם הכשרון לחשוב, לאהוב ולשנוא, ומשום זה כל אדם מאמין, להשתחרר מחלק נפשי זה אפשר במיתת הנפש כולה. והפילוסוף קאנט הגדיר את האמונה: האמונה היא הכרת כל חובותינו המוסריות (של האדם) בתור פקודי אלקים (תורת הפילוסופיא של ר״ח קרשקש שם).
3
ד׳(להאמין ולדעת יסודי ושרשי אמונתו בידיעה ברורה ובהירה, השני מגדיר את האמונה בהנשוא שלה, ז״א במה שאנו מאמינים וצריכים להאמין, שכל תורותינו המוסריות הם פקודי אלקים, ולפי זה מגביל את האמונה רק בגדר המוסריות, לא לדבר שלמעלה מן המוסר) [ככל הנראה חסרים מספר שורות בראש קטע זה – העורך].
4
ה׳הגדרות אלה אינן נכונות לדעתי, כי האמונה אינה כשרון נפשי, אבל היא מעצם כחות הנפש כמו השכל העיוני והמעשי שבאדם. השכל מצרף את האמונה, והאמונה מאירה את השכל, ושניהם יחד מהוים את הרצון, וקובעים את יסודות האמונה שרשיה וענפיה. קרובים אל האמת הם דברי קאנט, והכתוב נראה לי כמסייע לו: ״כל מצותך אמונה״ (תהלים קי״ט, פו), הרי שהכרת מצות אלקים ופקודיו בתור חובות אנושיות – זהו מושג האמונה.
5
ו׳אבל באמת הכרה זו היא ענף מענפי האמונה, ולא האמונה עצמה, וכן אומר הנביא בשם ה׳: ״זה הגוי אשר לא שמעו בקול ה׳ אלוקיו ולא לקחו מוסר, אבדה האמונה (מלבם) ונכרתה (גם) מפיהם״ (ירמיה ז, כח). הרי שהשמיעה בקול האלקים ומצותיו ולקיחת מוסרו, היא תולדת האמונה ולא האמונה עצמה, והדבר מוכרח מעצמו שהכרת פקודי אלקים היא ענף משורש אמונת מציאות אלקים, מצותו לבני אדם והשגחתו על פעולותיו.
6
ז׳הגדרה נכונה למושג האמונה הגדיר ד״ר יואל ואמר: האמונה היא השגה מברקת ברוח האדם ומרוממת את נשמתו להרגיש את הקדושה החופפת שם למעלה למעלה, שאין להשיגה בשום חוש, מפני דלית מחשבה תפיסה בה כלל במחקרנו. על דעת אלקים אנחנו עוסקים בו כמוצג שהוא מובדל ממנו, וכשאנו חשים את מציאותו ברמ״ח איברנו הרי אנו אחוזים בו.
7
ח׳האמונה היא המסקנה של המחשבה הנכנסת בלב ומשתיירת שם למשמרת, מה שמושרש בלב מושרש ביסוד טבעו של האדם, ונטית הלב היא סיבה הכי חזקה לרצון, האמונה איננה רק קרני זריחה של תנועות רוח לבד, אלא הרעיון נעשה לרגש, הרגש לרצון, והרצון הטוב מתאחז עם הרצון האלקי מקור הטוב, וכך היא התהוותה של האמונה בשלמותה.
8
ט׳דבר זה שנראה כאלו התחדש בבית מדרשם של הפילוסופים האחרונים, נאמר ביתר דיוק וביותר התעמקות בדברי רבותינו החוקרים על דבר אמת, וכן רס״ג אומר: האמונה הוא ענין עולה בלב לכל דבר ידוע בתכונה אשר הוא עליה, וכאשר תצא חמאת העיון יקבלנה השכל, ויכניסנה בלבבות, ותתמזג בהם, ויהיה האדם מאמין בענין אשר יגיע אליו ויצניעהו לעת אחרת… האמונה היא: שידע הדבר כאשר הוא, הרב רב והמעט מעט וכו׳, והאמונה השקרית היא שידע הדבר הפך מה שהוא (האמונות והדעות בהקדמת הספר).
9
י׳דברים אלה בסגנון אחר אומר הרמב״ם: האמונה אינה דבר הנאמר בפה, אבל הענין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן, כמו שיצוייר… ואין אמונה אלא אחר הציור, כי האמונה היא ההאמנה במה שיצוייר חוץ לשכל כפי מה שמצויר בשכל, ואם יהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחייה לאמונה ההיא, ולא לשער אפשרות חלופה, תהיה אמיתית (מו״נ ח״א פ״נ).
10
י״אאחריהם בא מהרי״א [ר׳ יוסף אלבו] ואומר: האמונה בדבר הוא הצטייר הדבר בנפש ציור חזק עד שלא תשער הנפש בסתירתה בשום פנים, אף אם לא ידע דרך האמות בו, כמו שלא תשער הנפש סתירת המושכלות הראשונות והדברים שמחשבתו של אדם גוברת בהם, או שהם באדם מצד טבעו ולא ידע איך באו לו, או כמו שלא תשער הנפש סתירת מה שהושג מן החוש ומה שאמת אותו הנסיון, אעפ״י שלא תדע סבת האמות בו (העקרים מאמר א׳ פי״ט).
11
י״בצרופם של דברי רבותינו אלה, שכל אחד משלים ומבאר דברי מי שקדמו, אע״פ שאינו מזכיר אותו, נותן לנו הארה נכונה להגדרת מושג האמונה, ומדבריהם למדנו שהאמונה אינה דבר שמחוץ לנו, ככל ההשגות המדעיות שאנו רוכשים מתוך הסתכלות במה שחוץ ממנו, והתגשמות ממראה עינינו וציורי מחשבתנו, שלכן הם עלולים להשכח מאתנו, כמו הכתב שעלול להמחק מעל הלוח, הקלף או הניר שנכתבו בו, אבל האמונה הוא דבר העולה בלב, וכיון שכן, כל דבר שאנו מגיעים להאמין בו אמונת אמת נשאר בנו למשמרת עולם, לפי שהוא מתמזג בנו ומתלכד בכח האמונה הנפשית, שהוא חבוי במעמקי הנפש אעפ״י שלא נדע איך בא לנו, כמושכלות הראשונות, או כדעות ומחשבות שמחשבתו של אדם משיגה אותם בעיונו, או שהם בו מצד טבעו, ולכן לא תשער הנפש חלופה ותמורתה, והתכחשות לאמונה אינה אפשרית אלא במיתת הנפש כולה, הרי שהאמונה היא כח נפשי חבוי ועמוס שמבקש גלויו והארתו הנכונה, ראיה לדבר הוא רגשי כסופין דנשמתין שאנו מרגישים בעצמנו כפעם בפעם, הנפש נכספת תמיד להשיג את האמת הברורה והנכונה, והיא צוהלת משמחה כאשר משיג אותה על בוריה, מתאחדת ומתדבקת בה עד כדי מסירת נפש, ולהיפך, נעצבת כאשר לא תוכל להאמין, והיא מתנגדת נגוד גמור לכל אמת מדומה או מזויפת, גם אם לא תדע סבת התנגדותה, כי הנפש בכל הכרתה היא כור מצרף לצרף ולזקק את האמת מכל סיגיה ופסולתה, מה שהנפש מכירה שהיא אמת – היא מאמינה בו, ועושה את האדם למאמין, מרומם מכל ברק מזויף מעוור את העינים, אלא דבק במחשבתו ורצונו בהויתו ומהותו אל אלקי אמת וחי העולמים.
12
י״גתורת היהדות בספוריה ומצותיה כוונה להלהיב ולהבריק שביב אש האמונה הנטוע בנפש האדם, כדי לאחד את האדם אל האמונה, ואת האמונה אל האדם בחבור מוצק בלתי נפרד, והאמונה שבלב בהתלהבותה על ידי הערה אלקית, או הסתכלות שכלית במה שמקיף אותנו, ונר ה׳ זו נשמת חיים שבעצמותינו, מביא לידי דבקות באלקים שהיא אחת ממצות כלליות של התורה, כמו שנאמר: ״ובו תדבק״ [דברים י, כ]. ובדבקות אלקית זו מתנצח האדם לחיי עד, כאמור: ״ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום״ [שם ד, ד].
13