הגיוני עוזיאל, שער ט; המאמין והחפשי במדינת ישראל ב׳Hegyonei Uziel, Gate IX 2
א׳החפשי במדינת ישראל
החפשי בישראל, ובחפשים שבדורות האחרונים הכתוב מדבר, מביטים על גלות ישראל מארצו כעל אסון טבעי שבא עליו ככל העמים שנעקרו מארצם בתגרת ידי העמים החזקים וגבורים מהם, שכבשו את ארצם והגלו את תושביה ממנה לארצות אחרות ולפיכך רואים בגאולת ישראל אף היא שאינה אלא כבוש הארץ השדודה, בתביעה משפטית משכנעת שחייבה את הממלכות והעמים בעלי הכח והשלטון להשיב את הגזלה, ברבוי אוכלוסי ישראל בארץ שיעבדו את אדמתה ויבנו את שוממותה וחרבותיה, במלחמה צבאית, בסערת מלחמה של צבא ישראל, אשר יחרפו את נפשם לגאול את ארצם השדודה, ולהשיב לעם ישראל את כבודו וחרותו אשר נטלו ממנו במלחמת דם ואש אוכלת ומשכלת.
החפשי בישראל, ובחפשים שבדורות האחרונים הכתוב מדבר, מביטים על גלות ישראל מארצו כעל אסון טבעי שבא עליו ככל העמים שנעקרו מארצם בתגרת ידי העמים החזקים וגבורים מהם, שכבשו את ארצם והגלו את תושביה ממנה לארצות אחרות ולפיכך רואים בגאולת ישראל אף היא שאינה אלא כבוש הארץ השדודה, בתביעה משפטית משכנעת שחייבה את הממלכות והעמים בעלי הכח והשלטון להשיב את הגזלה, ברבוי אוכלוסי ישראל בארץ שיעבדו את אדמתה ויבנו את שוממותה וחרבותיה, במלחמה צבאית, בסערת מלחמה של צבא ישראל, אשר יחרפו את נפשם לגאול את ארצם השדודה, ולהשיב לעם ישראל את כבודו וחרותו אשר נטלו ממנו במלחמת דם ואש אוכלת ומשכלת.
1
ב׳ואלה שכחו או התעלמו מפרשיות התוכחה שנאמרו בתורה, שבהם נבאו על חרבן הארץ והמקדש, וגליות ישראל בעמים בבית ראשון ושני ובכל מה שהיה בשעת החרבן (ראה הרמב״ן ויקרא כו, טז. דברים כח, מב). כן נזכר בפרשיות אלה שממת הארץ אחרי גלות ישראל ממנה: ״והשמתי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם״ [ויקרא כו, לב], וכפרושם הנכון של רז״ל: ״ושממו עליה אויביכם״ – היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו… כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה (בו) אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם (רמב״ן ויקרא שם). בו בפרק זה נאמרה קללת גלותם של ישראל בעמים: ״ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם״ (שם לח), ״והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה׳ שמה״ (דברים כח, לז), ״והפיצך ה׳ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ… ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה (לך) מנוח לכף רגלך, ונתן ה׳ לך שם לב רגז וכליון עמים ודאבון נפש״ (שם סד־סה).
2
ג׳דברי תוכחה אלה, שנאמרו מפי הגבורה לפני כניסתם של ישראל לארץ ישראל וידועים לכל העמים, מעידות נאמנה שכניסתם של ישראל לארץ ישראל בכבוש יהושע וגלותם ממנה – הם בגזרת ה׳ והשגחתו, כדברו בפי נאמן ביתו משה נביאו בתורת קדשו: ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה׳ אלקיהם״ [ויקרא כו, מד]. צא ולמד דרשת רז״ל: תנא: ״לא מאסתים״ – בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניא מישאל ועזריה, ״ולא געלתים״ – בימי יוונים שהעמדתי שמעון הצדיק ובניו ומתתיהו כהן גדול, ״לכלותם״ – בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. ״להפר בריתי אתם״ – בימי פרסים שהעמדתי להם רבי וחכמי דורות, ״כי אני ה׳ אלקיהם״ – לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם (מגילה יא, א).
3
ד׳מכאן מפורש יוצא – כי החרבן בכל מוראיו, הגלות הארוכה בכל ענויי גוף ונפש, שמדות והריגות, טלטולים ונדודים, דכאון הנפש ודאבון לב הכרוכים בה, אשר לוו את ישראל בכל שנות גלותו, היא כור מצרף ואבן בוחן של האומה ושליחי ה׳, שומר ישראל, לשמירת צביונו ותורתו, החל מימי שמעון הצדיק בתחלת הבית השני, וגמור בימי רבי וחכמי הדורות. רוצה לומר עד הדור האחרון -דור דור ומנהיגיו, דור דור וחכמיו, דור דור ושופטיו, הם הם אשר נהלו הספינה המטורפת של הגלות החשוכה ומרה בכל תלאותיה. והם הם אשר שמרו בגופם ונשמתם אוצר החיים של האומה, ואת תורת החיים מפי אלקים חיים ומלך עולם, שבגללה ובזכותה התקיים ישראל עד היום הזה, שקמה מדינת ישראל ברצון ה׳ ובנפלאותיו הגדולות ועצומות, והיא זריחת שמש גאולתה הנצחית שתביא בכנפיה – בנין ירושלים ושיבת ישראל לאלקיהם ולמלכותם, כאמור: ״אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלקיהם ואת דוד מלכם, ופחדו אל ה׳ ואל טובו באחרית הימים״ (הושע ג, ה). כי התשובה לבקשת ה׳ אלקיהם ואל דוד מלכם אינה אלא תשובה לתורת ה׳ ומצוותיה שלא תשתנה לעולמים, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל: ויתבעון ית פולחנא דה׳ אלההון וישתמעון למשיחא בר דוד מלכהון, ויתנהון לפולחנא דה׳, וסגי טוביה דיתי להון בסוף יומיא (הושע שם).
4
ה׳וכן אמרו רבותינו במדרשם שם: אמר רבי שמעון בן מנסיא: אין מראין סימן טוב לישראל, עד שיחזרו ויבקשו שלשתן: ״אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳״ – זו מלכות שמים. ״ואת דוד מלכם״ – כמשמעו. ״ופחדו אל ה׳ ואל טובו״ – זה בית המקדש, כמה דאת אמר: ״ההר הטוב הזה והלבנון״ [דברים ג, כה].
5
ו׳מכאן מפורש יוצא לכל מי שעיניו פקוחות לראות נכוחה ולב מבין הדברים על בוריין ואמיתתן, שגלות ישראל וגאולת ישראל כרוכין ואחוזין זה בזה, שלא באה הגלות אלא כדי להביא אחריה הגאולה שלמה ונצחית, שהיא גאולת תורת ישראל שהיא נשמת הנצח של האומה, שמשכנה היא ארץ ישראל וירושלים עיר מקדשו ובירת מלכת בית דוד, וכסא משפטו שהוא משפט התורה, כאמרו: ״כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאת לבת דוד״ [תהלים קכב, ה].
6
ז׳ידע זאת כל עם ישראל לשדרותיו ומפלגותיו, ויבין כי מדינת ישראל שקמה לעינינו בדמי צבאות חלוצי ישראל אשר הערו נפשם למות במלחמתם העזה והאמיצה, היא מלחמת ה׳ צבאות מושיענו וגואלנו מעולם ועד עולם. וכנוס גליות שהולך ומתקיים לעינינו בחסד ה׳, כדברו בתורת קדשו: ״אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך״ [דברים ל, ד]. ובנדיבותו המופתית של עם ישראל בכל תפוצותיו ובמדינת ישראל, כלם הם אופקי הגאולה שמבשרים גאולה נצחית מכל אויב ונוגש, והתרוממות נפש ורוח כל העם כולו לחדוש ימינו ומלכותינו כקדם, וכמו שנאמר במשפט המלוכה שבתורה: ״וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה׳ אלקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם, לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ (דברים יז, יח־כ).
7
ח׳בסיום דברי בפרק זה, הנני מזכיר בחרדת קודש חזון נביא הגאולה יחזקאל לאמר: ״בשובבי אותם מן העמים וקבצתי אותם מארצות אויביהם ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים, וידעו כי אני ה׳ אלקיהם בהגלותי אותם אל הגוים וכנסתים אל אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם, ולא אסתיר עוד פני מהם אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל נאם ה׳ אלקים״ (יחזקאל לט, כז-כט).
8