הגיוני עוזיאל, שער ד; אמונה צרופה ז׳Hegyonei Uziel, Gate IV 7
א׳האמונה הצרופה ותועליותיה, הכפירה והפסדיה
הכפירה והפסדיה: א. בעלי אמונה. ב. אנשי אמונה.
הכפירה והפסדיה: א. בעלי אמונה. ב. אנשי אמונה.
1
ב׳האמונה הצרופה היא עמוד אורה להאיר את חשכת חיינו, ולהעמיד את מאמיניה בקרן אורה. אמונה זו עושה את מאמיניה לבעלי אמנה ולאנשי אמונה, בעלי אמונה בהכרתם, שממנה נמשכת נעימות החיים ושירתה, ואנשי אמונה במעשיהם, שממנה נמשכת שלום חברותי, אמת ומשפט צדק בכל פעולותיהם.
2
ג׳א. בעלי אמונה
3
ד׳בעלי אמונה כיצד? האמונה כי אלקים חיים נמצא בתוכנו, שוכן בקרב מחננו, מקדש אותנו בקדושת תורתו, ומעמיד אותנו לדין על כל מעשינו ועלילותינו, מחשבתנו והגות לבנו, מעירה בנו החפץ והתשוקה לדעת את ה׳ ואת דרכי משפטו והשגחתו הנפלאים, משרה עלינו רוח קדשו, ונותנת שירה בפינו בכל המצבים ובכל המעמדים שאנו נמצאים בהם: ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ [שמות יד, לא] – בזכות אמונה שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה (מכילתא בשלח).
4
ה׳וכן אמר נעים זמירות ישראל: ״חסד ומשפט אשירה לך ה׳ אזמרה״ [תהלים קא, א]- אם חסד אשירה ואם משפט אשירה (ברכות ס, ב), וכן הוא אומר: ״להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות״ (תהלים צב, ג), בזריחת שמש הצלחתנו נגיד חסדך, וגם בהיותנו עטופי חשך וערפל, גולים ונודדים כעור הממשש בצהרים־ נגיד אמונתך, לפי שאנו מאמינים שגם בוקר ההצלחה וגם אפלת הלילה, הם באים ממדת הדין שחוט של חסד ורחמים חורז אותה, ונובעת ממשפטו של אלקי המשפט שהוא: ״אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא״ (דברים לב, ד) – צדיק הוא וצדיק דינו, ומשפטו והענשתו במדת הדין היא מוסר אב רחום וחנון להטיב אחריתנו: ״כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח, וכאב את בן ירצה״ (משלי ג, יב).
5
ו׳אמונה צרופה זו נותנת בפי מאמיניה ברכת הודאה ושירה תמידית בלתי פוסקת, רואים אנו זריחת החמה בהדר תפארתה וקרני זיוה ומברכים ״יוצר אור״, רואים את שקיעתה ומברכים ״מעריב ערבים״, נהנים משפע ברכת אלקים בעולמו, ומברכים. וכן היא דרכם של צדיקים בעלי אמונה – מברכים על כל דבר ודבר שאוכלים ושותים, ושרואים וששומעים (תנחומא וזאת הברכה). ועוד זאת רואים האילנות בפריחתם ואומרים: ברוך שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו אילנות טובות ליהנות בהם בני אדם. רואים הבריות ביופי תארם, ומברכים בהתפעלות נפשית נשגבה ואומרים: מה רבו מעשיך ה׳. מעשה ברבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית וראה נכרית נאה ביותר, ואמר: מה רבו מעשיך ה׳. והאומר: כמה נאה פת זו – ברוך שבראה, כמה נאות תאנים אלו, ברוך שבראן – זו היא ברכתן (תוספתא ברכות פרק ד [ברכות מ, ב]).
6
ז׳ולא רק זאת אלא שהם שומעים שירת יה גם מפי כוכבים ומלאכי מעלה: ״ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים״ [איוב לח, ז]. וגם מצפרי שמים וגלי ים וחית הארץ, וגם מכל עצי היער. גם הם אומרים רנה ותהלה: ״אז ירננו עצי היער מלפני ה׳ כי בא לשפוט את הארץ״ [דברי הימים א, טז, לג] ״ירעם הים ומלואו יעלץ השדה וכל אשר בו״ (שם לב), בקצור – כל המציאות כולה אינה אלא פרק שירה עילאית נשגבה, זמרה נעימה שברכה בה, ואלה הם חיי האדם במובנם המלא והמדויק.
7
ח׳לעומת זאת בני אדם מחוסרי אמונה, או טועים באמונות טפלות וכוזבות, אין בפיהם שירה ולא ברכה אלא קללה תמידית קינה בלתי פוסקת, התמרמרות עזה, ירידה מוסרית לשאול תחתית מלוה אותם תמיד, ועוקרת אותם מהחיים, לפי שהחיים בכל תמורתם וחילופיהם בכל צורותיהם וגוניהם, אינם בעיניהם אלא צללים חולפים, פגרים מתים, גופים אטומים וחשוכים, גלגלים אוטומטיים רצים ואצים וסוחבים אחריהם את האדם, כסומא זה הנשען אחרי הפקח ההולך לפניו ומוליכו אל אשר יחפוץ הוא, וכחרש זה הרואה להקת המזמרים, תנועתם וכלי זמרתם ואינו שומע מה שהם אומרים, ועליהם אומר הנביא: ״החרשים שמעו והעורים הביטו לראות״ (ישעיה מב, יח).
8
ט׳מחוסרי אמונה אלה, אין בפיהם אלא קללה ולא ברכה: ״יאבד יום אולד בו, והלילה אמר הורה גבר… מדוע קדמוני ברכים, ומה שדים כי אינק״ (איוב ג, ג־יב).
9
י׳מחוסרי אמונה חשובים כמתים בחייהם, לפי שכל העולם כולו הוא בעיניהם מכונה אוטומטית מטרידה ומרגיזה. חיים שאין בהם אמונה הם מלאי אכזבה, ונעדרי כל תוכן, חיים של תרדמה, או של יקיצה מדומה שאין בה לא ערות הלב ולא התרשמות החושים: רואה חמה בזריחתה ובשקיעתה – ואינו מברך, אוכל ושותה – ואינו מברך (תנחומא שם).
10
י״אמכאן הסבה למקרי אבוד לדעת שהולכים ומתרבים בדורנו, ומכאן הסבה למקרי טרוף הדעת הנפוצים בקרבנו, כי הריקניות שבחיים מביאה את האדם לעקירתו מהם, או שמבהילה אותו ומביאתו לידי טרוף דעת, ורוח עועים.
11
י״בבאור אמונה צרופה זו, נביט אל בעלי אמנה – אלו ישראל. רעים ומרים מאד היו והנם חיי עם ישראל בגלותו הארוכה ובנדודיו הרבים, רבות שבענו בוז וקלון שוד וחמס, משורר האומה אומר: ״על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם״ [תהלים קכט, ג].
12
י״גכלואים ומסוגרים במחיצות ברזל היו אבותינו בגבולי הגיטו הצר והחשוך, שבראותנו היום שרידיהם אנו עומדים ותמהים האפשר היה לחיות במחנק כזה? וכשאנו מביטים מבעד רשמיה הקלושים של ההיסטוריא הגלותית, אל בתי ישראל, עומדת לפנינו תמונה בהירה של בתי אבות נהדרה מאד בשלות השקט נפלאה, וחדות יצירה השרוים בתוכם: ״אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך״ [שם קכח, ג]. ומה נהדר בית זה בלילי שבת ומועד, שהוא מלא אורה, זמרה, שירה ושמחה.
13
י״דנלך הלאה, נצא מהבתים היחידים ונכנס אל בתי הכנסת ובתי המדרש, ומה תראינה עינינו, אם לא אורה ושירה, זמרה וחדוה. בכל מאמצי יכולתם הקימו ישראל בתי כנסת נהדרים, ארונות הקדש מפוארים. נר תמיד לפניהם, וספרים פתוחים לעיניהם, והגופים הצנומים ומדוכאים מתנודדים בלי הרף בכל רמ״ח אבריהם ושס״ה גידיהם, מתפללים ולומדים, קוראים ומתפלפלים בדברי הלכה ואגדה, שהם מפלסים בין מעקשים ואורחות עקלקלות, מהלך חיים מתוקן והויה נאה של האדם בעולמו, וכל כך למה – לפי שבאמונתם ראו חזות הכל, נחמה להויתם ותקוה לאחריתם, ספוק נפש גמור ואהבה עזה ובוערת לקיומם.
14
ט״והרדיפות וההגבלות, ענויי המות ויסורי הנפש ששתו עליהם אויביהם ומושליהם, אותות הקלון ולעגם של מנדיהם, כבלי העבדות ומחיצות הברזל שנתנו עליהם, מוקדי האש שבהם שרפום חיים, לא השניאו בעיניהם את החיים, ולא הזיזו אותם מאמונתם אף במשהו, ולא הביאו אותם לידי התנכרות למורשת אבות, אלא להיפך נסכו עליהם עז וגבורה לחיות באמונתם ולמות באמונה בשירת האמונה וצדוק הדין בפיהם, באמרם: ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״ [דברים ו, ד], וברוך דיין האמת שכל משפטיו צדק ואמת.
15
ט״זמחוסרי אמונה או אפילו קטני אמנה, חייהם אינם חיים, כי גם בשעת אושרם, וגם כשהלחם נמצא בסלם בשפע, דואגים ליום מחר, וכל מי שיש לו פת בסלו אומר: מה אוכל מחר – הרי זה מקטני אמנה. ובשעת משבר, בשעה שמחוסרי אמנה שוכבים על ערש דוי, ומתאבקים עם מר המות, או כאשר יראו מעשה ידיהם מבטחם ומעוזם טובעים בים, מחמדיהם גוועים לעיניהם, ובכל אשר יפנו ימששו חשך ולא אור, אנה יפנו לעזרה, אל מי יקראו ומאין תבוא עזרתם? האלקים רחוק מלבם, והתפלה רחוקה מבינתם, ביאושם יפולו ואין מקים, וברעתם ימותו ולא בחכמה, וקללה איומה בפיהם, וענן מלא עצבת על פניהם.
16
י״זלעומת זאת בעלי אמונה – גם בשעת גסיסתם מתפרצים בשירת יה ואומרים: ״כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעולם״ [תהלים עג, כו], ועד זבולא בתריתא הוא מקוה ומאמין, ושפתותיו דובבות תהלה ותפלה, וברגעיו האחרונים מת מתוך שחוק, לפי שעיני רוחו רואות שכינת הקדש בהדרה האוספת אותו למעון קדשה, את אלמנתו ויתומיו מפקיד באמונה בידי ״אבי יתומים ודיין אלמנות, אלקים במעון קדשו״ [שם סח, ו], ואת נשמתו מוסר בשמחה אל ה׳ אחד, באמרו: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם״ [שם לא, כ].
17
י״חהאמונה הצרופה בהכרת העין הנעלמה הרואה את גלויינו ונסתרינו, היד הנעלמה הכותבת כל פעולותינו ועלילותינו, מחשבותינו ומזימותינו בספר, אומרת לנו: דע מה למעלה ממך: עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים (אבות פ״ב מ״א).
18
י״טוקול האמונה, קורא אותנו ואומר: ״והתקדישתם והייתם קדושים כי אני ה׳ אלקיכם״ (ויקרא כ, ז), הוא מעיר אותנו בכל צעדינו ועלילותינו לפשפש במעשינו יום יום שעה שעה, ומאיר את עינינו לראות בעין בהירה חרצובות רשע שאנו כבולים בהם, בצואת טומאה וזוהמה שאנו שקועים בתוכם, ריקנות וקטנות שהם מקיפים אותנו, ואנוכיות זוללה ושפלה שאוכלת אותנו בכל פה. בהכרתנו זאת אנו פורשים מטומאה בבושת פנים וחרטה נמרצת. והכרת הטומאה היא פתחה של התשובה, מקוה טהרה, ופרוזדור לטרקלין של קדושה.
19
כ׳האמונה בהכרת אלקי הצדק והטוב פוקחת את עינינו להכיר הטוב הטהור והקדוש, לטהר את נפשנו להתקדש בקדושתו ולהדבק בו.
20
כ״אהאמונה הצרופה באלקי עולם אשר לו הכל, מלבישה את מאמיניה ענות אמת ואהבת חסד, כי אל אחד בראנו, ״אב אחד לכולנו… מדוע נבגד איש באחיו״ (מלאכי ב, י), ולמה נשתרר ונתגאה על אחינו הטבוע כמונו בצלם אלקים, אבל להיפך – ניטיב איש לאחיו, ובמתנת חנם שזכינו לה מאת אל חנון ורחום, נחונן את הקטנים ממנו ברכושנו, ועוד יותר בהשכלתנו וחכמתנו אשר זכינו בה כדי ללמדה לאחרים, וללמוד מהם, כמאמרם המחוכם של חכמינו: הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן (תענית ז, א).
21
כ״בלעומת זאת, הכפירה היא מקור כל אסון ופגע להכופר עצמו שהוא מושחת בעצמו, מפחיד את אחרים ושכנותו רעה ומזיקה, אוי לרשע ואוי לשכנו (נגעים פי״ב מ״ו).
22
כ״געל דור של כפירה אומר החכם במשליו: ״דור אביו יקלל, ואת אמו לא יברך, דור טהור בעיניו, ומצואתו לא רוחץ, דור מה רמו עיניו, ועפעפיו ינשאו, דור חרבות שניו, ומאכלות מלתעותיו לאכול עניים מארץ, ואביונים מאדם״ (משלי ל, יא-יד).
23
כ״דומי הוא דור זה אם לא מחוסרי אמנה שמקללים את מולידיהם, באשר חייהם היה להם לקללה, ומי הוא דור זה שטהור בעיניו, מצואתו לא רוחץ, ומוסיף טומאה על טומאתו, זה הוא דור מחוסרי אמנה. האומרים אין רואינו ואין יודענו, וכל אשר בכחך לעשות עשה, כי אין דין ואין חשבון, אין בדיקה במעשים לכוונם אל צד טהרת הלב והמחשבה, אבל להיפך מוסיפים רשע על רשע, ונשקעים עד צוארם בטומאה וזוהמה.
24
כ״הדור זה של מחוסרי אמונה רמו עיניו וינשאו עפעפיו, שכן דרכם של כל השטחיים והבוערים, להתרומם בגאותם ולהתנשא ברוחם, ביהירות ורמות רוחא שאין בה ממש.
25
כ״וודור זה הוא דור שחרבות שניו ומאכלות מלתעותיו, לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם, כדי למלאות תאות אנוכיותם הזוללה שאינה יודעת שבעה ולא משפט צדק, אלא נצול ונשול לתועלת עצמם והנאתם, בדמם של עניים ואביונים דלים וחלשים, שהם טרף לשניהם החדות וידיהם הדורסות וטורפות. לעומת זאת דור בעלי אמנה הוא דור של ברכה לעצמו, וברכה לדורו, ונשאר שמו לברכה בארץ: ״אשרי איש ירא את ה׳, במצותיו חפץ מאד, גבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך״ (תהלים קי״ב, א-ב).
26
כ״זב. אנשי אמונה
27
כ״חהאמונה הצרופה עושה את מאמיניה לאנשי אמונה בכל מעשיהם, כי האמונה באלקי אמת מחייבת את מאמיניה להיות אנשי אמונה ופועלי צדק – להשלמת הצדק ומשפט אלקים בעולמו. אמונה זו היא מרסנת את החיה שבאדם וממיתה אותה לגמרי, ונותנת לו רגש מוסרי ומצפון טהור. כל התורות הסוציאליות אינן יכולות לתת לאדם אותה מדת הצדק המוחלטת שהיא נכללת במאמר קצר לאמר: ״וחי אחיך עמך״ [ויקרא כה, לו]. החיים האנושים הם חיי אחוה שכל אחד ממנו מצוה לחיות ולהחיות, או יותר נכון – לחיות כדי להחיות את הכל ובכל היכלת.
28
כ״טכולנו הננו פועלים ושכירים, איש איש לפי כחותיו והכשרותיו הגופיות והמדעיות, פועלים בשדה העבודה להנעמת החיים האנושיים, להרמת דרגת תרבותם ולהשלים התעודה האנושית שלמענה נוצרנו ובזכותה אנו קיימים: לתקן עולם במלכות שדי, ולהשרות שלום אמת ואהבת חסד ואמת בכל עולמנו.
29
ל׳הכרה זו מחייבת שבאותה המדה שאנו נהנים בעולמנו בשכר פעולתנו, כן נמדוד לכל אלה השותפים בעבודתנו בשכר פעולתם, לכבדם, לאהבם ולהנעים את חייהם במדת חיינו אנו: ״וחי אחיך עמך״ – כי טוב לו עמך, והכרה זו מחייבת גם נאמנות הפועל לבעל הבית, למלאות עבודתו באמונה ודייקנות, כי לא את בעל הבית הוא עובד, אלא הוא משתתף בבנינו וישובו של עולם, עם כל האנושיות כולה. כל נטיעה וכל נדבך שאנו מוסיפים בעולמנו אינה רכוש היחיד, אלא מתנת האלקים לבני אדם: ״לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה״ [תהלים כד, א]. ״והארץ נתן לבני אדם״ [שם קטו, טז].
30
ל״אכל אדם מטבע הויתו ולהגנת עניניו רוצה בצדק ואמונה, כולם מודים שעולם בלא צדק, שהגדול מחברו בולע את חברו ומנצלו, הוא עולם הבל ובהלה, שסופו להחרב במלחמת דמים אכזרית. ואלה שמביטים על העזרה סוציאלית מתוך שפורפרת של הנאת עצמם, וחיים אינדבידואלים משופרים, ואלה החושבים כי העבודה הפולחנית והתשובה מכפרת על עוונות החמס והרשע שכלפי חבריהם, עלולים המה לגלות פנים במשפט שלא כהלכה, להתכסות במסוה של צדק ואמת, ולעשות את המשפט למשפח והצדק ללענה.
31
ל״באבל אנשי אמונה שאמונתם נובעת מתוך הכרה וצווי עליון של: ״צדק צדק תרדוף״ [דברים טז, כ], אינם יכולים להסכים לשום ויתורים ופשרות והם דורשים צדק מצפוני מוחלט ותכוף שאינו נדחה מפני כל סבה, ולא נתלה בשום תנאי, אבל כל העולם כולו וכל מקרי התבל אינם אלא פועלי צדק והשלמת צדק ומשפט אלקי בעולמנו.
32
ל״גמנקודת השקפה זו העמידו רז״ל את שאלת האמונה בתור שאלה יסודית ראשונה שעליה האדם נדון, ואמרו: בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה (שבת לא, א).
33
ל״דכל חיינו עלי אדמות אינם אלא שלשלת ארוכה והדוקה של משא ומתן, אין אדם זוכה ליטול לעצמו משהו מן העולם אלא אם הוא נותן לעולמו תמורה מלאה ועודפת, כל אדם נוטל לעצמו מנת מזונותיו הגופיים והשכלתו המדעית והמוסרית על מנת לתת לאחרים, ובנתינתו הוא חוזר ומקבל לעצמו, נושא ונותן ושוב נושא ונותן, וזהו כל האדם, ואלה הם חיי האדם.
34
ל״הוכשם שהוא נושא ונותן במסחרו, כן הוא נושא ונותן בתורתו, אין אדם לומד תורה אלא במשא ומתן עם אחרים, שמתוך משא ומתן מתבררת ומתבהרת ההלכה: אין דברי תורה נקנין אלה בחבורה, ת״ח שנושאין ונותנים בהלכה באמונה, מחדדין זה את זה ומנעימים זה לזה בהלכה, ואין התורה מתקיימת בידי לומדיה אלא כשמלמדים אותה ברבים באמונה וביושר לבב לשם למוד תורה והגדלת תורה: וכל הלמד ואינו מלמד את האחרים- מוטב שנהפכה לו שליתו על פניו, והרי הוא דומה להדס במדבר (ר״ה כג, א), שאין בני אדם העוסקים בישובו של עולם נהנים ממנו.
35
ל״ווכל אדם שאינו מלמד באמונה, עליו נאמר: ״ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה״ [ירמיה מח, י] (ב״ב כא, ב) [ראה רמב״ם הת״ת פ״ב ה״ג]).
36
ל״זאמונה זו בשני מובניה: להאמין, ולהיות נאמנים, לא תושג לנו בשלמותה אם לא נתן לה מזונותיה הקבועים ממקורות נאמנים: תורת – אל אמונה, שכל משפטיו ותורותיו הם אמונה: ״כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני״ (תהלים קי״ט, פו). כל מצות התורה מכוונת להאיר עינינו באור האמונה, לעשותינו בעלי אמונה, ולהישירנו במעשי אמונה.
37
ל״חוכיון שהאמונה היא חוט החורז את כל פעולותינו בימי חיינו הקצרים עלי אדמות, לכן בשעה שמכניסין אותו לדין שואלים אותו ואומרים לו: נשאת ונתת באמונה, בתורתך והשכלתך, במסחרך ועבודתך, וקבעת עתים לתורה להבינם לאמיתותם – להגדיל ולהאיר את אמונתך ממנה? באור אמת ואמונה.
38
ל״טשתי שאלות אלה נאמרו בדבור אחד, כי אין משא ומתן מסחרי וכלכלי באמונה – אלא מתוך עסק התורה למודה וידיעתה, ואין משא ומתן תורני באמונה, אלא למי שלומד דברי תורה באמונה, נושא ונותן בהם באמונה, וקובע עצמו וזמנו ללמד תורה וללמדה. (התוס׳ סנהדרין ז, א וקדזשין מ, ב הקשו ממ״ש: אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, ותרצו דשאלת ״קבעת עתים לתורה״ היא למי שעוסק בתורה בלא קביעות זמן, ועוד תרצו דבתחלה שואלים על משאו ומתנו באמונה, אבל בנוגע לקבלת דינו – קבל דינו תחלה ע״ד תורה, ותירוציהם דחוקים מאד, ולע״ד נראה דנשאת ונתת באמונה וקבעת עתים לתורה שנאמרים בדבור אחד ובכונה אחת, הם נכללים במאמר דברי תורה).
39
מ׳אמונתנו הצרופה, שהיא נגלית בדבורנו ובמעשינו, היא אספקלריא בהירה שממנה נשקפת לנו ולאחרים משפטו וגמולו הנאמן של אל אמונה, שהוא נאמן לגמול לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, והוא נאמן לשמור הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו, וכן אמרו רז״ל: מאמונתו של בשר ודם, אתה יודע אמונתו של הקב״ה (דברים רבה ג, ו).
40
מ״אאמונה צרופה זו שנולדה עם ישראל וגדלה עמו, הולידה אמונה טהורה ונשגבה מאד של תקון עולם במלכות שדי, ושל יום הדין הגדול והנורא שבו תעמוד האנושיות כולה לדין לפני אלקי עולם, ובו תתהוה ותתגשם מהפכה עולמית גדולה ואדירה: ״ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, אשר עשו לו להשתחות לחפר פרות ולעטלפים, לבוא בנקרות הערים ובסיעפי הסלעים מפני פחד ה׳ ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ״, ״ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים, ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא״ [ישעיה ב, כ־כא].
41
מ״בזה היום הגדול והנורא שישראל מצפים לו באמונה אמיצה.
42
מ״גהפלא הגדול הזה של התחדשות עולם של צדק ושלום אמת, יגלה על הר ציון וע״י מלכה האוניברסלי שישב על כסא מלכות דוד בירושלם, שהוא יהיה השופט והמורה העולמי, לא בכח החרב והרכוש, אלא ברוח ה׳ אשר תנוח עליו: ״ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״ (ישעיה ב, ד).
43