הגיוני עוזיאל, שער ה; הבחירה ד׳Hegyonei Uziel, Gate V 4

א׳מכאן מוכרח שיש לבחירה שורש ראשון וסבה ראשונית גורמת השתנות הבחירות והמצא ההפרשים במדות מבני אדם, כלומר: הסיבה שראובן בחר בצדק ובלעם ברשע.

ב׳ועוד נעשה הבדלים ונאמר: הסבה הזאת לא תמלט מהיותה פנימית או חצונית. אם פנימית – לא תמלט מהיותה מצד הנפש לבד או מטבע גופיי לבד, אם תאמר שהסיבה היא מכח הנפש, בין לסברת האומר שכל הנפשות הם מסוג אחד, בין לסברת האומר שהנפשות רבות (ראה לעיל שער א פרק ו) יש לשאול: מה היתה הסיבה בזה ההשתנות מן הבחירה, הואיל ושניהם גזרה אחת.

ג׳ואם תאמר שהיא גופיית… כלומר: שטבעי הגופים ומזגיהם הם לבדם סיבה בהשתנות ראות הנפש והבחירות זה מזה, על דרך השנוי שהראיתי בין ראובן ובלעם, זה המאמר נפסד מעצמו, בשכבר נודה שהגוף הוא החומר והנפש היא הצורה, וידוע שהצורה היא הפועלת בעצם, והחומר הוא המתפעל בעצם, ואין ראוי שיחשב שהמתפעל בעצם, ישנה את הפועל בעצם… כי מי הנותן החיות לגוף בתחלה – זה הכח שבו יפעל בנפש, הלא נראה שהגוף בלי הנפש הוא כאבן דומם, ואין בו שום כח.

ד׳ואם תאמר: שזה הענין קרה מצד התחברות הנפש אל הגוף וכחות הנפש נמשכים אחר מזג הגוף, כלומר: אחר מזג הלחות מחום הטבעי ורתיחת הטבעים, כאמרך: ראובן, היו אבריו השרשים ובפרט הלב והכבד ממזג קר מאד, ולכן נמנע מגזל ועריות ושפיכות דמים, כי לא היו טבעיו רותחים ולא הומים על המשגל ורציחה. ובלעם היו בו ההפך, כי מזגי אבריו השרשים היו חמים מאד, ולכן המו טבעיו עליו והיה איש משתלח אל העבירות. זו סברא נפסדת מכמה פנים, האחד שאם מזגי הגוף וטבעיו גורמים השתנות הבחירות, אם כן הוא מוכרח על פעולותיו ואין כאן בחירה. ב. הננו רואים אנשים חמומי הטבע והם בעלי כבישה ופרישות, ואחרים קרי הטבע והם משתוקקים אל העברות. ג. נמצא עוד שני אישים שונים [אולי צ״ל: שווים] בטבעם ובמזגם, האחד יהיה פרוש וכובש את יצרו, והאחד ישלח רסן אל כל העבירות, אם כן מה הסבה בזה.

ה׳רבי הלל ז״ל ממשיך ואומר: אולי הסבה בזה היא כוכבית עליונית, וכל אלה הדברים יקשו בין לפי סברת הכת האומרת שכל נפשות המה אחת במין ומסדר, ובין לפי סברת הכת האומרת שהמה רבות, כי יאמר הואיל וכל איש ואיש נתנה לו נפש מיוחדת לגופו – אין זה אלא משני פנים, או שכולם טובות, או שקצתן טובות וקצתן בלתי טובות, אם כולם טובות – מה היתה הסבה בהשתנות הבחירות… ואם קצתן בלתי טובות, אם כן כל אחד מוכרח על פעולותיו וכו׳ וזה שוא ודבר לעג.

ו׳לפתרון חקירה זאת הביא דברי הרמב״ם ז״ל בפרושו על פרקי אבות: שאי אפשר שיולד בטבע מוכן למעלה או לחסרון, בהיות קצת פעולות קלות עליו יותר מאחרות, והמשיל בזה בעל המזג היבש ושעצם מחזיק מעט הליחות, ובעל מזג ליחה לבנה רב הליחות במוחו, עד אומרו שביאר זה להסיר מלב חכמי הכוכבים שיאמרו שמולד האדם ישימהו בעל מעלה או חסרון, וכי הוא מוכרח על השלמות, ואומר שזה אינו אמת, רק פעולות האיש מסורות לו כלם, ואין מכריח אותו בהם זולת עצמו, אלא אם יש שום הכנה מזגית שתהיה היא סבה שיקל עליו ענין אחד ויכבד עליו ענין אחר, אבל לא יאמר שזו הפעולה הטובה או רעה מוכרחת אליו בענין שלא ימלט מעשותה, כי כל תכונה אפשר לשנותה מן הטובה אל הרעה ומן הרעה אל הטובה, והכל בבחירתו מעיקר יצירתו, ולכן באו התורה והמצוה לצוות על זירוז מעשה הטוב ולמנוע מן הרע.

ז׳רבי הלל לא נתישבה דעתו בפתרון זה ואומר: אמנם נשארה חקירה על דברי הרב והיא: כי צריך שנאמר שהעוזרים על זה יהיו הכנות מזגיות לבד, או המעוררים והמניעים לבד, או תצטרך שניהם יחד. אם תאמר שהכנות המזגיות לבד הן הסבה, כלומר שהטבעים מכריחים אל השתנות מדות הנפש, אין כאן שום בחירה אלא הכרח מצד הטבעים, ואעפ״י שהדבר העוזר אינו מכריח, עם כל זה יקרא סיבה מן הסיבות. ואם תאמר שהמעוררים מחוץ והמניעים הם הסיבה, הנה הכתובים והנסיון מכחישים זה, כי אנחנו נמצא רובי ורובי פעמים, חדשים גם ישנים, שאחד יהיה לו מעוררים על הטוב, ומניאים מן הרע, ועם כל זה יבחר ברע וימאס בטוב, כמו בישמעאל שגדל בחיק אברהם אבינו וכו׳.

ח׳ומצאנו אחרים שהיו להם מעוררים ומניעים מן הטוב, כנח ואברהם אבינו שכל ימיהם גדלו בין רשעים ועובדי עבודה זרה ועכ״ז בחרו בטוב ומאסו ברע וכו׳, אם כן אין המניעים והמעוררים סיבה אל השתנות הפעולות, המדות והבחירה.

ט׳ואם תאמר שבהצטרף שניהם תחדל הסיבה בהשתנות הבחירה, אם כן אין כאן בחירה כלל, אלא השנוי הכרח גמור מצד שתי סיבות גדולות והאדם מוכרח על פעולותיו בעבורם.

י׳כשלא נחה דעתו של החסיד רבי הלל מדברי הרמב״ם, חתר למצוא פתרונות אחרים וכתב: והיה מי שאמר שההכנות המזגיות הן סיבה עיקרית בזה, והביא ראיה לדבריו מן הפסוק: ״ויצא הראשון אדמוני״ [בראשית כה, כה] שהיה איש שעיר, ויעקב איש חלק, ואומר שעשו היה לו מזג מכריע על רוע המדות, כי האודם והשעירות מורים על מזג חם ויבש מאד, נוטה אל שריפת הליחות, לכן מרוב חומו ורתיחות טבעיו בחר במלאכת הצייד, שהיא נעשית בתנועה גדולה וחזקה עם קפיצה וצעקה, ועם זו המלאכה קרה לו שהרגיל עם אנשים פוחזים קלי המרוץ, משתלחים אל קלות ראש והפקרות, ונקל בעיניהם לצוד אנשים ולשפוך דמם, כמו שיצודו שאר בעלי חיים. ויעקב שהיה איש חלק משווי מזגו וטוב תכונתו, בחר לו המנוחה ושבת בית והתבודד עם יצחק אביו ורבקה, ובכן למד מדרכיהם ונעשה צדיק. ויש להשיב לזה – שאם כן לא היתה בחירה, אלא סבות מכריחות לכך.

י״ארבי הלל מוסיף וכותב: ואני אומר שאם יש שום סיבה או מניע חצוני סיבה אל הבחירה, החברה היא המעורר הגדול והסיבה הפועלת בשנוי הבחירה, והכתוב מעיד: ״לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי״ [שמות כג, לג], ולכן אמר: ״לא תחיה כל נשמה״ [דברים כ, טז], ושלמה אמר: ״מלאך רשע יפול ברע וציר אמונים מרפא…״ [משלי יג, יז], וגם חז״ל אמרו [אבות א, ז]: אל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות. כלומר, שאם תתחבר לרשע בודאי הפורענות תבא, דהא בהא תליא, לכן הרחק משכן הרע.

י״באבל נשאר לדעת עוד שאם ראובן מתחבר לצדיק, ובלעם לרשע, מה הסיבה בתחלת דבר, כלומר בנקודה הראשונה מן הנקודה הראשונה של הבחירה, שזה בחר לו החברה הטובה, ווה בחר לו החברה הרעה. ועוד קשה ממה שאמר למעלה מישמעאל ועשו ונח ואברהם.

י״גלבסוף הגיע רבי הלל לפתרון חקירה עמוקה זאת וכתב: שאין הבחירה שוה בטוב או ברע, אמנם הבחירה בטוב באמת יש לה סבות עצמיות בלתי מקוריות כמו שיש אל כל שאר הענינים הטבעיים ד׳ סבות: חומר, וצורה, פועל ותכלית כן ישנם במעשה הטוב המין האנושי מתהוה מן החלק הזך הנכבד שהיה אפשר להמצא בחומר, השכל היסודי להיותו מעותד אל קבלת הצורה הנכבדת, רוצה לומר: הנפש המשכלת, הסבה הצוריית לשלמותו הוא הנפש בכללה, הסבה הפועלת לשלמותו הוא החלק מן הנפש הנקרא שכל עיוני ושכל מעשי, שהם מלמד׳ים ומדריכים את האדם ופועלים בו בענין שבהם ישוב חי מדבר משתתף עם המלאך.

י״דהסבה התכליתית היא, זאת שבה זוכה להצלחה הנצחית וכו׳ וע״ז נאמר: כי האלקים עשה את האדם ישר [קהלת ז, כט].

ט״וואם ככה הוא במין, הוא גם כן באיש, רוצה לומר כי לכל איש ואיש יש לו אלה הסבות שאמרנו בבחירת הטוב. אולם אע״פ שהשם עשאו מתחלה שלם וישר, עם כל זה נתן לו הבחירה מתנה, ושלל ממנו את ההכרח, ועשה לו זה מדרך החנינה, למען יקבל שכר טוב על העבודה מדין גמור ולא מחסד… ואם יבחר בטוב וימאס ברע, הנה זכה לשתי טובות: האחת שהטה בחירתו אל טבע יצירתו, ועמד בטבעו הראוי לו מצד הוויתו, ולא השחית טבע סדר ההויה, השנית: שזכה לעצמו מדין, והנה מצאנו סבה לבחירה וסבה לתגמולו.

ט״זהטעם השני הוא: אע״פ שיש לו בעצם מטבע יצירתו סיבות עצמיות המשלימות אותו, עם כל זה, יש לו מניאים ומסירים במקרה, והם הכחות החומריות, כמו כח המרגיש והמתעורר שהם בנפש מצד התחברה אל הגוף, וניתנו לצורך קיום הגוף בטבע, משתמש בהם האדם במדה משוערת ומצודקת לכך, בענין שיעמיד הגוף האנושי בלבד, ומי שיעשה כן, והגביר הכחות העצמיות הצוריות של המקריות החומריות, ולא השתמש בהם אלא מצד מה שהם מוכרחות, וקיום המין לבד ולא עבר הנקודה, נאות שיקרא צדיק ושהשי״ת יגמלהו כצדקו.

י״זזאת היא סיבה בבחירת הטוב שהיא סיבה טבעית ובעצם, אבל הבחירה ברע אין לה סיבה בעצם אלא במקרה, כמו שיקרה לגופו, שהרי האדם יש לו מטבעו בעצם שיהיה בריא ולא חולה, ועם כל זה יחול בו חולי המקרה – ששה ענינים שהרפואה סובבת עליהם, שהם: מאכל ומשתה, הרקה ומלוי, שינה וקיצה, תנועה ומנוחה, האויר המקיף, ותנועות הנפשיות, שכל אלה צריכים בהכרח לקיום הגוף, ואם האדם משתמש בהם כראוי ובשיוי – יהיו כל הסיבות לבריאות, ואלף אלפי פעמים שאנשים יכשלו בזה במקרה הכח המתאוה, או במקרה שאר אונסין, או במקרה חסרון ידיעה ולמוד, מתחדש בהם חולי הגוף, כן קרה לזה שבחר ברע הוא מקרה שקרה לנפשו והוממה, או ממקרה חולשת כוחותיו השכליות ותגבורת כחותיו החומריות המתאוות לשום סיבה מקרית, פנימית או חצונית, כמו חברת אנשים רעים או פחד אדונים, או שאר אונסים רבים שהם בזמן. כמו שאמרו ע״ה [עירובין מא, ב]: שלשה דברים מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו: גוים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות. ואמרו: מאי נפקא מינה? למבעי עליהו רחמי. וזה בעבור שהשם נתן לו כח שכלי לרסן, ובאהו במקרה האונס שעבר פעם ושתים שנעשית לו כהיתר, ומשם ואילך שב אליו זה האונס כמו בטבע… עלה בידינו מזה שזה החולי, כלומר: בחור ברע, אין לו שום סיבה עצמית אלא סיבה מקרית פגעיית. ר׳ הלל סכם דבריו וכתב: הבחירה בטוב, אפילו אם ימצאו עמה אלו ההכנות הטובות, אינה מקרית אלא טבעית, בעבור שאפילו אם לא ימצאו ראוי שתמצא מחק הסדר הטבעי. ובאמת ההכנות הטובות הנמצאות עמה המה מקריות, אבל הבחירה עצמה אינה מקרית, אמנם אם פלוני בחר ברע, הבחירה בעצמה היא במקרה, או הוא מקרה ראשון ויהיה אז חולי הנפש, או מקרה נולד מחמת מקרה, כלומר: מצב ההכנות הרעות שנזדמנו, ותהיה אז הבחירה וההכנות שניהם מקרים או פגעיים, ומכל זה יעלה בידך, שהבחירה ברע אינה טבעית כלל, כמו הבחירה בטוב, ואין לה שורש, אבל כולה מקרה פגעית, ועם כל זה אינה פוטרת מן העונש מן השמים (תגמולי הנפש ב׳ מ״ה־מ״ט).

י״חהעתקתי דבריו של הפילוסוף החסיד רבי הלל זצ״ל ככתבם וכלשונם, ובקצור דברים אחדים ממנו, לפי שהם מקיפים וממצים בעיה עמוקה זאת מכל צדדיה, ודבריו הם נחמדים ויקרים מאד, נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.

י״טאולם הנני מרשה את עצמי להעיר על קצת דבריו לפי קוצר השגתי, כדרכה של תורה, למען יתלבנו הדברים על בוריין.

כ׳ואומר: נכון ויציב הוא הדבר שכל בחירה לטוב או לרע היא שרשית ומסובבת מסיבות קודמות לה, אולם סיבות אלה אינן גופיות לבד: לפי שהגוף שהוא החמר אין בו כדי להביא שנוי בצורה שהיא הנפש, ועינינו רואות שהגוף בלתי הנפש הוא גוף דומם מחוסר פעולות והרגשות, וכמו שכתב הרב ז״ל. אבל סיבות אלה הן בהתחברות הנפש אל הגוף וכחותיו לפי שנוי מזגי הגוף, וכן דרשו חז״ל ואמרו: ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״ [בראשית ח, כא] מנעריו כתיב, משעה שננער לצאת מרחם אמו הרי הוא רע (סנהדרין צא, ב). פירוש דבריהם הוא, כי משעת התחברות הגוף אל הנפש, זאת אומרת ההויה המציאותית של הגוף וכל צרכיה החומריים והמעשיים עם הנפש וכחותיה הפעילים, מתחילה התאבקות הבחירה לטוב או לרע, אבל אין בחירה זאת מוכרחת, כי האדם יכול הוא להתגבר על כל אחד משני היצרים ולהכריעם לטובה או לרעה, לכבוש את יצרו או לסלק את נשמתו, ולהיות נמשל כבהמות, כמאמר נעים זמירות ישראל: ״אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו״ (תהלים מט, כא), אולם אעפ״י שמתחלת ההויה שוכנים בקרבה שני היצרים, בכל זאת אין פעולתם ניכרת אלא משעה שהם באים לכלל בגרות כלומר שעומדים ברשות עצמם, וכן נאמר: ״ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים״ (בראשית כה, כז) – משגדלו הנערים נבדלו בדרכם.

כ״אמכאן אתה למד כי לא האדמימות ושעירות של עשו, ולא החלקות של יעקב הן שגרמו לשנוי בחירתם, אלא בחירתם היא עצמית מתוך הכרתם ובחירתם.

כ״בוכאן אנו מגיעים לדברי הרמב״ם ז״ל שכתב: פעולות האדם מסורות לו כולם, ואין מכריח אותו בהם זולת עצמו, אלא אם יש שום הכנה מזגית שתהיה הסיבה שיקל עליו ענין אחד ויכבד עליו ענין אחר.

כ״גהפילוסוף החסיד רבי הלל זצ״ל השיג עליו וכתב: אם תאמר שההכנות המזגיות והמעוררים והמניעים בהצטרף שניהם תחדל הסיבה בהשתנות הבחירה, אם כן אין כאן בחירה כלל, אלא השנוי הכרח גמור מצד שתי סיבות גדולות, והאדם מוכרח על פעולותיו בעבורם.

כ״דולדעתי אין זו השגה, כי הסיבות המזגיות והעוזרים המעירים או מניעים אינם מחייבים את הבחירה לטוב או לרע, אלא הבחירה נעזרת במסיבות מזגיות ועוזרים מניעים או מעוררים, ויש שההכנות הטובות נהפכות לרעה וכן להיפך, ולולא הבחירה לא היו מסיבות אלה פועלות לטוב או לרע.

כ״הדברי הרמב״ם אלה נובעים ממאמרם של חז״ל: ״אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן״ [משלי ג, לד] – בדרך שהאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו (מכות י, ב), בא ליטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין לו (שבת קד, א). כלומר: מי שבא לטמא – אין חוסמין לפניו את הדרך, אלא פותחין לו את הדרך שבחר ללכת בה, אבל מי שבא לטהר, לא רק פותחין לו, אלא גם מסייעים לו, וכפירוש רש״י: מסייעין אותו ומכינין לו פתח, וכן אמרו בזהר הקדוש: בההוא דברותא דאתדבר ביה בר נש מדברין ליה (זהר בשלח נ), בארחוי דבר נש בעי למיהך בה מדברין ליה (שם ויקרא מז).

כ״ווכן כתב הרמב״ם בהלכותיו: רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה: ״הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע״ [בראשית ג, כב] כלומר, הן מין זה של האדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהיה הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע, וכיון שכן – ״פן ישלח ידו״ [שם] (הלכות תשובה פ״ה ה״א). ״ומהו זה שאמר דוד: ״טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים״ וגו׳ [תהלים כה, ח־ט]? – זה: ששלח נביאים להם מודיעים להם דרכי ה׳ ומחזירים אותם בתשובה, ועוד: שנתן בהם כח ללמוד ולהבין, שמדה זו בכל אדם – שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק – מתאוה להם ורודף אותם, והוא מה שאמרו חז״ל: בא לטהר מסייעין אותו, כלומר, ימצא עצמו נעזר על הדבר״ (שם פ״ו הלכה ה).

כ״זלפי זה, שורת הדין ומדת הצדק מחייבת לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו בדרך הגמול.

כ״חהסיבה החברתית. החברה היא אחת הגורמים הגדולים לבחירתו של האדם, וכמו שכן למד רבי הלל ז״ל ממקרא שכתוב: ״לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי״ [שמות כג, לג], ושלמה אמר: ״מלאך רשע יפול ברע, וציר אמונים מרפא״ [משלי יג, יז], וגם חז״ל אמרו: אל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורעניות [אבות פ״א מ״ז], וכמו שכתב רבי הלל ז״ל, ויש להוסיף על זה מקרא מפורש: ״הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע״ (משלי יג, כ), וכן כתב הרמב״ם ז״ל בהלכותיו: דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחרי ריעיו וחביריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, מתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמד ממעשיהם… וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים והולכים בדרך טובים (הלכות דעות פ״ו ה״א).

כ״טרבי הלל ז״ל כותב: מה הסבה בתחלת דבר, כלומר בנקודה הראשונה מן הבחירה שזה בחר לו החברה הטובה, וזה בחר לו החברה הרעה, וכו׳. ולדעתי אין כאן שאלה, כי החברה היא מכלל ההכנות או העוזרים ומניעים לפעולות טובות או רעות, אבל אינה מכרחת כלל, וצא ולמד מדברי רבותינו ז״ל: ״עם לבן גרתי״ [בראשית לב, ד] – ולא למדתי ממעשיו [ראה רש״י עה״פ].

ל׳החברה הטובה מגדילה עון עושה הרע, והחברה הרעה מגדילה שכרו של הפורש ממנה, או מקילה ענשו בבחינת משל וכו׳ לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן ולא יחטא (ברכות לב, א). אבל אינה פוטרת מעונש, ואינה ממעטת הגמול הטוב, וכן נאמר: ״פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי, ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי״ [שמות כ, ד-ה], ותרגם אונקלוס: ״כד משלמין בניא למחטי בתר אבהתהון״…לאוהבי ולשומרי מצותי״ – אלה שהם יושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצות (עיין מכילתא שם סנהדרין ס״ז), מכאן מפורש שהחברה אינה קובעת את הדין לטובה או לרעה, אלא מגדילה את הזכות למתרחקים ממנה וסרים מדרכיה, ואת העונש לנמשכים אחריה והולכים בדרכיה ומנהגותיה הרעים או הטובים.

ל״אועתה אסורה למסקנתו של רבי הלל זצ״ל שחלק את סבות הבחירה לשני סוגים: בחירת הטוב שהיא מסיבה טבעית, ולעומתה בחירת הרע מסיבה מקרית כחולי הגופים.

ל״בלכאורה חלוקה זאת נראית מוסמכת מהכתובים שנאמר: ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלקים אחרים״ [דברים יא, טז] ואומר ״ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלקיך״ [שם ח, יד], ״וישמן ישורון ויבעט״ [שם לב, טו]. הרי שבחירת הרע היא מקרית מסיבות חיצונית, אבל כבר כתבתי מאמר רז״ל: משננער לצאת ממעי אמו הוא רע, וכן מדכתיב: ״ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים״ [בראשית כה, כז], הרי מפורש שהבחירה לטוב או לרע, אינה קשורה בפתוי הלב ולא בכל אמצעים אחרים, ובכן השאלה במקומה עומדת: שמכיון שכל בחירה יש לה סיבה שרשית – מה היא הסיבה לשנוי הבחירה שזה בוחר לו הטוב וזה בוחר לו הרע.

ל״גבחירה שיטתית או מקרית. לכן נראה לי לומר: הבחירה לטוב או לרע, נחלקת לשני סוגים: א. בחירה שיטתית שסיבותיה הן זוללות וסכלות, או פרישות וקדושה. ב. בחירה מקרית שסיבותיה הן פתוי וחמדת הלב מקרית, או שקול דעת ונדיבות לב, הא כיצד! האדם שהוא מטבעו רב החמדה והתאוה ורב הכח והמעשה ובעל הסתכלות עמוקה בכל מראה עיניו, רואה בעיניו וחומד בלבבו – שהם תרי סרסורי דעברה, כאמור: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״ [במדבר טו, לט], ומתוך ראיה וחמדה משתמש בכחו החמרי ותכונתו המעשית לכבוש ולהשיג את כל חמדותיו ומאויו בכח מעשיו, ואומר לעצמו: ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה״ (קהלת ט, י).

ל״דמנקודת השקפה זאת הוא מציץ במנהגו של עולם ורואה בו נגודים מרובים שאינם מתישבים לדעתו, ומסיק כי לית דין ולית דיין מבלעדי הכח בצורותיו השונות, לפיכך משתעבד לו ומשעבד בכחו את החלשים ממנו, וזאת היא צורת האליליות או עבודה זרה, שהיא אבי כל חטא ועון וכל השחתה מוסרית וחברותית של האדם.

ל״הוסיבתה העיקרית היא הסכלות והבערות, שהיא מביאה לידי בחירת הרע, ועליהם נאמר: ״הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר, הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים״ (ישעיה ה, כ כא).

ל״והחכמה ותבונה ראציונאלית שאינה מבוססת על חכמה ותבונה אמיתית ומקורית, היא גורמת לבחירה מוטעית, אמירה לרע טוב, ושימת חשך לאור, ומתוק למר.

ל״זזאת היא בחירתם של רוב האדם הנתעים בסכלות מפני שהיא קלה להשיגה, ונוחה להשתמש בה להנאתם המופקרת.

ל״חלעומתם נמצאים בעלי הבחירה הטובה באמת, שהם כבני אדם רואים וחומדים, אבל לא ראיה שטחית וחמדה זוללית, אלא ראיה שמביאה לידי הסתכלות פנימית עמוקה את האור הגנוז והטמיר בכל ההויה העולמית, לפי כחות קליטתם. וחמדה אמיתית לוהטת להציץ ולראות את סודות הבריאה כולה ואור הגנוז בתוכה. מתוך חמדת נפש זאת מתעמקים בעיונם ורואים את מנהיגו ויחידו של עולם, שאורו וחסדו שופע על כל ההויה כולה לפי כחות קליטתה, ובחסדו פותח את ידיו ומשביע לכל חי רצון למזונותיו הכלכליים, מציב גבולות עמים לכל עם ועם, מדינה ומדינה, מקיים את עולמו בכללו ואישיו – בצדק ומשפט, חסד ורחמים, ונותן ליציר כפיו תורת אמת, שהיא תורת חיים לכל הולכים בדרכיה ושומרי מצותיה, לטוב להם ולעולמם.

ל״טהכרה יסודית זאת מביאה את נושאיה לידי יראת ה׳ טהורה ועומדת לעד, שלאורה מתישבים כל הנגודים העולמיים, וביחוד בשאלת משפטי ה׳ של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, שגם משה אדון הנביאים התקשה בו והבין שאין בכחו של אדם לפותרה ולהבינה, ולכן בקש ואמר: ״אם נא מצאתי חן בעינך הודיעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעינך״ (שמות לג, יג), ורז״ל דרשו: בקש להודיעו דרכיו. פרש״י: מנהג מדת משפטיו, כגון צדיק וטוב לו רשע ורע לו, צדיק ורע לו רשע וטוב לו. ואר״מ: ולא נתן לו, שנאמר: ״וחנותי את אשר אחון״ – אע״פ שאינו הגון, ״ורחמתי את אשר ארחם״ – אעפ״י שאינן הגון (שמות שם יט, ברכות ז, א).

מ׳ועוד דרשו ואמרו: ״ויאמר: אני אעביר כל טובי״ [שם], זה מדת הטוב ומדת הפרענות (שמות רבה מה, ו).

מ״אוהדברים עמוקים ועתיקים מאד: ללמדך לא כמו שאתה חושב שיש בגמול – רע וטוב, או מדת הטוב ומדת הפורענות, אלא להיפך – מדת הטוב אינה שלמה אלא בצרוף מדת הפורענות הנדמה לנו, ובצרוף שתי המדות מתמלאת מדת הטוב של הקב״ה, שהוא קרוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. אלא שאנו בני אדם קצרי הראות, איננו יכולים לראות סודות דרכי ה׳ שהם נפלאים מבינת אדם בעודו בחיים, כמו שנאמר: ״כי לא יראני האדם וחי״ [שם]. כלומר לא יראני האדם בהיותו חי, בחבור הגוף והנשמה, וכן פירש הראב״ע: בעבור היות נשמת האדם עם הגוף, והנה אחרי מות המשכיל תגיע נשמתו למעלה גדולה שלא יגיע בו בחיי האדם.

מ״ביראת ה׳ זאת שהיא ראשית חכמה ושכל טוב, מביאה את האדם לידי פרישות, לא פרישות של סגופים וענויים, ולא פרישות של אבלות כדרכם של נזירי העמים, אלא פרישות של קדושה, בהבדלה בין טמא לטהור, בין האסור והמותר, ובין שלי ושלך, בשקול דעת מרובה ובזהירות יתירה של נקיון כפים, ומדת לפנים משורת הדין על פי קו המדה של הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ובדרך הנדיבות ואהבת חסד, כאמור: ״והטוב בעיניך עשיתי״ (מלכים ב, כ, ג) ודרשו חז״ל שסמך גאולה לתפלה (ברכות י, ב). והדברים עתיקים.

מ״גפרישות קדושה זאת, מעלה את בעליה למדרגה רמה מאד של דבקות באלקים, שהיא דעת אלקים אמת, כי הדעת והדבקות הם דבר אחד, בבחינת: דאי לא הא – לא קיימא הא, כי אם אין דעת – דבקות מנין? ואם אין דבקות זהו סימן שגם דעת אין. שני דברים אלה הם עומדים לפני כל אדם, וה׳ בחסדו ומדת טובו נתן תורתו לבני אדם, שהיא שערי אורה ואופקי חכמה לדרך ישרה שיבור לו האדם. וכאן הוא סיבת השתנות הבחירה. הכסילים בעצלותם, הם נבערים מחכמה ודעת אעפ״י שרוצים בה, אבל הם מתעצלים בהשגה לפי שהיא דורשת עיון מעמיק ומתמיד ופרישות דייקנית ומשפטית מאד, לכן נמנעים מעיונה, או שעומדים באמצעיתה ונהפכת להם ידיעתם המקצתית לרעל מחלחל ומפעפע בכל גופם, וקוץ ממאיר בכל דרכיהם. והרי הם כחולי העצלות בגופם שהם מתנונים בעצלותם, מתבודדים מחברתם, ומתים גם בחייהם, כאמור: ״תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות״ (משלי כא, כה). כחולי העצלות בגופם הם עצלים בנפשם, שהם מתאוים ונכספים אל החכמה והדעות, אבל הם ממאנים לעשות הדרוש להשגתה, לעומקה ואמיתה.

מ״דוכן אומר הרמב״ם ז״ל: והסיבה השלישית אורך ההצעות, כי לאדם בטבעו תאוה לבקשת התכליות… וכל איש, אפילו הפתי שבאנשים, כשתעירהו כמו שמעירים הישן ותאמר לו: הלא תכסוף לידיעות אלו השמים כמה מספרם, ואיך תכונתם, ומה יש בהם, ומה הם המלאכים, ואיך נברא העולם כלו, ומה תכליתו לפי סדורו קצתו עם קצתו, ומה היא הנפש, ואיך התחדשה בגוף, ואם נפש האדם תפרד, ואם תפרד איך תפרד, ובמה זה ואל מה זה, ומה שידומה לאלו החקירות. הוא יאמר לך: כן, בלא ספק, ויכסוף לידיעת הדברים כפי אמיתתם כוסף טבעי, אלא שהוא ירצה להניח הכוסף הזה ויגיע לידיעת כל זה בדבור אחד, או שני דברים שתאמרם לו לבד, אלא שאתה אילו הטרחתו שיבטל עסקיו שבוע מן הזמן עד שיבין כל זה – לא יעשה, אבל יספיק לו בדמיונים מכזיבים, תנוח דעתו עליהם, וימאס שיאמר לו שיש שם דבר צריך אל הקדמות רבות ואורך זמן בדרישה וכו׳, וכבר הטיב שלמה במשלי מאמריו בחוזק עניני עצלות העצלים ועצלותם, והכל משל לעצלה מבקשת החכמה, אמר: ״תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות״ [משלי כא, כה]. אמר כי הסיבה בהיות תשוקתו ממיתה אותו, שהוא לא ישתדל בהניח התשוקה ההיא, אבל ירבה תאותו – לא זולת זה, ויקוה להשיג למה שאין כלי אצלו להגיע אליו (מו״נ ח״א, לד).

מ״הלעומתם יש בני עליה שהם מועטים, ולפיכך גם נרדפים, מתעוררים למראה עיניהם ומשמע אזנם, נותנים לבם לחכמה ותבונה להשיגה ממקורה הראשון והאמתי, מתמסרים לעיונה וברורה לעומקה והקיפה, מתעצמים בה ושוקלים מעשיהם ודרכם לאורה, ומתעלים ומתרוממים שלב אחרי שלב, עדי הגיעם לדעת אלקים אמת ודבקות בדרכיו הטובים והישרים.

מ״וזאת היא הבחירה היסודית שעליה נאמר: ״העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״ [דברים ל, יט], החיים והמות שהם הברכה והקללה בגלוים ומסתוריהם נתונים לפניך בכפות מאזנים שקולות ועומדים הכן לבחירתך: ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״ .

מ״זוכן החכם באדם אומר: ״בני תורתי אל תשכח, ומצותי יצור לבך, כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך, חסד ואמת אל יעזבוך קשרם על גרגרותיך, כתבם על לוח לבך, ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם״ (משלי ג, א־ד) ורבותינו הוסיפו ואמרו: אנן דסגינן בשלמותא – כתיב בן: ״תומת ישרים תנחם״ [משלי יא, ג], הנך אינשי דסגן בעלילותא – כתיב בהו ״וסלף בוגדים ישדם״ [שם] (שבת פח, ב).

מ״חהבחירה נתונה לאדם לבחור בדרך שהוא רוצה בה, אלה הבוחרים דרך הטובה, היא השלמות ההחלטית בדעות ומעשים, כמצות הכתוב: ״תמים תהיה עם ה׳ אלקיך״: שלים תהא בדחלתא דה׳ אלוקך (דברים יח, יג) – תמימותם מושכת אותם להתמסר לה בכל כחות הגוף והנפש יחד, ומובילה אותם אל השגתה השלמה. לעומתם הבוגדים בשלמות, ולא רק זאת אלא שעושים את המדע והחכמה לכלי זיינם, ולפיכך מסלפים את האמת, הסלוף שבדרכם מובילה אותם אל השוד שיהיו נשדדים ממעשיהם, וכעין מה שאמרו: בדרך שהאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו [מכות י, ב] (עיין מהרש״א בח״א).

מ״טהבחירה השנית היא מקרית וזמנית, והם מעשי עברה המזדמנים לפני האדם בדרכו, מפתים אותו לעברה ומגבירים חמדת לבו. בבחירה מקרית זאת נכשלים גם אלה שבחרו בדרך הטובה ביסודה, ועל זה נאמר: ״כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ (קהלת ז, כ), אבל נבדלים האנשים בבחירתם, הללו נכשלים בה בתחלה, וכיון שעברו עליה פעם אחת ונעשית להם כהיתר, ממשיכים בה ונגררים אחריה להוסיף פשע על חטא, וע״ז אמרו חז״ל: עברה גוררת עברה (אבות פ״ד מ״ב), והללו מתודים עליה וחוזרים בתשובה, וזאת היא מדת התשובה שבתורה.

נ׳סכום. האדם שנברא בצלם אלקים, ורוחו חונן בסגולה מיוחדת לו שאין בכל היצורים דומה לו בכל ברואי עולם, בשמים ממעל ובארץ מתחת, ולפיכך הרי הוא חפשי בבחירתו לטובה וברכה, לחיים ושלום, בחייו עלי אדמות ולחיי הנצח וההוד בעולם הנשמות, והוא לבדו הזוכה לגמול אלקים על מעשיו ועלילותיו שכולם גלויים וידועים ליוצרו, כאמור: ״גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו״ (ירמיה לב, יט), ידיעת דבר זה היא אחת היסודות של תורת ישראל, כמו שנאמר ״ובחרת בחיים״.

נ״אוכן כתב הרמב״ם בהלכותיו: רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה: ״הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע״ [בראשית ג, כב], כלומר, הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהיה הוא מעצמו בדעתו ומחשבתו יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע, וכיון שכן הוא ״פן ישלח ידו״ [שם] (הלכות תשובה פ״ה ה״א). [וממשיך הרמב״ם:] ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות״ [דברים ל, טו], וכתיב: ״ראה אנכי נותן לפניכם היום״ [שם יא, כו], כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני אדם – עושה, בין טובים בין רעים, ומפני זה הענין נאמר: ״מי יתן והיה לבבם זה להם״ [שם ה, כו], כלומר שאין הבורא כופה את בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם (שם ה״ג) …ואל תתמה ותאמר: היאך האדם יהיה עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: ״כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ״ [תהלים קלה, ו]? דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורים לנו, כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכן מעשיו מסורים לו ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל מה שאדם יכול לעשות, לפיכך אם עשה טובה – מטיבין לו, ואם עשה רעה – מריעין לו, הוא שהנביא אומר: ״מידכם היתה זאת״ [מלאכי א, ט] ״גם המה בחרו בדרכיהם״ [ישעיה סו, ג], ובענין זה אמר שלמה: ״שמח בחור בילדותך… ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט״ [קהלת יא, ט], כלומר דע שיש בידך כח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין (שם הלכה ד).

נ״במכאן שצריך האדם לדעת מתוך הכרתו ובינתו כי הוא חפשי בבחירתו ומעשיו ולפיכך הוא נדון עליהם, הכרה זאת מרוממת את האדם על כל הנבראים ומגדלת אותו גם בעיני עצמו, משחררת אותו מכל תאהות, ונותנת לו חרות וגדולה, עצה וגבורה למאוס ברע ולבחור בטוב, ולהיות הוא עצמו טוב לשמים וטוב לבריות, אהוב למעלה ונחמד למטה, וזוכה לעולם הבא לשבת במחיצתן של צדיקים שיושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.