הגיוני עוזיאל, שער ד; אמונה צרופה ד׳Hegyonei Uziel, Gate IV 4
א׳מפסידי האמונה
שאלה גדולה וחמורה עומדת לפנינו בפנה זו שהיא פנת האמונה לאמר: אם האמונה היא נצוץ אלקי שנמצא בנו מעת הויתנו, ואם נשמת אלקים שבקרבנו היא אוצר האמונה ומצרף האמונה, ובכחה לזרות את הפסולת והטפל, ולהבר את הבר האמיתי והאמוניי, אם כך הוא הדבר – הרי זה מחייב שכל אדם יבקש וימצא את האמונה האמיתית והנכונה, וירחיק את כל אמונות שוא ושקר וכל אמונות טפלות ומוטעות, לפי זה מוכרח הוא בטבע שכולם יאמינו באלקי אמת ותורת אמת, ועינינו רואות להיפך, שבני אדם חלוקים באמונתם, מה שזה מקרב – זה מרחק, מה שזה מאמין – השני כופר בו, וכל איש וכל עם הולך בשם אלקיו ובאמונתו המיוחדת או המקובלת לו, ורוב בני אדם טועים באמונות שוא ודמיונות שקר, וזה מוכיח שהאמונה היא דבר שחוץ ממנו, ונקנית לכל אדם עפ״י מחקרו או הרגלו, הקשותיו ומופתיו.
שאלה גדולה וחמורה עומדת לפנינו בפנה זו שהיא פנת האמונה לאמר: אם האמונה היא נצוץ אלקי שנמצא בנו מעת הויתנו, ואם נשמת אלקים שבקרבנו היא אוצר האמונה ומצרף האמונה, ובכחה לזרות את הפסולת והטפל, ולהבר את הבר האמיתי והאמוניי, אם כך הוא הדבר – הרי זה מחייב שכל אדם יבקש וימצא את האמונה האמיתית והנכונה, וירחיק את כל אמונות שוא ושקר וכל אמונות טפלות ומוטעות, לפי זה מוכרח הוא בטבע שכולם יאמינו באלקי אמת ותורת אמת, ועינינו רואות להיפך, שבני אדם חלוקים באמונתם, מה שזה מקרב – זה מרחק, מה שזה מאמין – השני כופר בו, וכל איש וכל עם הולך בשם אלקיו ובאמונתו המיוחדת או המקובלת לו, ורוב בני אדם טועים באמונות שוא ודמיונות שקר, וזה מוכיח שהאמונה היא דבר שחוץ ממנו, ונקנית לכל אדם עפ״י מחקרו או הרגלו, הקשותיו ומופתיו.
1
ב׳שאלה זו היא נראת חמורה מאד, אולם אחרי העיון נמצא תשובתה בצדה, והיא זו: כל אדם בטבע נשמתו הוא מאמין במציאות אלקים, מאמין במציאות השגחתו, ומאמין גם בתורת אלקים, גם הכופר בכל ואומר: אין אלקים בארץ, אינו כופר אלא בפיו, אבל מאמין בנפשו, במציאות אלקות נעלמה ונסתרת שאין השגת האדם מגיע אליה, אלא שהוא קורא אלקות זו בשם ״הטבע״, והוא נכסף, מחפש ומבקש לדעת את מסתוריו וסודותיו, והוא מאמין כי חוקים גלויים ונסתרים לדבר זה שקורא אותו טבע, ושאם ישמור את חקותיו יצליח בהם, ואם יעבור עליהם יקבל ממנו את ענשו, ואסונו.
2
ג׳כל אדם, גם האפיקורוס האומר: לית דין ולית דיין, הוא מרגיש בנפשו שהצלחתו ואסונו, אשרו וטובו, אינם מקריים ולא תלויים במעשה ידיו, אלא נגזרים הם מפי מציאות נעלמה שאין אנו יודעים אותה, ולא תמצא אדם אשר לא ישאל את עצמו: מה ילד יום, ומה יהיו מקריו ביום מחר, ואדרבה, מתוך שהוא כופר הוא פונה אל רהבים ושטי כזב, ויוצר לו בדמיונו שדין ומזיקין, דמיונות פסימיים שמכלות כחו ומרצו ומשרות בורות ועצבות, או דמיונות אופטימים מתעים ומוליכים אותו שולל, כל אדם מרגיש שיש מציאות עליונה מצוה ופוקדת עליו, מיסרת ומוכיחה אותו, ומתוך כך הוא משתחוה לפניה, מתפלל לה ומצפה ממנה גזר דינו.
3
ד׳אמונה חבויה זו היא שיצרה לנו בארץ מלכותא דארעא מונארכית, או קהלית אוטוקראטית, או מלכות עממית דימוקרטית מחוקקת, שהאדם והעם מכבד אותה ומתכבד בכבודה, מבקש ממנה ומתפלל אליה.
4
ה׳מלכותא דארעא זו שהיא כעין מלכותא דרקיעא, היא תולדה של האמונה הנפשית ממציאות מלכות שמים בארץ.
5
ו׳ועוד זאת. כל אדם מכיר במציאות עליונה בעלת גבורה, שהיא מפקדת ומנצחת הליכות עולם מסיבותיו ועלילותיו, ומציאות חכמה שהיא יועצת ומלמדת, מדריכה ומישירה בדרכי החכמה והמוסר, והיא מולידה כפעם בפעם אנשים מחוננים בטבע זה, ואנו קוראים אותם – אנשי הרוח, שרוח אלקים נחה עליהם ומלבשת אותם רוח עצה וגבורה, רוח חכמה ותבונה.
6
ז׳אלה מאין הן נובעות, אם לא מניצוץ האמוני, שהוא חבוי בתוכנו ומבקש בכסופין דנשמתא עזים להביאו לידי גלוי, אלה יוצרות מלכותא דארעא מעין מלכותא דרקיעא, ושוב עולות מלמטה למעלה להכיר להם במחשבתם אלקי עולם ומנהיגו של עולם.
7
ח׳הא למדת שנצוץ האמונה הוא נמצא בתוכנו, אלא שבני אדם אוהבי השטחיות וההפקרות מכבים נצוץ מבריק זה על ידי סלון של מים צוננים שנמצא להם מן המוכן, וזה הוא יסודה של כל האליליות הקדמונית, והאליליות המודרנית בכל צורותיה, שהיא מורידה כבוד או כח האלקים בתבנית שור אוכל עשב, בתבנית אדם ילוד אשה, או בתבנית פלוסופית של פנתאיסמום, זאת אומרת אחדות האלקים והטבע, והגבלת האין סוף בטבע שהוא בכל רחבו וגדולתו סופי ומוגבל, והם מרמים את עצמם ואת אחרים באומרם: אין־סוף, בהאמינם בדבר סופי.
8
ט׳האמונה שהיא שביב אורה מהבהב בנשמת האדם, מבקשת לה ארשת שפתים וצרופי מלים כדי לבטא אותה בשפתיו, ולהרהר בה בהגות לבו לתת לה ציורי מחשבה, שהם בבחינת גופין לנשמתין, להתלבש ולהסתמל בהם, להשתחות לפניה, להכנע לפקודותיה, להשמע להוראותיה, ולעבוד אותה.
9
י׳אלה שלא זכו לכך, או אלה שקבלו נחלת שוא ושקר ואמונה מוטעית, מלבישים את אמונתם בדמיונות כוזבים ומוטעים, ובצורות אפלות וחשוכות, טועים ומטעים אחרים, לא רק ביסודה אלא גם בפקודיה ומצותיה, ונעשים גם הם אנשי טעות, ״וילכו אחרי ההבל ויהבלו״ [ירמיה ב, ה]. אבל אלה שזכו לכך מתוך הכרה צרופה, או מתוך ירושת אבות נאמנה, מצרפים אותה צרוף אחר צרוף וזכוך אחר זכוך, מלהיבים אותה בשלהבתיה, מתאחדים אתה בגופם ונפשם אחוד בלתי נפרד כשלהבת זו הקשורה בגחלת, והם מדמים את הצורה ליוצרה, ולא את היוצר אל הצורה, הלכך מתנצחים אתה לעד ולעולמי עולמים, כאמור מפי נביאי קדשנו: ״אני ה׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם״ (מלאכי ג, ו).
10
י״אאמונה אלקית זו גוררת אחריה תורה נצחית שלא תשתנה לעולמים, ושהיא נותנת נצחיות למאמיניה ושומרי פקודיה בעולם הזה ובעולם הנשמות כאמור: ״ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום״ [דברים ד, ד].
11