הגיוני עוזיאל, שער ד; אמונה צרופה ו׳Hegyonei Uziel, Gate IV 6
א׳מופתי האמונה
מהרי״א [ר׳ יוסף אלבו] חוקר ואומר: האמונה שראוי שתשים את האדם מצליח – היא אמונה בדבר האמתי בלבד, לא האמונה במה שאינו נמצא שהוא נמצא, ובמה שהוא נמצא שאינו נמצא, וא״כ ראוי לשואל שישאל ויאמר: מהיכן יוודע אם הדבר שתבוא בו האמונה הוא אמתי בעצמו, כדי שנאמין אותו אמונה שלימה, או איננו אמתי כדי שנרחיק האמנתו? ואם נאמר שזה יושג מצד העיון השכלי, א״כ תהיה הידיעה המחקרית למעלה מן האמונה? – לפתרון חקירה זו אומר: הנמנעות הן שני מינים, נמנעות קיימות בעצמן שלא יתואר בחלופן, כמו שהכל יותר מהחלק וכדומה, ובאלה אי אפשר שתבוא הקבלה להאמין, ויש מין אחר מן הנמנעות בטבע בלבד, כמו תחיית המתים והמצא איש יושב ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ושתיה, והדומה לזה, שאף שדין נמנעות בטבע – אינן נמנעות בחק הבורא, ובמין זה אפשר שתבוא בו האמונה, כי כל מה שאפשר שיצויר מציאותו אצל השכל, אעפ״י שיהיה נמנע בטבע, אפשר שתבוא בו האמונה שנמצא זה בעבר, או שהוא נמצא עתה, או שימצא בעתיד, וכל שכן אם העיד ע״ז הנסיון, אעפ״י שיכחיש השכל אמונת מציאותו מפני שלא ידע מהותו, וכן מה שהעיד עליו החוש ממיני הנפלאות בתחיית המתים ע״י אלישע, וכעמידת ילוד אשה בלא אכילה ושתיה כמשה ואליהו, וכרדת האש מן השמים, והיות השכינה שורה בישראל וכיוצא בזה, שהעיד החוש שהיו בזמן מה, והשכל יכול לצייר מציאותם, אעפ״י שלא ידע סבה לאמונת מציאותם. כל זה וכיוצא בו אפשר שתבוא בו האמונה (ספר העקרים מאמר א׳ פכ״ב).
מהרי״א [ר׳ יוסף אלבו] חוקר ואומר: האמונה שראוי שתשים את האדם מצליח – היא אמונה בדבר האמתי בלבד, לא האמונה במה שאינו נמצא שהוא נמצא, ובמה שהוא נמצא שאינו נמצא, וא״כ ראוי לשואל שישאל ויאמר: מהיכן יוודע אם הדבר שתבוא בו האמונה הוא אמתי בעצמו, כדי שנאמין אותו אמונה שלימה, או איננו אמתי כדי שנרחיק האמנתו? ואם נאמר שזה יושג מצד העיון השכלי, א״כ תהיה הידיעה המחקרית למעלה מן האמונה? – לפתרון חקירה זו אומר: הנמנעות הן שני מינים, נמנעות קיימות בעצמן שלא יתואר בחלופן, כמו שהכל יותר מהחלק וכדומה, ובאלה אי אפשר שתבוא הקבלה להאמין, ויש מין אחר מן הנמנעות בטבע בלבד, כמו תחיית המתים והמצא איש יושב ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ושתיה, והדומה לזה, שאף שדין נמנעות בטבע – אינן נמנעות בחק הבורא, ובמין זה אפשר שתבוא בו האמונה, כי כל מה שאפשר שיצויר מציאותו אצל השכל, אעפ״י שיהיה נמנע בטבע, אפשר שתבוא בו האמונה שנמצא זה בעבר, או שהוא נמצא עתה, או שימצא בעתיד, וכל שכן אם העיד ע״ז הנסיון, אעפ״י שיכחיש השכל אמונת מציאותו מפני שלא ידע מהותו, וכן מה שהעיד עליו החוש ממיני הנפלאות בתחיית המתים ע״י אלישע, וכעמידת ילוד אשה בלא אכילה ושתיה כמשה ואליהו, וכרדת האש מן השמים, והיות השכינה שורה בישראל וכיוצא בזה, שהעיד החוש שהיו בזמן מה, והשכל יכול לצייר מציאותם, אעפ״י שלא ידע סבה לאמונת מציאותם. כל זה וכיוצא בו אפשר שתבוא בו האמונה (ספר העקרים מאמר א׳ פכ״ב).
1
ב׳וזה אמרוהו הרס״ג והרמב״ם בדברים קצרים: האמונה הוא ענין עולה בלב לכל דבר ידוע בתכונה אשר הוא עליה, או שיצויר במה שהוא חוץ לשכל, כפי מה שהוא בשכל, ואין עולה בלב או מצוייר בשכל דבר שלא נמצא או בטול דבר הנמצא, ויהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חלוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחיה לאמונה ההיא ולא לשער חלופה. מזה אתה למד כי מופתי האמונה הם: א. בחינתה העצמאית. ב. בחינת מקבליה. ג. הצלחת מאמיניה. ד. למודיה הטובים וישרים.
2
ג׳א. בחינה עצמאית
3
ד׳א. בחינת האמונה עצמה. האמונה הכנה, היא דבר שהמחשבה השכלית והלבבית מציירת אותם, ולא אמונת שוא ושקר שדמיון מוטעה מוליד אותה, ומטעה את המאמין בה בחזיונות שוא מוטעים ומטעים שאין השכל הבריא וההגיון הישר יכול לקבלה. ב. אמונה ודאית ונצחית שאין מקום לשכל לדחות אותה ולא לשער אפשרות חלופה ותמורתה באחרת טובה הימנה, כי אמונה שהיא בת חלוף ותמורה אינה ראויה לשמה, באשר היא עושה את האדם כפוסח על שתי הסעיפים גם בדברים שהם מתנגדים לזה תכלית נגוד, וכן אמר אליהו אל כל העם שעבדו גם את ה׳ וגם את הבעל: ״עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה׳ האלקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו״ (מלכים א, יח, כא), כי האמונה אינה יכולה להיות אלא אחת, וכל אמונה מסופקת היא מעידה על עצמה ששתיהן הן שקר בידו, מפני שאינו יודע מהות אמונתו, והרי זה מאלה שאמר עליהם ירמיה הנביא: ״קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם״ (ירמיה יב, ב), או כמו שאומר הרמב״ם: וכל מי שיאמין שהבורא הוא אחד ויש לו מדות רבות – הוא אומר בלשונו אחד ויאמין בלבו כי הוא רבים (מו״נ ח״א פ״נ).
4
ה׳מאמין כזה שאין פיו ולבו שוים, או שאינו יודע במה שהוא מאמין, אינו נאמן לעצמו, וכל שכן הוא שאינו נאמן לאחרים, וכן ישעיהו אומר: ״אם לא תאמינו כי לא תאמנו״ (ישעיה ז, ט).
5
ו׳אמונתנו בנביאי האמת וברבן של הנביאים אינה מיוסדת על אותות ומופתים שנעשו או שיעשו על ידם, שכל מאמין מה אפשר לו להחליף את אמונתו בסבת אותות ומופתים אחרים. אבל אמונתנו בה׳ ונביאו הוא [משום] שעיני אבותינו ראו והכירו אמת זאת בכל ודאותה: ״בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם״ [שמות יט, ט]. וממנה נמשכת האמונה לכל הנביאים, מפני שנצטוינו מפי הגבורה להאמין בנבואתם: ״וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה׳״ (שמואל א, ג, כ) (עיין רמב״ם ה׳ יסודי התורה פ״ח).
6
ז׳ב. בחינת מקבליה
7
ח׳המסורת הנאמנה היא אחת מיסודות האמונה, אבל כדי שנדע אם מסורת זו מתחלת הויתה היא נאמנה, צריכים אנו לבחון במקורה הראשון שלו נגלתה אמונה זו ושהוא מסרה לנו, אם הוא נאמן בדבריו, או שדמיון שטותי נדבק בו לקרוא את עצמו בשם נביא. בחינה זו היא נעשית בשלש פנים: א. אישיותו הגבוהה בחכמה ומוסר של הנביא שהתפרסמה בדורו, והוכרה לכל בתור אדם המעלה שרוח אלקים בו, ובתור דוגמא מופתית של אדם שלם וקדוש, נדיב, עניו ואוהב את הכל כאברהם ומשה, וכל תלמידיהם ויורשיהם אחריהם. ב. פרסום נבואתו ברבים, ככל אבותינו ונביאינו הקדומים שהכריזו אמונתם ברבים בריש גלי בלי כל רתיעה ופחד, לפני מלכים ושרים ולפני כל העם, [על אף] היותם יודעים כי בפעולתם זו מסכנים הם את חייהם, כי בהכרת האמת שבלבם הרגישו בעצמם כי דבר ה׳ הוא כאש עצור בעצמותם ומתפרץ מפתחי פיהם. ג. דברי הנבואה עצמם, שהם מוסריים וקדושים מצד עצמם, מתאימים אל האמת הגמורה, ומשלימים נבואת רבם ולא משנים או מסרסים דבריו (עיין מורה נבוכים ח״ב פרק ל״ו, ורמב״ם ה׳ יסודי התורה פ״ז ה״א וה״ז ופ״ח ה״א).
8
ט׳ג. הצלחת מאמיניה
9
י׳האמונה הנאמנה נבחנת גם מהצלחת מאמיניה, ואולם הצלחה זו אינה נמדדת ברב עושר, גבורה פיזית ושלטון מלכים. כי הצלחות אלה אינן מתעצמות בבעליהם ולא נותנות להם יתרון של מעלה עצמית, ולא ערך נצחי, אבל ההצלחה האמיתית היא זאת שמרוממת את מאמיניה ברוחם ונפשם, באופיים ותכונתם, ונותנת להם עז וגבורה להכריז עליה ברמה, בדבור ומעשה, לחיות באמונתה ולמות בעדה כדי לקיימה ביד בניהם וללמדה לכל האדם, וזו היא אמונתה של היהדות שאינה מצטמצמת בחוגה היא, אבל היא מאמינה כי תמלא ״הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ [ישעיה יא, ט].
10
י״אהצלחה האמהית היא זאת שמקרבת את האדם אל האלקים ומושכת אליו השגחתו המיוחדת הדבקה בו ומתגלה בכל הליכותיו, וכן אומר משה רבן של כל ישראל: ״כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראנו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום״ (דברים ד, ז-ח), כי הקרבה האלקית היא גוררת אחריה למשפטים צדיקים וחקים ישרים לעשות משפט אלקים אמת בקרב האדם ששכינת הקדש שרויה בתוכו, ודורשת ממנו עשות משפט ואהבת חסד.
11
י״בוקרבת אלקים נראתה ביהדות בהתגלות נביאים הקדמונים שדבריהם נתקבלו לחזון נבואי של כל האדם לדור דורים.
12
י״ג[ד. למודיה הטובים וישרים]
13
י״דמופתי האמונה הצרופה הם למודיה הטובים הנמשכים ממנה ומחייבים את המאמין לא רק להאמין בלב ולהביע את אמונתו, אלא להדמות במעשיו ולהתקדש בקדושת אלקי אמת שהוא מאמין בו ובוטח בו, וזו אמונת היהדות האומרת ללכת בדרכי ה׳, לדעת את דרכיו ולהדמות לו במעשיו ופעולותיו לטוב לו כל הימים.
14
ט״וומופת האמונה היא ההכרה הנפשית במה שהוא אמת. הרגשה זו היא עדות חותכת שאין אחריה עדות ולא סתירה מופתית. האדם המשכיל על דבר אמת מאמין בכל דבר שאמתתו מרגשת לנפשו אם גם לא ידע מקורו ולא ידע לו כל אות ומופת, והכרה זו עצמה היא חרב חדה שהיא גוזרת לגזרים, עד כדי בטול כל אמונה טפלה יצירת הדמיון וההרגל שהנפש מכיר בשקרותה.
15
ט״זקצר לשון האדם להביע בבטוי ברור ומובן לכל, את ההוד והיופי שנפשו מרגישה באמונתו, אבל דרכי הבעת האמונה הם המעשים הנלמדים ממנה, שהאדם עושה אותם באהבה ומסירות נפש. כל אמונה שאין מעשים מצורפים לה, היא נשמה ערטילאית שאין לה אחיזה בחיים, וכל אמונה שהיא מלמדת לעשות רע או מעשיה תועבה ־מעידה על שקרותה וכזבה, אבל אמונת אומן היא זו שמלמדת להיטיב ולהועיל, להתרומם ולהרים את עצמו ואת אחרים אל השלמות המעולה של האדם בכל דרכיו ומעשיו, עלילותיו ומחשבותיו.
16