הגיוני עוזיאל, שער ט; המאמין והחפשי במדינת ישראל ג׳Hegyonei Uziel, Gate IX 3
א׳ימות המשיח
ואלה הם דברי מורנו הרמב״ם ז״ל בחתימת ספרו הגדול, משנה תורה היד החזקה: לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו״ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי עולם הבא, ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דבריהם הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ [ישעיה יא, ט] (הלכות מלכים פרק י״ב הלכה ד-ה).
ואלה הם דברי מורנו הרמב״ם ז״ל בחתימת ספרו הגדול, משנה תורה היד החזקה: לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו״ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי עולם הבא, ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דבריהם הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ [ישעיה יא, ט] (הלכות מלכים פרק י״ב הלכה ד-ה).
1
ב׳זאת היא האמונה שבה חיו אבותינו ואבות אבותינו מאז היו ישראל לגוי, שהנחילו אותה אבותינו ונביאנו ורבותינו, ושאת אותותיה ראינו בעינינו בימי השואה האחרונה שבה הלכו ישראל כצאן לטבח יובל בשירת האמונה בפיהם: אני מאמין בביאת המשיח, ואע״פ שיתמהמה עם כל זאת אני מאמין. שירת אמונה הזאת היא שעמדה לנו והפרה מזימת הרשע של עמלק שבדורנו וגירוריו, והיא אשר נתנה לחלוצי ישראל ולכל הישוב בארץ – גבורה ותושיה, לשאת את כל סבל המצור והמצוק, ועוצמה וגבורה לחלוצינו גבורי ישראל בארץ, להדביר את אויבינו בשער ולהדוף בתבוסה את צבאות אויבינו הרבים והעצומים, ויד ה׳ החזקה היא אשר הניסה את אויבינו מהארץ מנוסת בהלה, למען ישבו בה בבטחה, ופדויי ה׳ שבתפוצות הגולה. כיעודיו בתורת קדשו: ״והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך״ [דברים ל, ה]. ועצת ה׳ וזרוע עזו, היא אשר הקימה מדינת ישראל בארץ ישראל.
2
ג׳באמונתנו האיתנה זאת הננו נותנים ידינו ולבבנו, דמנו ורכושנו, שכם אחד ובלב אחד עם כל ישראל – לבצורה ובטחונה של מדינת ישראל, והתרוממות כבודו של דגל מדינת ישראל בעיני כל העמים, בצפיה ותקוה לגאולת ישראל בשלמותה, שתביא בכנפיה שלום, יציבות ודעת אלקים אחת בכל העולם, כאמרו: והיתה לה׳ המלוכה ״והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ [זכריה יד, ט]. ולבשתנו ולדאבון לבנו הננו רואים בראשית ימי גאולתנו בעיות חפשיות מצערות ומבישות מעיקרן, והיא: פריקת עול מלכות שמים ופריקת עול תורתו ומצותיו, ויש כאלה המרחיקים לכת ביהירות שחצנית, עד כדי כך של מחיקת שם ה׳ מספר הספרים, אוצר הקדש ונשמת האומה מצד אחד, ועקירת ילדי ישראל, הבל שאין בהם חטא, מצור מחצבתם ושדי אמם – זו תורת מורשה לקהלת יעקב, ולחנכם בחנוך חלוני לגמרי, או גם כפרני שכופר באלקי ישראל ויעודי ותעודת גלותו.
3
ד׳חזיונות כאלה אמנם מצערים אותנו מאד, באשר מהם נמשכות כל אותן שחיתות מוסריות ועבירות פליליות הנפוצות הרבה בישובנו, שהן ממיטות חרפה ובושה על ישובנו ועל עמנו בכלל, וממנה נמשך גם פרוד הלבבות של שלומי אמוני ישראל שבמסתרים תבכה נפשנו על חלול ה׳ וכבוד האומה ויראתנו מפחד ה׳ וטובו.
4
ה׳דברים אלה מצערים אותנו מאד, אולם בהעיפנו עין בדפי ההיסטוריא שלנו, אנו מתאוששים בתקוה שאלה הם חזיונות חולפים ועוברים שאין להם קיימא, ועם ישראל שעמד בנסיונות נגד כל כחות השמד, הטמיעה וההתבוללות מבחוץ בכל צורותיהם וגווניהם, וכחות הכפירה מבפנים, כדוגמת אחז בשעתו שהי׳ קודר אזכרות וכותב שם עכו״ם תחתיהם (סנהדרין קב, ב), ואחז בתי כנסיות ובתי מדרשות [ראה ירושלמי סנהדרין י, ב], ועליו אמרו רז״ל: ומאותה שעה קויתי לו, שנאמר: ״כי לא תשכח מפי זרעו״ [דברים לא, כא], ומה הועיל לו – ד״הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה׳״ [ישעיה ח, יח] – וכי ילדיו היו? והלא תלמידיו היו, אלא שהיו חביבים עליו כבנים (ב״ר מב, ג).
5
ו׳חזיונות כאלה היו בימי בית שני אחרי החשמונאים בכת הצדוקים, עם ספר המשפטים שלהם שנקראו ספר גזירתא, וממלכת הורדוס ובניו אחריו שזממו להכניס נשר רומא במקדש, ובכל אלה עמד ישראל במבחן של גבורה ויצא צרוף ככסף ובחון כזהב טהור, נאמן ושלם בצביונו ובתורתו. וזה מחזק את לבנו ומעודד את רוחנו כיום להתאחד ולהתלכד על מנת לקרב, ולא לרחק, לאחד ולא להתפזר. ולצפות באמונה ליום הגדול שבו יקויים: ״אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה׳ אלקיהם ואת דוד מלכם״ [הושע ג, ה].
6