הגיוני עוזיאל, שער ד; אמונה צרופה ה׳Hegyonei Uziel, Gate IV 5
א׳המאמין והפילוסוף
הפילוסופיה התיאולוגית נסתה להשתחרר מהאלילות בכל צורותיה, אבל אל האמונה הצרופה לא הגיעה, כי הפילוסוף בקש לדעת את האלקות – כדעתו את הארץ בכדוריותה וטבעה לשם המדע, ולא לשם השגת האמונה, וכיון שכן, העמיד את הכל בהשגתו הרציונאלית והקשותיו השכליות והמופתיות, עד שגם חסידיהם אמרו כלפי אמונת היהדות: חכמתם זו איני מכחישה, אבל איני יודעה, ולדידם האלקות אינה אלא אלקי עולם שהאדם במינו הוא חלק קטן ממנו, כמו הנמלה או היתוש הקטן, אבל אינה אלקי האדם, לפי שאין האדם יציר כפיו ומיוחד בהשגחתו האישית. מזה יוצא להם כי אין תורה אלקית ולא מוסר אלקי, ואין שכר ועונש ולא דבקות אלקית, אלא דבקות עם השכל הפועל ולא יותר (ראה כוזרי מאמר ד, סימן י״ג).
הפילוסופיה התיאולוגית נסתה להשתחרר מהאלילות בכל צורותיה, אבל אל האמונה הצרופה לא הגיעה, כי הפילוסוף בקש לדעת את האלקות – כדעתו את הארץ בכדוריותה וטבעה לשם המדע, ולא לשם השגת האמונה, וכיון שכן, העמיד את הכל בהשגתו הרציונאלית והקשותיו השכליות והמופתיות, עד שגם חסידיהם אמרו כלפי אמונת היהדות: חכמתם זו איני מכחישה, אבל איני יודעה, ולדידם האלקות אינה אלא אלקי עולם שהאדם במינו הוא חלק קטן ממנו, כמו הנמלה או היתוש הקטן, אבל אינה אלקי האדם, לפי שאין האדם יציר כפיו ומיוחד בהשגחתו האישית. מזה יוצא להם כי אין תורה אלקית ולא מוסר אלקי, ואין שכר ועונש ולא דבקות אלקית, אלא דבקות עם השכל הפועל ולא יותר (ראה כוזרי מאמר ד, סימן י״ג).
1
ב׳אבל המאמין, מבקש אמונה – ולא דעת, מאמין באלקי אמת אעפ״י שאינו יודע אותו, ומאמין בקרבתו אל האלקים ובהשגחת האלקים המיוחדת במין האדם ואישיו, להשכילם ולהבינם, להדריכם ולהישירם באמונתם ודרכי חייהם, לקרבם אל כסא שכינתו, להאיר נשמותיהם מזיו הודו, ולהעלות נשמתם תחת כסא הכבוד.
2
ג׳הפלוסופים בהגיונם יקיפו אותך בשאלות כתנורו של עכנאי ויאמרו: אמונתך זאת מלאה נגודים וסתירות, ואין לתרץ שאלת: הידיעה והבחירה, או הגזרה וטבע האפשר, ואיך אפשר ליחס שנוי רצון באלקי עולם אשר אינו גוף ולא דמות גוף, ורחוק מכל הפעליות המביאות לידי שנוי רצון? ולכן אתה מוכרח להודות בקדמות העולם, וממילא לכפור בהשגחת האלקים על יציריו באישיהם האינדבידואליים, אלא האדם הוא אחד מיצירי הטבע, מחונן בכח השכלתו, ומתאחד בהשכלתו הגבוהה עם השכל הפועל, האדם הוא מדיני בטבע, ולכן המדינה היא מנהיגו ומדריכו ותורת המדינה היא תורתו, והאדם הוא חפשי במעשיו כל כמה שלא יפגע בחק המדינה ובתורת החברה.
3
ד׳לא פה המקום לדבר על פרטי שאלות אלה, נדבר עליהם אם ירצה ה׳ בפרקים מיוחדים, אבל המאמין ישיב להם בקצרה, ויאמר: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי… כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם״ (ישעיה נה, ח־ט).
4
ה׳או במלים אחרות, כמו שנעלמה מהשגתינו מהותו ועצמותו, כן נשגבה מבינתנו דעת דרכיו וסודות השגחתו העליונה, ועדיין שואלים ואומרים: איה אלקי המשפט. ועינינו רואות: רשע מכתיר את הצדיק [=מקיף ומציק, ע״פ חבקוק א, ד], ובני אדם נדמו לדגי הים, שכל הגדול מחברו בולע את חברו, מנצלו עד מצוי הדם? גם בלב המאמין מתעוררת שאלה זו בכל תוקפה, אבל כשהוא נגש לפתרונה מקדים ואומר: ״צדיק אתה ה׳… אך משפטים אדבר אותך: מדוע דרך רשעים צלחה״ (ירמיה יב, א).
5
ו׳״טהור עינים מראות רע והביט אל עמל לא תוכל, למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו״ (חבקוק א, יג יד).
6
ז׳לא חכמה היא זאת לסגת אחור מפני שאלות אלה או אחרות, שאלות אלה כדאיות הן להעיר ולעורר בנו החפץ והתשוקה לדעת סוד עולמים זה, כתפלת אדון הנביאים בדברי ענוה ותחנה: ״אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך״ [שמות לג, יג]. ואז זוכה לקבל מעין אותה תשובה האומרת: ״אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה׳ לפניך, וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם״ [שם יט].
7
ח׳העולם כולו בעצם הויתו והתחדשותו התמידית הוא אוצר הטוב, אצילות אלקית טובה שלמה ומוחלטת. העולם כולו בכללו ופרטיו והאדם, זה עולם הקטן במינו ואישיו, נתון תחת השגחת יוצרו שהוא יצרו, נותן הויה לעולמו במדת הרחמים, ומעדיף טובו לאדם הנברא בצלמו בדעת חכמה ובינה. משנברא אדם נקרא אלקי מרום בשם ה׳, ואדם השלם זוכה לראות השם באותיותיו ולשמוע שם ה׳ בכל יצירותיו. מדת הדין בעולמו הוא דין שהוא מזוג בחנינה ורחמים, זה הוא מה שבן אדם יכול להשיג – מדת הדין ביסודה אבל לא בפרטה: ״וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם״ [שם]. מבלי שתדע אתה האדם סוד המשפט של היחיד שהוא נדון במדת החנינה והרחמים.
8
ט׳הספקנים והליצנים באים אף הם בטענתם ואומרים: חיים אנו בעולם שכולו רע, החיים והמות, האור והחשך, הטוב והרע, מתנגשים תמיד, והרע הוא המנצח, וקול המונו של העולם הוא שועת עשוקים, צעקת דלים ומנוצלים שאין להם מנחם, ומה נועיל כי נפגע בו, ומה תתן לנו אמונה זו.
9
י׳אומללים אלה מודדים את הצדק האלקי באמת מדת הצדק שלהם, ואת הטוביות העולמית במדת הנאתם הם, ולכן קוראים תגר תמיד. נפשם הזוללה לא תדע שבעה, ולא ימצאו טוב בעולמם, בולמוס תאותם ואהבת בצעם עושה את הטוב לרע, ובצרות עין מביט על טובת חברו כאילו היא נגזלה ממנו.
10
י״אאבל המאמין רואה מתוך השניות המתנגדת את האחדות המוחלטת, הוא רואה בהרע המדומה – הטוב המחלט, בתוך ערפילי החשך – אור הגנוז, ומתוך סערת ההוה – את שירת העתיד, שירת נצחון האמת. עתידין ישראל שיאמרו שירה לעתיד לבוא, שנאמר: ״שירו לה׳ שיר חדש כי נפלאות עשה״ [תהלים צח, א], ובאיזו זכות אומרים ישראל שירה? בזכות אברהם שהאמין בהקב״ה, שנאמר: ״והאמין בה׳״ [בראשית טו, ו]. והיא [האמונה] שישראל נוחלין בה, ועליו הכתוב אומר: ״וצדיק באמונתו יחיה״ [חבקוק ב, ד], הוי: ״תשורי מראש אמנה״ [שיר השירים ד, ח] (שמו״ר כג, ו).
11
י״בהאמונה מורשת אבות זאת, היא נותנת שירה ורנה בפי מאמיניה גם בשעה שחרב חדה מונחת על צוארם, והעולם חשך בעדם, לפיכך לא נמצאת שירה זאת אלא בישראל שומר אמונים, שלא פסקה מפיו שירה חדשה בכל הדורות והתקופות – בבתי הכנסת ובתי התפלה, ובבית, בשבתם על שולחן מלא אורה וחדוה בשבתות ומועדים.
12
י״גשירה זאת ניכרת ביותר ביום הכפורים שבכל שנה, מתוך צום ופרישות התנשאה נשמת ישראל לגבהי שמים, הוארה מזיו השכינה, ואמרה שירה של תשובה ובקשת סליחה ומחילה וכפרה מלפני מלך המשפט, שהוא מלך [מוחל] וסולח, ובקדושת ה׳ הנקדש בצדקה.
13
י״דושירה זאת היא שנתנה לנו שירת התקוה לגאולה וחרות: ״כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה׳״ (ישעיה נד, י).
14
ט״ווכן אמרו רז״ל: ״אז ישיר משה ובני ישראל״ [שמות טו, א] – שר לא נאמר – אלא ״ישיר״, כלומר שלא תפסק השירה מפיו.
15
ט״זשירה זאת שלא פסקה מפינו מעולם, היא שהגיעתנו עד הלום לתקומת מדינת ישראל בגבורת חלוציה הנסוכה להם מאת האל הגדול הגבור והנורא, שהיא שירת הנצח של עם ישראל לעיני כל העמים ולכל הדורות כולם. והיא מחזקת בנו תקות עולמים של מלכות בית דוד בירושלם, שאליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד.
16